לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-ynet, מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה.

אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור..

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים הייתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר.

יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה.

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור.

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה".

יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו".

השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה.

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים.

אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים".

היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית.

מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס."אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי.

מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה.

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע.

אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.