כשמישהו אהוב ומוערך נפטר, מגיע שלב המנוח ואני: הזדמנות מצוינת לפאר את עצמי באמצעות הספד למנוח. אצלי זה הגיע מהר.

בקיצור, הופעתי בערוץ הכנסת. ונסעתי לשם עם שני הבנים שלי, עידו ויהונתן. ושמחתי שהם ראו את הפרלמנט הישראלי. ואת ערוץ הפרלמנט הישראלי. ותמיד נחמד לראות אולפני טלוויזיה ורדיו.

(בכלל, כיף שעידו זוכר כיצד התארח באולפן הרדיו של כאן 88 בתוכניתו של מנחם גרנית המהמם. ונחמד שיהונתן זוכר עד היום את נהג המונית חסן שלקח אותנו לאולפני תאגיד השידור הציבורי, וגם את גאולה אבן הידועה בכינויה גאולה אבן-סער, ששמרה עליו בחדר האיפור בזמן שדיברתי באולפן כאן 11 על פרשה איומה!).

אז אנחנו בערוץ הכנסת. המתנתי עד שיקראו לי לאולפן: עימות (נעים וענייני) מול עורך הדין מנחם מושקוביץ' המקסים, שהוא היועץ המשפטי של דגל התורה וגם יושב ראש ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, ומי שייצג את העותרים נגד קיום ההפגנות בכיכר גורן. אני ייצגתי את מני נפתלי וראשי מחאת כיכר גורן. העימות התמקד בעתירה שהוגשה בבג"צ בנידון.

ופתאום במהלך ההמתנה לשידור: גבר גבוה ורזה ומבוגר, למעשה, הוא נראה מעט זקן מכפי שנראה בראיונות בטלוויזיה עד אז, עומד שם בחדר ההמתנה. אולי כבר התראיין לפנינו. אולי היה אמור להתראיין אחרינו. בכל אופן, הוא עמד שם. וזה היה זאב שטרנהל שתמיד נראה לי יפה תואר ומעניין.

מיד אמרתי לעידו ויהונתן בהתלהבות של גרופי קצת דביל: אתם יודעים, האיש הזה הוא פרופסור חשוב שלמדתי ממנו המון דברים. והוא מאד השפיע עליי. אני כל כך שמח לראות אותו. וכל כך שמח שאתם רואים אותו.

מיד אמרתי לעידו ויהונתן בהתלהבות של גרופי קצת דביל: אתם יודעים, האיש הזה הוא פרופסור חשוב שלמדתי ממנו המון דברים. והוא מאד השפיע עליי. אני כל כך שמח לראות אותו. וכל כך שמח שאתם רואים אותו

יש מצב שהילדים חייכו במבוכה. אבל שטרנהל מיד חייך בחום. וזה שבר כל קרח. קצת התעניין בעידו. קצת התעניין ביהונתן. אפילו אמר לי שדיברתי יפה באיזה עניין (אין לי מושג באיזה עניין. הייתי מבסוט רק מזה שאמר שדיברתי יפה).

מה הפואנטה חוץ מהמנוח ואני? אולי רק הפואנטה הזו: שהמחקרים המעמיקים על פאשיזם ודמוקרטיה, והמאמרים הרהוטים והמרתקים על לאומנות והומניזם, לא היו רק ביטוי לתשוקה אינטלקטואלית ולחשיבה עמוקה. ולא היו רק פועל יוצא של חרדה עמוקה מפני הכיבוש ומפני קריסת הדמוקרטיה ועליית הדיקטטורה ושלילת זכויות האדם והאזרח (שטרנהל היה ילד ניצול שואה).

המחקרים הללו והמאמרים הללו, היו גם ביטוי לאנושיות פשוטה. כי אין הומניזם בלי אנושיות פשוטה. חוץ מזה, הוא באמת היה קול צלול ומוסרי (למעט דבריו המקוממים במאמר ההוא משנת 2001, שבעצם לא שללו פגיעה אלימה בגברים מתנחלים – דברים שראויים לכל גינוי – אני לא יכול לחשוב על מאמר או אמירה או ראיון שבהם לא מצאתי את עצמי לומד ממנו ונאלץ להסכים עמו שוב ושוב).

ולכן כואב לי שהוא נפטר. כואב מאד. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

האסון שפוקד אותנו כעת, בסדר גודל של יום הכיפורים מלפני יובל שנים, הוא תוצאה ישירה, גם אם לא בלעדית, של ההפיכה המשטרית שהובלה כאן ע"י אנשים מופקרים וחסרי אחריות. אבל שלא נתבלבל, מאחורי ההפיכה המשטרית עומדות שתי תנועות אידיאולוגיות: החרדים והחרד"לים, שמנהיגיהם ורבניהם המשיחיים והמופקרים מובילים אותם, את מדינת ישראל ואת העם היהודי לאבדון.

מנהיגיהם ורבניהם של שתי התנועות האלה היו אמורים להכיר את ההיסטוריה של עם ישראל ובעיקר את הקלקולים שהביאו לחורבן הבית והעם ושלחו אותנו לגלויות ארוכות וקשות. אבל, מנהיגי ורבני התנועות האלה לא למדו כלום ולא שכחו כלום. הקנאות הדתית שבוערת בהם מבעירה את חסידיהם ואת המדינה ומוליכה אותנו לאבדון – לחורבן הבית השלישי, שנבנה כאן בהרבה דם יזע ודמעות של דורות.

יחיאל גלבוע הוא ד"ר לפילוסופיה של המדע ומהנדס פעיל בתעשיה הבטחונית והאזרחית שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.