בשבועות האחרונים נדמה כי החשש שהבינה המלאכותית תשבש יותר מדי, מהר מדי – עד כדי השלכות חברתיות עמוקות – חצה רף פסיכולוגי.

פחות ופחות נחשב מיושן לחשוד, שכאשר חלק כה גדול מהפעולות המקצועיות שלנו ניתן לאוטומציה, השוק החופשי לא בהכרח יצליח לייצר מקומות עבודה עבור כל מי שרוצה לעבוד או זקוק להכנסה – כפי שעשה במידה רבה מאז המהפכה התעשייתית.

סקר של NBC מצא כי רוב האמריקאים, 57% לעומת 34%, סבורים שסיכוני הבינה המלאכותית עולים על יתרונותיה, והמגזין אקונומיסט קבע לאחרונה כי גישה של "לאסֵה-פֶר" (מדיניות שוק חופשי קיצוני) אינה עוד בת-קיימא פוליטית או חכמה אסטרטגית.

סקר NBC מצא כי רוב האמריקאים סבורים שסיכוני הבינה המלאכותית עולים על יתרונותיה, והמגזין אקונומיסט קבע לאחרונה כי גישה של "לאסֵה-פֶר" אינה עוד בת-קיימא פוליטית או חכמה אסטרטגית

אין זה מפתיע. ניתוח גולדמן זקס מעריך, כי בינה מלאכותית עשויה לחסל בקרוב כ-300 מיליון משרות מלאות בעולם. ואם התחזית הזו נכונה אפילו חלקית, מדובר לא רק באתגר כלכלי – אלא בשאלה עמוקה יותר: מה יקרה לתרבות שבה זהותנו נקבעת סביב העבודה, כאשר כבר אין בה צורך?

הרי במשך מאות שנים, חברות מודרניות התארגנו סביב הרעיון שהעבודה מגדירה אותנו. השאלה "במה אתה עוסק?" הפכה לאמצעי בסיסי למקם אדם במרחב החברתי. עיסוק משדר יכולת, מעמד, זהות – ולעיתים אף ערך מוסרי. אדם ללא עבודה, או כזה שעבודתו נתפסת כחסרת משמעות, עלול לחוות שקיפות חברתית ואף קושי ביצירת קשרים.

היה מקובל להניח שהכלכלה תספק די מקומות עבודה לכולם, למעט אבטלה "טבעית". זו אמונה כמעט דתית. אין שום סיבה אמיתית שזה יקרה.

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, האידיאל לא היה עבודה – אלא חופש ממנה. ביוון הקלאסית, אריסטו סבר שתכלית החברה היא לאפשר לאזרחים חיים של מחשבה, יצירה והשתתפות ציבורית.

גם באירופה של ראשית העת החדשה נשמרו הדים לתפיסה זו. "ג'נטלמן" בריטי קלאסי היה אדם שאינו צריך לעבוד למחייתו. הכנסתו באה מאדמות או השקעות, והחופש הזה הגדיר את מעמדו. הוא נדרש להקדיש עצמו לחיים ציבוריים, ללמידה או לאמנות. המסר היה ברור: עבודה בשכר אינה פסגת השאיפה האנושית.

במשך מאות שנים, חברות מודרניות התארגנו סביב הרעיון שהעבודה מגדירה אותנו. השאלה "במה אתה עוסק?" הפכה אמצעי בסיסי למקם אדם במרחב החברתי. עיסוק משדר יכולת, מעמד, זהות – ולעיתים אף ערך מוסרי

הסדר הזה התהפך בהדרגה. מקס ובר, בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען כי זרמים פרוטסטנטיים העניקו לעבודה משמעות רוחנית. חריצות ומשמעת הפכו למעלות מוסריות, והבטלה – שבעבר סימנה מעמד – החלה להיראות חשודה. פרידריך ניטשה כתב כי החברה המודרנית הפכה לדת של עבודה: "מתביישים במנוחה… חייבים לעשות משהו".

עם הזמן, תפיסה זו התמזגה עם ההיגיון הכלכלי של הקפיטליזם. במאה ה-20, העבודה הפכה לציר המרכזי של החיים. חינוך מכוון לקריירה, מעמד נגזר מהצלחה מקצועית, והחיים מאורגנים סביב התקדמות תעסוקתית.

בהמשך, הדרישה התרחבה – עבודה לא רק כמקור פרנסה, אלא כמקור משמעות. אנשים התבקשו "ללכת אחרי התשוקה", למצוא מקצוע שמבטא את עצמם.

זו הייתה ציפייה יוצאת דופן – ולעיתים בלתי אפשרית. במשך רוב ההיסטוריה, איש לא חשב שהעיסוק שמממן את שכר הדירה אמור גם למלא צרכים רוחניים. יהיה זה ממש צירוף מקרים מדהים, אם זה יסתייע לכל. ואכן, הציפייה הזו הולידה אכזבה רחבה.

וכעת, באופן אירוני, ייתכן שהבינה המלאכותית תחזיר אותנו לתפיסה הישנה יותר – ואולי גם הפרקטית יותר.

הסדר התהפך בהדרגה. ובר, בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען שזרמים פרוטסטנטיים העניקו לעבודה משמעות רוחנית. חריצות ומשמעת הפכו מעלות מוסריות, והבטלה החלה להיראות חשודה

אבל יש כאן בעיה נוספת, פרוזאית יותר – כסף. האריסטוקרטיה הישנה, לפחות, נשענה על הון. החופש שלה מעבודה לא היה פילוסופי בלבד; הוא היה ממומן היטב.

כיום, אחד הרעיונות המרכזיים שעולים הוא הכנסה בסיסית אוניברסלית – תשלום קבוע וללא תנאים לכל אזרח, שיבטיח קיום בכבוד גם בעולם שבו עבודה אינה זמינה לכולם. אם המכונות הן שמייצרות את הערך, ההיגיון אומר שגם המשאבים אמורים להספיק לכך.

אבל ייתכן שזה לא יספיק. קיום מינימלי אינו זהות. הוא גם אינו סטטוס.

לכן ייתכן שנידרש לחשוב בצורה רדיקלית יותר – לא רק על הכנסה בסיסית, אלא על מה שאפשר לכנות הכנסה גבוהה אוניברסלית. לא רק מניעת עוני, אלא יצירת רמת חיים רחבה שתאפשר לאנשים לחיות באמת מחוץ למעגל העבודה. רעיון כזה כמובן מערער את יסודות הקפיטליזם כפי שאנו מכירים אותו: הוא עלול ליצור לחצים אינפלציוניים, לשנות תמריצים, ולדרוש מבנה כלכלי חדש לחלוטין.

אבל גם זה לא פותר את הבעיה העמוקה יותר: בני אדם אינם שואפים רק שיהיה להם – אלא שיהיה להם יותר מאשר לאחרים. זהו דחף עתיק, שהוגבר בעידן הרשתות החברתיות, שבו השוואה הפכה למיידית ובלתי פוסקת.

גם מבנה כלכלי חדש לחלוטין לא יפתור את הבעיה העמוקה יותר: בני אדם אינם שואפים רק שיהיה להם – אלא שיהיה להם יותר מאשר לאחרים. זהו דחף עתיק, שהוגבר בעידן הרשתות החברתיות

כך משתמשים בעושר באופן ראוותני כדי להפגין מעמד. בעבר, עבודה שימשה קיצור דרך להשגת אותו סטטוס. בעולם שבו עבודה מתמעטת, הדחף הזה עלול למצוא ביטויים פחות יציבים.

ייתכן שיידרש דור או שניים עד שחברות ילמדו לחיות בלי ההנחה שעבודה היא ציר הזהות המרכזי. ובינתיים, יהיו מי שימצאו את עצמם אבודים. במיוחד צעירים – וגברים צעירים בפרט – שהזהות החברתית שלהם הייתה לאורך זמן כרוכה באופן עמוק ביכולת לפרנס, להתקדם, ולהשיג מעמד דרך עבודה. עבורם, אובדן המסגרת הזו עלול להביא לא רק לתסכול, אלא גם לניתוק, זעם, ואפילו התפרצויות אלימות.

אז מה יחליף את העבודה כסמן ערך? אפשרות אחת היא יצירתיות. האמן הגרמני יוזף בויס טען כי "כל אדם הוא אמן" – לא במובן שכל אחד צריך לצייר, אלא בכך שלכל אדם יש יכולת יצירתית החורגת בהרבה ממקצועו. בעיני רוחי אני צופה עולם מלא ביצירות בינוניות – אבל ייתכן גם שאין ברירה אלא לנסות.

בסופו של דבר, ייתכן שהשינוי הגדול באמת איננו טכנולוגי אלא תרבותי. במשך דורות התרגלנו למדוד בני אדם דרך עבודתם. עכשיו נידרש למדד אחר.

אם כן, מה יספר לעולם – ולנו עצמנו – מי אנחנו, אם לא מה שאנחנו עושים לפרנסתנו? יתכן שהתשובה תהיה מביכה, לא ברורה, ואפילו ריקה.

ייתכן שיידרש דור או שניים עד שחברות ילמדו לחיות בלי ההנחה שעבודה היא ציר הזהות המרכזי. בינתיים, יהיו מי שימצאו את עצמם אבודים. במיוחד צעירים – וגברים צעירים בפרט – שזהותם החברתית הייתה כרוכה בה

אבל אולי בתוך הפלונטר הזה מסתתרת הזדמנות נדירה – לבנות זהות נשגבת יותר, שאינה תלויה בצורך לעבוד, אלא בבחירה איך לחיות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com