הבחירה של השרה מירי רגב בנשיא ארגנטינה חאבייר מיליי להדלקת משואה היא מהלך מדיני מבריק ומוצדק, אך הוא נושא תג מחיר סמוי. כשהדגל שלנו הופך לכלי במלחמות פוליטיות פנימיות בבואנוס איירס, יהודי התפוצות הם אלו שמשלמים את המחיר. הגיע הזמן שנבחרי הציבור יזכרו שביטחון ישראל וביטחון העם היהודי הם שני צדדים של אותו המטבע.

*  *  *

בחירתה של רגב להזמין את מיליי להדליק משואה ביום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, היא מהלך מדיני ראוי בעיניי. במציאות הבינלאומית המורכבת שבה אנו נמצאים, מיליי הוא הרבה יותר מ"ידיד", הוא בעל ברית אידיאולוגי אמיץ שמתייצב לצדנו במעשים, בהצבעות גורליות ובביקורי הזדהות מרגשים בכותל.

השרה רגב השכילה לזהות נכס אסטרטגי נדיר ולהעניק לו את הכבוד הראוי על עמידתו האיתנה לצד ישראל בשעותיה הקשות. אך דווקא בשל צדקת הבחירה והחיבוק הממלכתי הראוי, עלינו לעצור לרגע ולהביט אל מעבר לאוקיינוס – אל המקום שבו האור של המשואה הזו עלול להטיל צל כבד ומסוכן על הקהילה היהודית הגדולה בארגנטינה.

דווקא בשל צדקת הבחירה והחיבוק הממלכתי הראוי, עלינו לעצור לרגע ולהביט אל מעבר לאוקיינוס – אל המקום שבו האור של המשואה הזו עלול להטיל צל כבד ומסוכן על הקהילה היהודית הגדולה בארגנטינה

ביום העצמאות ה-78, עלינו להכיר במציאות הדמוגרפית שקל לשכוח במסדרונות השלטון בירושלים – רוב העם היהודי עדיין חי בתפוצות. יהדות העולם אינה רק מאגר של תמיכה רגשית או יעד פוטנציאלי לעלייה, היא עמוד שדרה אסטרטגי התורם לחוסנה הלאומי של ישראל. נבחרי הציבור שלנו מחויבים לשמור על שלומם של אחינו בנכר, ובדיוק כאן טמון הפער המדאיג שבין האינטרס המדיני לבין המציאות המדממת בשטח בבואנוס איירס.

באקלים הפוליטי הנוכחי, נוצרה בארגנטינה זהות מסוכנת ב"תת-המודע הקולקטיבי" בין מדינת ישראל לבין מדיניותו הפנימית של הנשיא מיליי. זה בא לידי ביטוי בנושאים כואבים שאין עליהם מחלוקת וראויים לגינוי מקיר לקיר כדוגמת המאבק ברצח נשים, אולם בהפגנות בארגנטינה הדבר הפך לקרדום לחפור בו נגד ישראל והביטוי לכך הוא בעשרות דגלי פלסטין שהונפו בהפגנות אלו.

המחנות המתנגדים למיליי מזהים את שתיקתו בנושאים חברתיים-פנימיים עם תמיכתו בישראל, וכך באופן מעוות, המאבק הצודק למען זכויות נשים הופך למפגן של שנאה כלפי המדינה היהודית והקהילה המקומית.

התקשורת המקומית בארגנטינה תורמת למדורה כשהיא מייצרת קשר ישיר בין מיתוסים אנטישמיים קדומים על "יהודים וכסף" לבין המצב הכלכלי במדינה. כאשר כתבות על האינפלציה במדינה מלוות בתמונות של מיליי מתייעץ עם רבנים, המסר הסמוי להמונים ברור ומסוכן: היהודים הם האחראים למצוקה.

המחנות המתנגדים למיליי מזהים את שתיקתו בנושאים חברתיים-פנימיים עם תמיכתו בישראל, וכך באופן מעוות, המאבק הצודק למען זכויות נשים הופך למפגן של שנאה כלפי המדינה היהודית והקהילה המקומית

הקישור הזה מעורר עוינות ישנה, המרעילה את היחס לקהילה היהודית. המצב מחריף עוד יותר במסדרונות האקדמיה: בפקולטות למדעי הרוח בבואנוס איירס מונפים היום דגלי פלסטין כחלק ממאבקים שאין להם דבר וחצי דבר עם המזרח התיכון. בהפגנות סטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד הופכת ישראל לשק חבטות, נוצר "משולש רשע" מדומיין – חאבייר מיליי, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו – המשמשים דלק להסתה.

הנתונים של ה-ADL (הליגה נגד השמצה), המציגים עלייה של 15% במדד האנטישמיות בעשור האחרון, ומיליוני התבטאויות שנאה ברשתות בשנה החולפת – הם נורת אזהרה בוהקת.

אמנם ישנם צעדים מבורכים, כמו הצו של עיריית בואנוס איירס מיולי 2025 לחיזוק המאבק באנטישמיות, אך הם אינם מחליפים את הצורך באחריות ישראלית. המסר לנבחרי הציבור שלנו חייב להיות חד וברור: כן לחבק, אך לא לחנוק. עלינו להוקיר את מנהיגי העולם שעומדים לצידנו, אך חובה עלינו לשלב בתהליך קבלת ההחלטות את שלומם וביטחונם של יהודי התפוצות.

מדינת ישראל הוקמה כדי להיות מקלט ובסיס כוח לעם היהודי כולו. זהו החוזה הבלתי כתוב של הערבות ההדדית, והוא חייב לעמוד לנגד עיניו של כל פוליטיקאי לפני שהוא משחרר הצהרה או מעניק כבוד לגורמים פוליטיים חוץ-ישראליים. מנהיגות אמיתית היא כזו שלא מסתנוורת מאור הזרקורים של טקס המשואות, אלא זוכרת שהאש הזו צריכה להפיץ חום לכל יהודי באשר הוא, ולא להצית את הרחובות בהם צועדים אחינו.

המצב מחריף אף יותר במסדרונות האקדמיה. בהפגנות סטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד הופכת ישראל לשק חבטות, נוצר "משולש רשע" מדומיין – מיליי, טראמפ ונתניהו – המשמשים דלק להסתה

אם נחזק את המדינה ונפקיר את היהודים נאבד את זכות הקיום העמוקה ביותר שלנו. ביטחון ישראל וביטחון יהדות העולם על שלל גווניה הם גורל אחד כרוך זה בזה. ביום העצמאות הזה, חובה עלינו לזכור שחוסנה של המדינה נמדד, קודם כל, בשלומו של העם היהודי כולו.

ד"ר רחלי ברץ מרצה וחוקרת באוניברסיטת אריאל ובמרכז האקדמי פרס. לשעבר ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית. עוסקת בנושאים גיאופוליטיים, חוסן קהילתי, משפחתי וחברתי.