במשך שנים, רוב הישראלים למדו לקבל שהפרדה מהפלסטינים לא רק רצויה, אלא בסופו של דבר אפשרית. זו הייתה ההנחה מאחורי אוסלו, ההיגיון מאחורי ההתנתקות, וההנחה השקטה מאחורי חלק ניכר מהחשיבה האסטרטגית שלנו.

ה-7 באוקטובר שם קץ לאשליה הזו.

התקפת חמאס עשתה יותר מחשיפת כשל מודיעיני ומבצעי. היא חשפה כשל רעיוני. הרעיון שחומות, גדרות וטכנולוגיה יכולות להפריד בין ישראלים לפלסטינים, שנוכל לנהל את הסכסוך על ידי התנתקות ממנו, קרס ביום אחד.

התקפת חמאס עשתה יותר מחשיפת כשל מודיעיני ומבצעי. היא חשפה כשל רעיוני. הרעיון שחומות, גדרות וטכנולוגיה יכולות להפריד בין ישראלים לפלסטינים, שנוכל לנהל את הסכסוך על ידי התנתקות ממנו

מה שהחליף אותו קשה יותר להתמודדות: אנחנו לא נפרדים, ומעולם לא באמת היינו.

ישראלים ופלסטינים חיים במציאות תלותית עמוקה. מבחינה כלכלית, תשתיתית וטריטוריאלית, המרחב בין נהר הירדן לים התיכון הוא כבר מערכת אחת. שוק עבודה אחד, מערכת אחת של שרשראות אספקה, מסגרת ביטחונית מקיפה אחת. הניסיון לחלק אותו לשתי ישויות נקיות ועצמאיות נתקל בעובדות בשטח שכבר אינן מתאימות לנוסחאות דיפלומטיות.

ה-7 באוקטובר חשף גם משהו נוסף: תלות הדדית מגיעה עם פגיעות.

ישראלים גילו שאפילו הגבול המתוחכם ביותר אינו יכול לבודד אותם ממה שקורה בעזה. הפלסטינים, שוב, חוו עד כמה עמוק חייהם מעוצבים על ידי הכוח הישראלי. אף צד אינו יכול להתנתק מהצד השני. אף צד אינו יכול להימלט מהשלכותיו של הצד השני.

במקביל, הפוליטיקה הישראלית השתנתה. המדינה זזה ימינה, לא רק מתוך אידיאולוגיה, אלא גם מתוך פחד ואכזבה. עבור ישראלים רבים, פתרון שתי המדינות כבר לא מרגיש כדרך אמינה לשלום. לאחר ה-7 באוקטובר, הוא מרגיש כמו סיכון ניכר.

שינוי זה אינו מוגבל עוד לימין המסורתי. הוא התפשט למרכז הפוליטי. הצעות שאינן מתייחסות באופן משכנע לחששות ביטחוניים נדחות כמעט באופן אוטומטי. האמון, שתמיד שברירי, נשחק עוד יותר.

ישראלים גילו שאפילו הגבול המתוחכם ביותר אינו יכול לבודד אותם ממה שקורה בעזה. הפלסטינים, שוב, חוו עד כמה עמוק חייהם מעוצבים על ידי הכוח הישראלי. אף צד אינו יכול להתנתק מהצד השני

בצד הפלסטיני, התמונה קודרת באותה מידה. הרשות הפלסטינית חלשה וחסרת לגיטימציה. עזה הרוסה. הסיכוי למדינה מרגיש רחוק, אם לא אשליה. עם זאת, היעדר אופק פוליטי אינו אומר שההפרדה הצליחה. זה פשוט אומר ששתי החברות נותרות לכודות במציאות שאף אחת מהן אינה שולטת בה.

כי למרות הכול, העובדה הבסיסית נותרת בעינה: זהו מרחב משותף אחד. השאלה אינה עוד האם ישראלים ופלסטינים חולקים את הארץ. אנחנו חולקים. השאלה היא כיצד יש לנהל את המרחב המשותף הזה.

במשך עשרות שנים, התשובה הייתה אמורה להיות חלוקה. כיום, תשובה זו נראית מנותקת יותר ויותר מהמציאות. פיצול טריטוריאלי, ערבוב דמוגרפי ואילוצים פוליטיים הפכו הפרדה נקייה לכמעט בלתי אפשרית ליישום.

ההכרה בכך אינה מכתיבה אלטרנטיבה אחת. היא פותחת את השטח למספר אפשרויות: קונפדרציה, מסגרות של מדינה אחת המבוססות על זכויות, ומודלים היברידיים אחרים. מה שמשותף להם הוא הכרה בכך שתלות הדדית לא נעלמת.

 בין אלה, פדרציה ראויה להתייחסות רצינית. פדרציה אינה מבקשת מישראלים ופלסטינים לנטוש את זהותם הלאומית. היא אינה מעמידה פנים שניתן למחוק היסטוריה, טראומה או חוסר אמון. במקום זאת, פדרציה מציעה מסגרת שבה שתי קהילות לאומיות שולטות בעצמן תוך שיתוף אחריות על מה שלא ניתן לחלק.

גם בצד הפלסטיני התמונה קודרת. הרשות חלשה וחסרת לגיטימציה. עזה הרוסה. הסיכוי למדינה מרגיש רחוק. אך היעדר אופק פוליטי לא אומר שההפרדה הצליחה, אלא ששתי החברות לכודות במציאות שאינן שולטות בה

ביטחון, מדיניות כלכלית, תשתיות, מים, ניידות וירושלים כבר משותפים בפועל. השאלה היא האם יש להמשיך לנהל אותן באמצעות שליטה חד-צדדית – או באמצעות שיתוף פעולה מוסכם וממוסד.

כיום, מערכות משותפות אלו קיימות ללא ממשל משותף. זוהי הבעיה המרכזית. פלסטינים חיים תחת סמכות ישראלית ללא ייצוג משמעותי, בעוד שישראלים נותרים חשופים לחוסר היציבות שמייצר הפיצול הפלסטיני. אסימטריה זו מייצרת משברים חוזרים ונשנים.

זה אינו שיווי משקל יציב. זוהי מערכת תחת לחץ מתמיד.

ממשלת ישראל הנוכחית מגלה עניין מועט, אם בכלל, לחזור לגישה מבוססת חלוקה. יחד עם זאת, שליטה בלתי מוגבלת על מיליוני פלסטינים כרוכה בעלויות הולכות וגדלות – בינלאומיות, מוסריות ופנימיות. לפלסטינים, מצידם, אין דרך ריאליסטית למדינה בתנאים הנוכחיים. שני הצדדים נעולים למעשה במערכת אחת, ללא מבנה פוליטי המסוגל לנהל אותה.

פדרציה מציעה דרך אחת להתמודד עם הפער הזה.

היא לא תיווצר בן לילה. וגם לא תדרוש קפיצה פתאומית לאיחוד פוליטי מלא. סביר יותר שהיא תתפתח בהדרגה: באמצעות שיתוף פעולה מעשי, מוסדות משותפים ותיאום גובר באזורים שבהם ההפרדה כבר נכשלה.

גישה מלמטה למעלה – הבנויה על מועצות אזוריות ישראליות קיימות ומחוזות מנהליים פלסטיניים – יכולה לאפשר לשתי החברות לשמר את זהותן הייחודית תוך השתתפות בממשל משותף במידת הצורך.

ביטחון, מדיניות כלכלית, תשתיות, מים, ניידות וירושלים כבר משותפים בפועל. השאלה היא האם יש להמשיך לנהל אותן באמצעות שליטה חד-צדדית – או באמצעות שיתוף פעולה מוסכם וממוסד

ישנם תקדימים לסוג זה של אבולוציה. מערכות פדרליות באירופה לא נולדו מתוך אמון, אלא מתוך הכרח. שוויץ, בלגיה ואפילו האיחוד האירופי עצמו פיתחו מנגנונים לניהול פילוגים עמוקים על ידי חלוקת כוח במקום ריכוזו.

הן לא ביטלו את הסכסוך. הן הפכו אותו לבר ניהול.

זוהי ההבטחה האמיתית של גישה פדרלית – לא הרמוניה, אלא מבנה. לא הסכמה על הכול, אלא מערכת המאפשרת חילוקי דעות ללא קריסה.

בעקבות ה-7 באוקטובר, הצורך בחשיבה כזו רק גדל. ישראלים דורשים ביטחון. פלסטינים דורשים כבוד. אף אחת מהדרישות לא יכולה להתמלא בנפרד מהשנייה. תלות הדדית לא מנוהלת מייצרת פגיעות לא מנוהלת. זהו הלקח שאנו חווים.

פדרציה אינה התגובה האפשרית היחידה למציאות זו. מודלים אחרים ראויים להיבחן ברצינות. אבל להמשיך להסתמך על פרדיגמה שכבר אינה מתאימה לעובדות אינה אסטרטגיה. זוהי הימנעות.

עידן ההפרדה הסתיים, לכל דבר ועניין. אשליית החלוקה הטהורה נחלשה על ידי מציאות מורכבת הרבה יותר. האתגר כעת אינו לשקם את מה שנכשל, אלא לעצב משהו שמשקף את מה שכבר קיים.

עידן ההפרדה הסתיים, לכל דבר ועניין. אשליית החלוקה הטהורה נחלשה על ידי מציאות מורכבת הרבה יותר. האתגר כעת אינו לשקם את מה שנכשל, אלא לעצב משהו שמשקף את מה שכבר קיים

ישראלים ופלסטינים לא הולכים לשום מקום. הם חולקים אדמה אחת, מערכת אחת, ובין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לאו – עתיד אחד. השאלה היא האם אנחנו יכולים לבנות מסגרת פוליטית שמכירה בכך ומנהלת אותה, לפני שהמשבר הבא שוב יכפה אלימות.

עמנואל שחף הוא חבר מועצה ב"תנועה ישראלית". הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8