בארבע השנים האחרונות אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל. תמיד הייתי משוכנע שבמקום שהשעות הללו אמורות להיות, אצלי בשעון יש כתם לבן וערפילי, ושהשעות האמיתיות מתחילות הרבה אחרי הכתם הזה.

אמנם הכרתי את השעות שעליהן אני מדבר כאן היכרות אישית מקרוב פעם, לפני הרבה שנים, בתורנויות שמירה בטירונות ואחר כך בתורנויות שמירה בקורסים בבה"דים צבאיים שונים, ובתחילת שנות השמונים אפילו נפגשתי איתן שוב בעונת החריש, בעת הכנת השדות לגידול חוזר של כותנה – אבל מאז הייתי משוכנע שאיכשהו הן התפוגגו אל אפלת הלילה ונעלמו, ולא נשאר מהן אלא זיכרון עמום.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.