עכשיו, כשנדמה לפי שעה שהפסקת האש בכל החזיתות מתייצבת, מגיע זמן דין וחשבון. לא רק לגבי לקחים באשר להתמודדות הצבאית והביטחונית, אלא בדיקה מעמיקה של מה שעבר וקרה לאנשים שהתכווצו במרחבים המוגנים, לא אחת כמה פעמים ביום ובלילה, ולרבים מהם לא ניתנה תשובה למצוקותיהם.

במלחמה הזו, כשהעורף היה החזית, עדיין לא התחלנו בלמידת הלקחים האזרחיים ממצב החירום שנכפה עלינו. והפעם אני רוצה לכוון דווקא לאוכלוסייה המבוגרת מגיל 65 פלוס. כ-20 אחוזים מאוכלוסיית הארץ הזו.

מבדיקה שנעשתה ביד שרה, הגוף הגדול ביותר שמטפל בישראל באנשים עם מוגבלויות ובקשישים, עולה כי במהלך המלחמה יותר מ-1250 אנשים נפצעו בדרך למרחב המוגן ושלושה נהרגו.

אלה נתונים רשמיים, אך ברור לכול, כי במצב שבו 40 אחוזים של הקשישים בישראל חיים בגפם, היו פגיעות שלא הגיעו כלל לידיעת הגורמים הרלוונטיים. כשהמחסור במידע בדוק ופרטני מקשה על האפשרות ללמוד כיצד להיערך לפעם הבאה.

מבדיקה שנעשתה ביד שרה, עולה כי במהלך המלחמה יותר מ-1250 אנשים נפצעו בדרך למרחב המוגן ושלושה נהרגו. ואלו רק הנתונים הרשמיים. יתכן שהיו פגיעות אשר לא הגיעו כלל לידיעת הגורמים הרלוונטיים

משה טייכלר, מנהל פיתוח השרותים ביד שרה, מבקש לכנס את כל האחראים על הרווחה ברשויות המקומיות, כדי לייצר תמונה מהימנה של הצרכים בגיל השלישי בעת חירום והצגת הפתרונות שכבר ישנם במערכת, תוך למידה מהמקרים שקרו במלחמה. לדעתו, מפגש כזה יכול לאפשר לשתף בעיות שעלו ולא נמצא להם פתרון, כדי להתמודד טוב יותר בעתיד.

למשל בזמן המלחמה קשישים העדיפו להישאר בביתם מאשר לפנות לבתי החולים, כשגם בתי החולים עצמם צמצמו את מספר המאושפזים, כדי לאפשר לבתי החולים להיות ערוכים לקליטת פצועים חריגה בעקבות הפגיעות בעורף.

כזכור, בתי החולים שחררו לביתם את רוב החולים, ואלו שנשארו הועברו למרחבים מוגנים. בכל בית חולים יש בין כמה עשרות ועד מאות מיטות בבתי החולים הקטנים, ועד 2000 מיטות בבתי החולים הגדולים. ביד שרה יש 9100 מיטות ברחבי הארץ, להעברה למאושפזים בביתם. ממיטות פשוטות ועד למיטות טיפוליות מתכווננות. השירות הזה ניתן בחינם רק בתמורה להפקדת פיקדון.

המידע הזה לא מועבר באורח סדיר לחולים ולבני משפחותיהם. וכשבאים לנתח את ההשפעה של המלחמה על האוכלוסייה המבוגרת – אי אפשר לא להתייחס לעובדה שחלק גדול מהקשישים עברו את המלחמה הזו כשהם לבדם. שנתיים וחצי של אזעקות, של ירידה למקלטים, של קושי בהשגת תרופות, מזון, שירותים – והבדידות. כשאין אף אחד לחלוק אתו את הפחדים, החששות, הדאגות.

חלק גדול מהקשישים עברו את המלחמה הזו כשהם לבדם. שנתיים וחצי של אזעקות, ירידה למקלטים, קושי בהשגת תרופות, מזון, שירותים – והבדידות. כשאין אף אחד לחלוק אתו את הפחדים, החששות, הדאגות

ברשויות המקומיות החליטו על נוהל לפיו מתקשרים אל הוותיקים ושואלים אם הם צריכים סיוע. שיחה אחת לכל אחד בכל המלחמה. מלחמה שנמשכה שנתיים וחצי.

ומה אם הקשיש לא היה זקוק לסיוע באותו הרגע אבל התעורר הצורך אחרי? הרי לא אחת אין לו מושג מה לעשות אם הוא לבד.

הנחיות שאמורות להיחקק בתודעה

בעמותת מלבב (שירותים מקצועיים ותמיכה לאנשים החיים עם דמנציה ואלצהיימר ובני משפחותיהם) פרסמו דף הנחיות לבני משפחה ולקשישים עצמם, דף הנחיות שאמור להיות חקוק בתודעה:

• לקבוע קשר יומי עם אדם אחד לפחות: שיחת טלפון, וידאו או הודעת קול.
• לצמצם חשיפה רציפה לחדשות: להתעדכן בזמנים קבועים במקום להישאר מול המסך כל היום.
• להעדיף צפייה בסרטים ובסדרות מהנים.
• לשמור על סדר יום פשוט: ארוחות מסודרות, מקלחת, לבוש נעים, תרגילי תנועה קלים אם אפשר.
• להכין רשימת אנשי קשר קרובים במקום זמין, כדי שלא להישאר לבד ברגע של לחץ.
• לומר בקול רם מה מרגישים. עצם השיתוף מפחית עומס רגשי.
• לשמור על קשר עם אחרים גם בעזרת וואטסאפ או אמצעים דומים.

ברשויות המקומיות נקבע נוהל לפיו מתקשרים לוותיקים ושואלים אם הם צריכים סיוע. שיחה אחת לכל אחד בכל המלחמה – שנמשכה שנתיים וחצי. ומה אם הקשיש לא נזקק לסיוע באותו הרגע אבל בהמשך התעורר הצורך? 

ומה יכולים לעשות בני משפחה ומטפלים?

גם כשאי אפשר להיות פיזית יחד, אפשר לייצר נוכחות אמיתית: נסו ליזום קשר תכוף יותר – שיחה קצרה בבוקר והודעה בערב, למשל, יכולות להפוך את היום כולו לבטוח יותר. חשוב לדבר לאט, לחזור על הנחיות פשוטות ולבדוק לא רק צרכים כמו אוכל או תרופות, אלא לאפשר למבוגרים לאוורר תחושות.

כדאי גם לשים לב לסימני מצוקה: הסתגרות, בלבול מוגבר, בכי, ירידה באכילה, חוסר שינה או אמירות כמו "אני לא רוצה להטריח". אל תבטלו את הקושי. נסו לשדר קרבה והקשבה. שתפו גם אתם את הצד השני במה שעובר עליכם. תגלו שזה מקל על הזרימה של השיחה ומאפשר גם לכם קצת לשתף ולספר.

בהמשך אפשר לבדוק אם נדרש סיוע מקצועי או קהילתי – בעתות מלחמה, לעיתים נרקמות התנדבויות ברשויות מקומיות או בעמותות שמטרתן ביקורי בית והפגת בדידות בזמני חירום.

מומלץ לקשישים לשמור על שגרה בטוחה בבית על ידי התאמת הסביבה והפחתת החרדה והבלבול.

המלצות משרד הבריאות

בהנחיות שגובשו במשרד הבריאות נמצא את ההמלצות הבאות:

• שמירה על שגרה – הקפידו לשמור על שגרה מובנית ככל הניתן.
• תחושת שליטה – עודדו השתתפות ובעיסוקים מוכרים ובעשייה משמעותית.
• אמצעי הרגעה – למדו את הקשישים ואת המטפלים שלהם להשתמש בטכניקות הרגעה כמו הרפיה, נשימות עמוקות ומיינדפולנס.
• התאמת הבית והסביבה – ארגנו את הבית והסביבה להגעה בטוחה ולשהייה נינוחה במרחב המוגן.
• תרומה ודאגה לזולת – עודדו פעילויות והתגייסות למשימות בהן ירגישו הקשישים שהם תורמים למשפחה ולקהילה. כמו סריגת כובעים לחיילים, הכנת משלוחים, ברכות וסרטוני חיזוק למשפחות ולחיילים.
• אמצעים טכנולוגיים – דאגו שיהיו להם אמצעים טכנולוגיים שיאפשרו להם לתקשר עם בני משפחה, מכרים וחברים.
• מרחב לשיח – קיימו מרחבי שיח לקשר ותקשורת, הבעת רגשות, דאגות וחששות.
• קשר עם בני משפחה – עודדו את בני המשפחה ליצור קשר עם הקשישים ולאפשר להם להביע את עצמם במפגשים.
• התאמה והסתגלות – מצאו דרכים יצירתיות להסביר לקשישים "מה קורה" התאימו את הסביבה והעיסוקים כדי להרגיע אותם וכדי להשיג תהליכי הסתגלות למצב החדש ולשינויים שיבואו.

גם כשאי אפשר להיות פיזית יחד, אפשר לייצר נוכחות אמיתית: נסו ליזום קשר תכוף יותר ולאפשר למבוגרים לאוורר תחושות. כדאי גם לשים לב לסימני מצוקה: הסתגרות, בלבול מוגבר, בכי, ירידה באכילה, חוסר שינה ועוד

בדרך למרחב המוגן

למקרה שמצב החירום יחזור – כבר ידוע שהמרחב המוגן מגן עלינו מנפילת טילים ורסיסים. כדאי שנוודא שאזרחים ותיקים יגיעו אליו בבטחה על ידי ארגון הבית מראש והכנת דרך בטוחה מהירה כדי להפחית את הסיכון לנפילה:

• בחרו מראש את המרחב המוגן הקרוב והבטוח ביותר ותרגלו את המסלול אליו כדי לוודא שאתם מגיעים בזמן ובבטחה.
• פנו מכשולים וחפצים מהדרך כמו כיסאות, שטיחים ועציצים.
• השתדלו להיות עם נעלים סגורות, ולא עם כפכפים או גרביים ובכך תקטינו את הסיכוי להחלקה.
• השאירו אור דולק בדרך למרחב המוגן ובתוכו.
• דאגו שעזרי הניידות שלכם יהיו בהישג יד.
• הכינו מראש במרחב המוגן: כיסא נח, שולחן, משקפי ראייה וקריאה, עזרי שמיעה במידת הצורך, תרופות קבועות, שתייה ומזון.
• כשהתחילה אזעקה – לכו במהירות אבל בזהירות. הקפידו לא ללכת על רצפה רטובה.

כל ההנחיות האלה מצוינות, אבל מישהו צריך לומר זאת לקשישים, ליידע אותם. כמו גם על כל אמצעי העזר שעומדים לרשותם כדי להקל בתפקוד היומיומי. לא כל הקשישים יודעים להשתמש במחשב, וגם אם כן – מישהו צריך להדריך היכן נמצא המידע הרלוונטי.

בעבר היה פרויקט שיועד לבני הנוער, ליצירת קשר עם ניצולי שואה, במסגרת מחויבות אישית. הגיע הזמן לייצר פרויקט כזה עבור האוכלוסייה המבוגרת – לא רק בחירום אלא כחלק ממחויבות יומיומית שלנו כחברה.

וכדי להעמיק את הידע, אין ספק שמפגשי עבודה של ראשי אגפי הרווחה ברשויות המקומיות יהיה צעד משמעותי להערכות לבאות.

בעבר היה פרויקט שיועד לבני הנוער, ליצירת קשר עם ניצולי שואה, במסגרת מחויבות אישית. הגיע הזמן לייצר פרויקט כזה עבור האוכלוסייה המבוגרת – לא רק בחירום אלא כחלק ממחויבות יומיומית שלנו כחברה

מה שחייבים לקיים בדחיפות הוא סקר בקרב בני הגיל השלישי – מה היה חסר להם ומה הצעדים שיש לדעתם לעשות כדי להקל עליהם. היום זה הם ומחר זה אתם.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.