מותו של המנהיג העליון באיראן, האייתוללה עלי ח'אמנאי, והמלחמה האזורית שהתפתחה בעקבותיו אינם רק אירוע ביטחוני או פוליטי נקודתי. מדובר ברגע היסטורי בעל משמעות עמוקה בהרבה – נקודת מפנה בעיצוב מחדש של הזהות השיעית במזרח התיכון. ובאופן כמעט אירוני, גם בחיזוק מחודש של מה שמכונה "ציר ההתנגדות".

עוד לפני מותו, ח'אמנאי בחר למסגר את העימות עם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ במונחים דתיים ברורים. הוא הציג את המאבק האיראני כהמשך ישיר לנרטיב ההיסטורי של הקרבת האימאם חוסיין, דמות מפתח במסורת השיעית, המסמלת עמידה איתנה מול עוול, גם במחיר של תבוסה.

לאחר מותו של ח'אמנאי – המסגור הזה לא רק שלא נחלש, אלא אף התעצם. שחקנים שיעים ברחבי האזור אימצו אותו, והפכו את המלחמה ממאבק גיאופוליטי קר למאבק טעון בזהות, בכבוד ובהישרדות קולקטיבית.

לאחר מות ח'אמנאי – מסגור נרטיב ההקרבה ההיסטורי לא רק שלא נחלש, אלא התעצם. שחקנים שיעים באזור אימצו אותו, והפכו את המלחמה ממאבק גיאופוליטי קר למאבק טעון בזהות, כבוד והישרדות קולקטיבית

בלבנון, חזבאללה מצא את עצמו נכנס לעימות למרות מצבו המורכב והיחלשותו היחסית בשנים האחרונות. אך ההיגיון כאן אינו צבאי בלבד. עבור הארגון, עצם ההשתתפות בלחימה היא הכרח חברתי ופוליטי. חזבאללה אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כמי שמפקיר את הקהילה השיעית ברגע של עימות קיומי.

התקיפות הישראליות באזורים המאוכלסים בשיעים מחזקות את התחושה כי אין מדובר רק במאבק נגד ארגון חמוש, אלא בלחץ רחב על קהילה שלמה. תפיסה זו, בין אם היא מדויקת ובין אם לאו, מגבירה את הלגיטימציה הפנימית להמשך ההתנגדות.

בעיראק, המצב מורכב אף יותר. מצד אחד עומדת הנהגה שיעית מתונה, ובראשה עלי א-סיסתאני, המבקשת לבלום את ההסלמה מחשש לקריסת המערכת הפוליטית העדינה במדינה. מנגד, תקיפות חוזרות נגד מיליציות שיעיות, ובראשן "כוחות הגיוס העממי", יוצרות לחץ ציבורי ופוליטי להגיב. כאשר אותן מיליציות נתפסות כחלק אינטגרלי ממנגנון המדינה, הפגיעה בהן אינה נתפסת רק כפגיעה צבאית, אלא כפגיעה בריבונות העיראקית עצמה. כך מתעצם הפער בין הרצון לשמור על יציבות לבין הדחף להגיב בשם הכבוד הלאומי והדתי.

התוצאה היא דינמיקה מסוכנת של "לולאת משוב". פעולות צבאיות שנועדו להחליש את איראן ובעלות בריתה נתפסות, בעיני רבים מהשיעים באזור, כהוכחה לניסיון רחב יותר להדירם פוליטית ואף לפגוע בהם כקבוצה. תחושה זו מזינה את הנכונות להצטרף למאבק, מה שמוביל להסלמה נוספת וחוזר חלילה. במקום פירוק הציר, נוצר תהליך של התלכדות מחודשת.

פעולות צבאיות שנועדו להחלשת איראן ובנות בריתה נתפסות, בעיני רבים מהשיעים באזור, כהוכחה לניסיון רחב יותר להדירם פוליטית ואף לפגוע בהם כקבוצה. במקום פירוק הציר, נוצר תהליך של התלכדות מחודשת

התופעה אינה מוגבלת לעולם הערבי בלבד. גם במדינות כמו פקיסטן ובחריין נרשמו מחאות של קהילות שיעיות בעקבות ההתפתחויות. עבור רבים מהמפגינים, המלחמה אינה נתפסת כאירוע אזורי מצומצם, אלא כחלק ממאבק רחב יותר על מעמדם וזהותם בעולם המוסלמי. הסולידריות הדתית חוצה גבולות מדינתיים ומחזקת את תחושת השותפות לגורל.

מכאן נגזרת גם המשמעות האסטרטגית הרחבה יותר. "ציר ההתנגדות", שספג בשנים האחרונות מכות קשות, הן צבאיות והן פוליטיות, עשוי דווקא להתחדש מתוך המציאות הנוכחית. אך הפעם, לא בהכרח כיוזמה מתוכננת היטב מטהרן, אלא כתוצאה של תהליכים חברתיים עמוקים. תחושת איום משותפת, יותר מאשר הנחיה מלמעלה, היא זו שמניעה את ההתלכדות. מדובר בשינוי חשוב: ציר שמונע "מלמטה" עשוי להיות פחות ממושמע, אך גם גמיש ועמיד יותר.

כאן טמון הפרדוקס המרכזי של המערכה. בעוד שמטרותיה המוצהרות כוללות החלשת איראן וצמצום השפעתה האזורית, בפועל היא עלולה לחזק את התנאים שמאפשרים להשפעה זו להתקיים.

תחושת רדיפה, זהות משותפת ונרטיב של התנגדות, כל אלה הם דלק אידיאולוגי רב עוצמה. גם אם איראן עצמה נחלשת מבחינה חומרית, הרעיונות שהיא מקדמת עשויים דווקא להכות שורש עמוק יותר.

יתרה מכך, יתכן שהציר החדש שיתגבש יהיה שונה מזה שהכרנו בעבר. פחות היררכי, פחות תלוי במרכז אחד, אך בשל כך גם קשה יותר לפירוק. במקום רשת מאורגנת היטב עם פיקוד מרכזי, תיתכן התפתחות של מארג מבוזר של שחקנים, הפועלים מתוך מוטיבציה משותפת אך ללא שליטה מלאה. עבור יריביהם, זהו אתגר מורכב בהרבה.

תחושת רדיפה, זהות משותפת ונרטיב של התנגדות, כל אלה הם דלק אידיאולוגי רב עוצמה. גם אם איראן עצמה נחלשת מבחינה חומרית, הרעיונות שהיא מקדמת עשויים דווקא להכות שורש עמוק יותר

בסופו של דבר, המערכה הנוכחית אינה רק על טריטוריה, משאבים או עליונות צבאית. היא מתנהלת גם, ואולי בעיקר, בזירת התודעה והנרטיב. ככל שהזהות השיעית מתעצבת סביב תחושת איום והדרה, כך גוברת הנכונות להיאבק, והעימות הופך עמוק ומתמשך יותר.

במובן זה, ייתכן שהשאלה המרכזית אינה מי ינצח בשדה הקרב בטווח הקצר, אלא איזה סיפור יישאר בתודעה לאורך זמן. אם המלחמה תיתפס כהוכחה נוספת לצדקת "נרטיב ההתנגדות", הרי שגם תוצאות צבאיות מרשימות לא בהכרח יתורגמו להישגים אסטרטגיים בני קיימא.

המערכה מול איראן, אם כן, אינה רק מבחן של כוח, אלא גם מבחן של הבנת עומק. ללא התייחסות לממד הזהותי והחברתי, קיים סיכון שהפעולות שנועדו לפתור את הבעיה, יהפכו לחלק ממנה.

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.