מישהו עוד זוכר את ימי הסגרים של הקורונה? מישהו זוכר את הלילות המתוחים של מבצע "שומר חומות"? נדמה שבעשור האחרון, החברה הישראלית חיה בתוך רצף אינסופי של אירועים מטלטלים. עוד לפני שהספקנו לעבד את הבידוד החברתי של המגיפה או את האיום הרקטי של 2021, הגיע ה-7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו שניפצו את כל מה שחשבנו על ביטחון וחוסן.

בעוד מדינת ישראל מתמקדת בשיקום לוחמיה ונפגעי 7.10, ישנה קהילה שלמה של "מסייעים" – נשות מילואים, צוותים רפואיים, צוות חינוך, צוותי חירום והצלה ואנשי טיפול – המנסים שלא לקרוס, וחלקם אף כבר קרסו תחת עול "הטראומה המשותפת". הנתונים מבהירים: ללא מענה דחוף לאלו שמחזיקים את העורף והחזית, החוסן הלאומי שלנו בסכנה.

החברה הישראלית מזוהה עם חוסן יוצא דופן ויכולת התגייסות משותפת בשעת משבר כמעט ייחודית, שבה גם ישראלים בחו"ל מבקשים לשוב הביתה דווקא תחת איום. אך מאז ה־7 באוקטובר אנו ניצבים מול אירוע טראומטי חסר תקדים בהיקפו: אם בעבר הוכרו כ־60 אלף לוחמים המתמודדים עם פוסט־טראומה, כיום ההערכות מדברות על כ־90 אלף, לצד עשרות אלפים נוספים הממתינים להכרה.

לצדם מתרחבת קבוצה נוספת בעורף שאינם מוכרים כנפגעי קרב, אך חווים חשיפה מתמשכת לאירועים טראומטיים ונזקקים לסיוע, אותם "נפגעי חרדה" ורבים כמותם. מאחורי הנתונים ניצבת קהילה שלמה, כמעט בלתי נראית – אנשי טיפול, חינוך וסיוע – הנושאים את מלאכת האיסוף והשיקום, לעיתים תוך שחיקה ופגיעה בחוסנם שלהם.

זוהי "מציאות טראומטית משותפת", שבה המסייע והנעזר חשופים לאותם איומים. צוותים רפואיים פועלים חודשים ארוכים בעומס קיצוני, ללא שהות לעיבוד; צוותים חינוכיים מקווי העימות מתמודדים עם אובדן, פינוי ושיקום קהילה, ובמקביל שומרים על רצף חינוכי גם מתוך מקלטים ומרחק; ונשות המילואים הופכות ל"קולטות הברקים" של הבית – נושאות לבדן בעול המשפחה והכלכלה, תוך ספיגת המתח, הדאגה והשלכות השירות לאורך זמן.

גם מטפלים – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי טיפול – מוצאים עצמם לא פעם חולקים עם מטופליהם את אותה מציאות מאיימת, עד שהגבולות מטשטשים. כך הולכים ומתרחבים מעגלי המסייעים החשופים לשחיקה עמוקה כבר שנים.

וכל זה קורה כבר שלוש שנים… (שש שנים אם סופרים מאז הקורונה, זוכרים?)

המטפלים מוצאים עצמם לא פעם חולקים עם מטופליהם את אותה מציאות מאיימת, עד שהגבולות מטשטשים. כך הולכים ומתרחבים מעגלי המסייעים החשופים לשחיקה עמוקה כבר שלוש (או שש) שנים

מחיר השקיפות: תשישות החמלה, שחיקה וטראומטיזציה משנית

לפי תיאוריית שימור המשאבים של הובפול (1989), במצבי דחק מתמשכים אנו מאבדים משאבים נפשיים וחברתיים בקצב מסחרר. המסייעים נמצאים בסיכון גבוה לתשישות החמלה ובשל כך לפתח תסמינים של טראומטיזציה משנית.

הסכנה אינה תיאורטית! כשהקירות החוצצים נופלים הלכה למעשה – למשל כשמטפל ומטופל מוצאים עצמם יחד במקלט בזמן אזעקה – הגבולות המקצועיים מיטשטשים והעומס הרגשי על המטפל הופך לקשה מנשוא. ואכן מחקרים מראים כי המסייעים – בין אם מדובר בעובדת סוציאלית בשיקום ובין אם באשת לוחם – נמצאים בסיכון גבוה לפתח "טראומטיזציה משנית".

השחיקה המקצועית והרגשית באה לידי ביטוי בתשישות עמוקה, ציניות כמנגנון הגנה, ואובדן תחושת השליחות. ברגע שהמסייעים חשים כי "זר לא יבין זאת", מתפתחת בדידות מקצועית ואישית המערערת את יכולתם להמשיך בתפקידם.

המענה: עוצמה דרך קבוצה וקהילה – ביחד ננצח זו לא רק סיסמא

כאן נכנסת לתמונה עמותת "משיב הרוח". התפיסה המנחה את המיזם היא פשוטה אך קריטית: שמירה על החוסן הלאומי מחייבת דאגה למסייעים עצמם. הריפוי לטראומה מבודדת חייב להיות חברתי. בסדנאות הייחודיות של העמותה, המשלבות עבודת גוף-נפש בטבע, מתרחש תהליך של "אוניברסליזציה": הגילוי המרפא שהאתגרים אינם נחלת הפרט בלבד, אלא חוויה קולקטיבית משותפת.

התפיסה המנחה היא פשוטה אך קריטית: שמירה על החוסן הלאומי מחייבת דאגה למסייעים עצמם, וניתן להשיגה בעזרת הגילוי המרפא שהאתגרים אינם נחלת הפרט בלבד, אלא חוויה קולקטיבית משותפת

דרך נשימה מודעת, תנועה ושימוש בטבע כמרחב מרפא, במעגלי שיח לנגיעה של עיבוד ופורקן לשם טעינה מחדש, חידוש מלאי הכוחות הקיימים בתוכם וכן גילוי כוחות חדשים, המשתתפים לומדים לווסת את המערכת העצבית ש"קפאה בזמן".

המטרה היא לשקם את "הרציפויות" שנפגעו – התפקודית, החברתית והאישית – ולהחזיר למסייעים את תחושת השייכות, המשאבים והמסוגלות תוך שלמעשה מתגבשת קהילה של מסייעים שהיא למענם ולמען חוסנם.

עד כה השתתפו בסדנאות של משיב הרוח מעל 2,500 אנשי סיוע, והנתונים מראים שההשפעה של עצירה כזו היא דרמטית. למשל, משובי הסדנאות שנערכו עבור צוותי בתי החולים חושפים תמונה חד-משמעית: 100% מהמשתתפים דיווחו כי הסדנה סייעה להם "לקבל אוויר לנשימה" ולהיטען מחדש. מעל 94% הביעו רצון עז להמשכיות של התהליך.

משתתפת אחת סיכמה זאת במילים שמהדהדות את הצורך של כולנו: "פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהיה לי מותר פשוט להיות. זו ההכבדה הכי משחררת שחוויתי".

מענה מותאם למציאות תחת אש – "תחנת טעינה"

בתוך המציאות האינטנסיבית של מלחמת "שאגת הארי", פיתחה עמותת "משיב הרוח" מודל התערבות ייחודי וייעודי המותאם לקצב השטח: "תחנת טעינה". בעת שצוותים רפואיים או כיתות כוננות אינם יכולים לצאת מהשדה בו הם פועלים, עמותת "משיב הרוח" מגיעה אליהם.

מדובר בסדנה ממוקדת בת שעתיים עד שלוש שעות, שנועדה לתת מענה מיידי לצוותים רפואיים בבתי החולים ולצוותי החירום בצפון ובשאר הארץ הנמצאים תחת איום מתמיד. הסדנה מתקיימת בסמיכות או בתוך מרחבים מוגנים ומאפשרת זמן קצר אך משמעותי של פריקה לשם טעינה.

עבור מסייעים הנמצאים תחת איום מתמיד, לעצור ולקבל מרחב משמעותי להפוגה ומילוי משאבים רגשיים, מעניק "חמצן נפשי" הכרחי המאפשר המשכיות תפקודית במקום בו השחיקה היא האויב הגדול ביותר

הסדנה משלבת עבודת גוף ונפש ומאפשרת למסייעים הנמצאים ב"חזית העורף" לעצור לרגע, לנשום ולקבל מרחב משמעותי להפוגה ומילוי משאבים רגשיים, ומיד לאחר מכן לשוב למילוי תפקידם המכריע. זהו "חמצן נפשי" הכרחי המאפשר המשכיות תפקודית במקום בו השחיקה היא האויב הגדול ביותר.

ואכן, המשתתפים בסדנאות אלו הביעו התרגשותם וסיפרו עד כמה זמן זה איפשר להם לנשום. אחת המשתתפות ציינה "חשבתי ששעתיים לא יתנו כלום, רק יפריעו לעבודה שלי, אבל טעיתי ובענק, ואו כמה שזה היה נדרש!".

משתתפת אחרת ציינה למחרת הסדנה: "היום הרגשתי תחושות עזות של חרדה אחרי עוד אזעקה, השתמשתי בתרגול הנשימות ותרגיל הקרקוע שלמדתי בסדנה אתמול וזה היה מדהים… הקלה מיידית".

סיוע למסייעים הוא אסטרטגיה לאומית

עלינו להפסיק לראות במסייעים "משאב שקט" שניתן למתוח עד אינסוף. השקעה בחוסנם של צוותי הרפואה, החינוך, והטיפול הרגשי, המטפלים בפרטי ובציבורי ונשות המילואים, אינה מעשה של חמלה בלבד, אלא אסטרטגיה שיקומית חיונית  – החוסן שלהם משפיע על חוסן החברה כולה.

הגיע הזמן שהמערכת הציבורית, קופות החולים ומשרדי הממשלה יבינו: כדי שהמסייעים יוכלו להמשיך להחזיק אותנו, מישהו חייב להחזיק אותם. הגיע הזמן להשיב להם את הרוח.

קרן מיפנו היא מנחת קבוצות בעמותת משיב הרוח - פסיכולוגית רפואית בכירה, בעלת ניסיון רב בליווי קהילות מסייעות ואנשי טיפול.

אל"ם איל קרביץ הוא מנכ"ל עמותת משיב הרוח - לאחר שנים רבות בשירות הצבאי, מצא את עצמו בשבעה באוקטובר לראשונה במלחמה שלא מתוך תפקיד צבאי, הקים יחד עם דניאל חרמון את עמותת משיב הרוח מתוך הבנה שציבור המסייעים יישחק תחת המשבר.