כשאני מתפרקת מבכי באמצע טקס יום הזיכרון, או ביום השנה ל-7.10, עולה בי גם תימהון: מאיפה זה בא? זה הרי לא כאב חדש. שום דבר לא קרה עכשיו. מאיפה הוא הגיח? איפה הוא נמצא בימים שאני מתפקדת, ושמחה, ורוקדת?

כי הכאב הזה מאוחסן. בהחלט מאוחסן. יושב שם דרך קבע, מכביד במשקלו, ושולח את שדריו.

ככה אני, ככה כולנו. הכאב על השכול והאובדן נמצא תמיד, ומבליח לרגע או מציף בימי זיכרון, ובהבזקים נוספים, התרחשויות, טריגרים.

הכאב הזה מאוחסן. יושב שם דרך קבע, מכביד במשקלו, ושולח את שדריו. ככה אני, ככה כולנו. הכאב על השכול והאובדן נמצא תמיד, ומבליח לרגע או מציף בימי זיכרון, ובהבזקים נוספים, התרחשויות, טריגרים

כך גם החרדה: תמו לעת עתה השיגורים מאיראן. חזרנו לשגרה, אבל הדריכות קיימת, לא מרגישים אותה ביום יום, אלא אם רכב מאיץ במהירות ושאגת המנוע שלו מתפרשת בגוף כאזעקה. פתאום הלב דופק.

אנחנו מחזיקים את הכאב והחרדה של עצמנו, של הורינו וכנראה גם של סבינו וסבתותינו. מטען אדיר, לאומי אבל כל כך אישי. רב דורי, עד כדי חלחול ל-DNA. מונח בגוף. כבד. פועם.

בגיל צעיר – שמונה? עשר? נסעתי עם אבא שלי ונתקענו בערב יום הזיכרון בדרכים, משהו בזיכרון שלי מהבהב שזה היה צומת הפיל. פקק שהשתרך דרך מתקני לונה פארק ועד לפאתי העיר. הצפירה החלה, עשיתי כמו אבא, יצאתי ונעמדתי, ונדהמתי ונפעמתי להיווכח שהתנועה עוצרת וכך עושים כולם. בתור ילדה שגדלה ביישוב קטן זה כנראה היה חדש לי. נדמה לי שבכיתי מרוב התרגשות.

לכאב יש כוח רב לאחד, אבל יש לו גם יכולת לשסע.

אם נישא אותו ביחד, הוא יהיה חלק מהמכנה המשותף. הוא לא יכול להיות המכנה המשותף היחיד, כמובן. אם נתקשה להתבונן בו, הוא יהפוך לגושי בוץ שאנו משליכים אחד על השני. הוא יהרוס אותנו. כאב שלא רואים אותו מחפש כתובת להישלח אליה. וכך הוא מתמיר בקלות לכעס.

לכאב יש כוח לאחד אך גם לשסע. אם נתקשה להתבונן בו, הוא יהפוך לגושי בוץ שאנו משליכים אחד על השני. הוא יהרוס אותנו. כאב שלא רואים אותו מחפש כתובת להישלח אליה. וכך הוא מתמיר בקלות לכעס

כל כך הרבה יותר קל, כיחידים וכחברה, לתקוף אחד את השני, מאשר פשוט לכאוב.

קודם כל, יש אשליה של שליטה. הכאב הוא פסיבי. הכעס והתוקפנות, לעומת זאת, מטעים לחשוב שאם אני רק אגיד כך, או אם רק הם יעשו אחרת, מה שקרה לא יקרה שוב. האשמתי מישהו, אז הסברתי משהו. פרקתי חלק מהכאב. דו קרב זה מעניין. אלימות היא פיקנטית.

התוקפנות מטעינה בכוח, עזוז ולהט: ספוגים ערכים וכוונות טובות, ובעיקר מאלחשים ועוזרים לשכוח.

הניצים מתדלקים את הכעס באמצעות הטיעונים שלהם עצמם, והצידוק העצמי מעוור מלראות את עוצמת הפגיעה והנזק. חברה לא יכולה להתקיים כך, ומי שעולה לפסים אישיים או אלימים שוכח את זה כשהוא חושב שהוא עושה טוב.

האובדנים שספגנו מאחדים אותנו באהבתנו אחד לשני. בהיותנו רקמה אנושית אחת אנחנו חשים את הקריעה. אבל בהיעדר עיבוד הם עשויים לגרום להסלמה של השסע החברתי שלנו.

מה עושים עם זה? אני מכירה כיוון אחד. היכרות והכרה. מגע וקשר. מפגש קודם כל עם הכאב שלנו, ואז עם זה של אחרים.

כשכאב מקבל מבט, הוא לא נעלם, אבל הוא יכול להשתנות מעט.

אנשים רואים ומבינים את תחושת האובדן או החרדה שיריבים פוליטיים שלהם חשים כשארצם עוברת שינוי. אפשר להכיר בכאב, אפילו לחוות אותו, בלי להסכים עם הדעה.

כשאנחנו מכירים בכאב שהוא לא שלנו, ואפילו של אלה שאנחנו מתנגדים להם וחושבים שמעשיהם הורסים את המדינה שהיינו רוצים לראות, אנחנו עוזרים לשאת אותו כפי שהוא, להיות לא יותר ולא פחות ממה שהוא.

כשאנחנו מכירים בכאב שהוא לא שלנו, ואפילו של אלה שאנו מתנגדים להם וחושבים שמעשיהם הורסים את המדינה שהיינו רוצים לראות, אנחנו עוזרים לשאת אותו כפי שהוא, להיות לא יותר ולא פחות ממה שהוא

כשניפגש, כשנקשיב, המחלוקת עצמה תהיה עשירה יותר. מורכבת יותר. הקצוות נפגשים. הקולות השונים פחות מאיימים אחד על השני. אולי נגלה שהם אפילו משלימים. שריר יָגֵעַ וכאוב זקוק למגע. טראומה צריכה שיכירו בה, לפני שתוכל לעבור עיבוד. דמעות מבקשות שיראו אותן.

הלוואי שנראה את כאב השכול, האובדן, הפציעה, שירות המילואים המתמשך, כאבם של מי שחושבים אחרת, שנישא אותם יחד ללא האשמה וללא הטלת רפש. רק באהבה שאין כמוה בעולם, אותה אהבה שגרמה לנו לכאב העצום אחרי ה-7.10, כשכאבנו כל כך על אלפי אנשים שלא הכרנו, כשדאגנו שנתיים לחטופים כאילו הם אחינו. והם אחינו ואחיותינו. זהו חיבור יותר אמיתי מהשסע שנפער אחר כך.

נידום בצפירה ביחד, בנוכחות מלאה. שם אנחנו יכולים לרגע לא לעשות כלום. רק לכאוב.

נרשה לדמעות לזלוג, לנשימה להתרחב, וליד להיות מושטת.  

עדי פישמן היא אשת חינוך וסופרת, מחברת הספר "כל הדרכים הביתה", (עם עובד), רומן העוסק בילדות בשומרון, בחוויות העקירה מגוש קטיף, ובהתמודדות אישית, זוגית ומשפחתית עם פציעה ופוסט טראומה.