בארבע השנים האחרונות אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל. תמיד הייתי משוכנע שבמקום שהשעות הללו אמורות להיות, אצלי בשעון יש כתם לבן וערפילי, ושהשעות האמיתיות מתחילות הרבה אחרי הכתם הזה.

אמנם הכרתי את השעות שעליהן אני מדבר כאן היכרות אישית מקרוב פעם, לפני הרבה שנים, בתורנויות שמירה בטירונות ואחר כך בתורנויות שמירה בקורסים בבה"דים צבאיים שונים, ובתחילת שנות השמונים אפילו נפגשתי איתן שוב בעונת החריש, בעת הכנת השדות לגידול חוזר של כותנה – אבל מאז הייתי משוכנע שאיכשהו הן התפוגגו אל אפלת הלילה ונעלמו, ולא נשאר מהן אלא זיכרון עמום.

ועכשיו הן שוב כאן.

במהלך השנים שמאז הצבא פגשתי מעת לעת אנשים שסיפרו לי שהם נוהגים להתעורר מדי יום בשעות הללו, ואפילו להתחיל בהן את היום – הגם שבתפיסתי מדובר בלילה ולא ביום – אבל התייחסתי לסיפורים הללו שלהם בספקנות ופקפוק. דומה היה הדבר בעיניי כמי שמספר שנחטף בידי חוצנים.

במהלך השנים שמאז הצבא פגשתי מעת לעת אנשים שסיפרו לי שהם נוהגים להתעורר מדי יום בשעות הללו, ואפילו להתחיל בהן את היום – הגם שבתפיסתי מדובר בלילה ולא ביום – אבל התייחסתי לסיפורים הללו בספקנות

"קודם תוכיחו לי שחוצנים קיימים בכלל", אני חושב במצבים כאלה, "ואחר כך אאמין לכם שנחטפתם על ידם".

כך גם עם השעות הללו – "קודם שיוכיחו לי שיש שעות כאלה בכלל", נהגתי לחשוב, "ואחר כך אאמין שהם מתעוררים בהן ומתחילים את היום".

אז מסתבר שבאמת יש שעות כאלה. ואני ער בהן, האמינו או לא. 

כדי לסבר את האוזן אספר לכם שהטור הזה נהגה ונכתב – וירטואלית, עד שאפגוש את הלפטופ שלי והוא ייכתב ממש – בראש שלי, תוך כדי נסיעה באיילון דרום בעיר תל אביב בשעה חמש בבוקר לח וחשוך. חצי שעה קודם יצאתי מיד חנה כשפניי מועדות ליפו, העיר הססגונית מכולן, ועוד מעט אגיע אליה ובעזרת השם יתברך אמצא מקום חנייה.

רק בשעות הללו אפשר.

מה שקורה הוא שבתי עברה להתגורר בדירה שכורה ביפו בלב ליבה של העיר, שעד המלחמה הייתה שוקקת חיים ותיירות, ואני מגיע לסייע לה.

אבל כדי לעשות זאת אני צריך להגיע ליפו. ובשעה שש בבוקר מתחילים להצטבר ולהתקבץ הפקקים, שהופכים את הנסיעה למסלול עינויים. ויותר מכך – כשאני מגיע ליפו אני צריך גם להחנות את המכונית באיזשהו מקום.

וזו כבר בעיה אמיתית.

כדי לסייע לבת שלי אני צריך להגיע ליפו. ובשעה שש בבוקר מתחילים להצטבר הפקקים שהופכים את הנסיעה למסלול עינויים. ויותר מכך – כשאני מגיע ליפו אני צריך גם להחנות את המכונית איפשהו וזו כבר בעיה אמיתית

החל משעה מסוימת, בדרך כלל משבע בבוקר, כל מקומות החנייה באזור שוק הפשפשים מתמלאים, והדבר כולל את מקומות החנייה לנכים. אני מציין עובדה זו מכיוון שלי עצמי יש תו נכה ברכב, תו שאמור היה להקנות לי יתרון מסוים על פני מרבית הנהגים, אבל על אף זאת החל מהשעה שבע אין לי סיכוי למצוא מקום לחנות בו, וביום שישי הדבר נכון החל מהשעה שש בבוקר ואפילו מוקדם יותר.

הרבה תהיתי על העניין הזה – איך מקומות החנייה לנכים מתמלאים כל כך מהר – עד שהבנתי שישראלים חונים בחניית נכים בין אם יש להם תו נכה ובין אם לא.

הבנתי גם שאין הדבר נובע מרוע לב – ישראלים תופסים את הישראליות שלהם כסוג של נכות, ועל כן הם רואים בכך הצדקה לחנות בחניית נכים, גם אם משרד התחבורה וממשלת ישראל מתעקשים שלא להכיר בנכות הזו באורח רשמי.

כמי שפוגש בהתנהלות הזו יום יום, אני חייב להודות שהאזרחים הללו צודקים – יש אכן בישראליות אלמנט של נכות לכל הדעות, הגם שמדובר בנכות נפשית ורגשית בלבד, נכות קשה מהסוג של "מגיע לי".

כאן המקום לציין שגם הגיעה העת המבורכת בה מצאתי עצמי נושא בתואר "פנסיונר". בניגוד למוניטין שהתואר הזה נושא עימו, אצלי התחילה תקופה פורייה ופורחת של עשייה, שהתחילה מדי יום בשעות שפויות ומתקבלות על הדעת: השכמה איטית בתשע בבוקר או מאוחר יותר, תוך התמוגגות מכל רגע של איטיות ועצלות ומתיחת השרירים, רחצה בנינוחות, התלבשות, קפה של בוקר תוך קריאת העיתון ותכנון של היום – עד שהגיע היום ומצאתי עצמי בחמש בבוקר באיילון דרום בדרכי בואך יפו.

הרבה תהיתי איך מקומות החנייה לנכים מתמלאים כה מהר – עד שהבנתי שישראלים חונים בחניית נכים, בין אם יש להם תו נכה ובין אם לא. וכי אין הדבר נובע מרוע לב – ישראלים תופסים את ישראליותם כסוג של נכות

בתחילה ההתנהלות בשעות המוזרות הללו הייתה קשה, אבל כמקובל בחיים גם כאן אירע תהליך של הסתגלות, ומהר מאוד למדתי שאין במספרים הללו ולא כלום – לפעמים אני קם בשלוש בבוקר (בלילה?) ונוסע ליפו, לפעמים בארבע ולפעמים אני מתפרע בשינה עמוקה ויוצא בחמש.

השעות הפכו למספרים חסרי משמעות.

אדרבא – למדתי להכיר בשעות הללו עולם אחר ממה שהכרתי קודם. עולם שכיף להיות בו. עולם שבו כלי הרכב היחידים בכביש הם עוד שני נהגים שאיבדו את הצפון ועל כן הם משוטטים באיילון-דרום בשעה כזו – ואני.

ובמילים אחרות – גיליתי שהעולם יכול שלא להיות משוגע לחלוטין, ואפילו שפוי, אבל לשם כך צריך שיתקיים בו דבר אחד: שלא יהיו בו אנשים. ואם בכל זאת יש בו אנשים – כדי שהעולם יהיה שפוי הם צריכים להיות ממש מעטים. ואין לי מה להתלונן – זה אכן העולם שבו אני מוצא את עצמי בארבע וחצי בבוקר. ללא ספק זה שינוי מרענן.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.