אחת העבירות המושמצות ביותר בחוק העונשין, היא עבירת "מרמה והפרת אמונים" (סעיף 284 לחוק). ועם זאת, אף שמדובר בעבירה מעורפלת, ערטילאית, נטולת הגדרה ברורה לקו הגבול בין מותר ואסור, מדובר בכלי חשוב ביותר בידיה של מערכת אכיפת החוק למאבק בשחיתות השלטונית.

אבל בחוק העונשין אין עבירה אחת הקרויה מרמה והפרת אמונים, אלא שתיים. לצד העבירה "מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור" (סעיף 284 לחוק), יש עבירה נוספת, משיקה, הנקראת "מרמה והפרת אמונים בתאגיד" (סעיף 425), שאמורה להחיל את אותן נורמות ראויות של התנהלות, גם על עובדים במגזר הפרטי.

האם מדובר בשתי עבירות "תאומות"? האם מדובר באותה נורמה שיועדת ליישום בשתי גזרות שונות? על-פי הבשורה שיצאה אתמול מהעליון, במסגרת ערעור פלילי בעניינו של עובד דיסקונט שהואשם בשחיתות במסגרת פעילותו כחבר ועד העובדים בבנק – התשובה שלילית. האיסור בדבר "הפרת אמונים" החל על עובד ציבור, רחב יותר ועמוק יותר לעומת האיסור החל על עובדי תאגידים פרטיים.

בפסק הדין התקבל, ברוב דעות, ערעורו של הנאשם, משה טטרו, בעקבות הרשעתו בעבירת הפרת אמונים בתאגיד על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן. השופטים דוד מינץ וניל הנדל החליטו לזכותו מביצוע העבירה, לעומת דעת המיעוט של השופט ג'ורג' קרא, שתמך בהותרת ההרשעה על כנה. משמעות הזיכוי עלולה להיות ריקון מתוכן של עבירת הפרת אמונים בתאגיד ביחס לעובדים רגילים של החברה, שאינם מנהליה או בעלי מניותיה.

אחד המצבים המרכזיים הנכלל במסגרת "הפרת אמונים", הן ביחס לעובדי ציבור והן ביחס לעובדי השוק הפרטי, הוא מצב של ניגוד עניינים. אבל מפסק הדין החדש עולה כי גם האיסור על הימצאות בניגוד עניינים צומצם הלכה למעשה.

אחד המצבים המרכזיים ב"הפרת אמונים", הן ביחס לעובדי ציבור והן ביחס לעובדי השוק הפרטי, הוא מצב של ניגוד עניינים. אבל מפסק הדין החדש עולה כי גם האיסור על הימצאות בניגוד עניינים צומצם הלכה למעשה

מצבים שניגוד עניינים בין האינטרס האישי של העובד לבין אינטרסים שאינם דווקא של החברה, אלא של עובדיה, נושיה או הציבור הכללי – עשויים שלא להיחשב כלל כניגוד עניינים שחוק העונשין אוסר. זוהי תוצאה בעייתית, ובמיוחד נוכח העובדה, שאף השופט מינץ טורח להזכיר, כי להבדיל מהמגזר הציבורי, שבו חל גם דין משמעתי המיועד למצבים שאינם נכנסים לספקטרום הפלילי, הרי שבמגזר הציבורי לרוב אין מערכת נורמטיבית מקבילה לכך. זה או פלילי או כלום.

מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור – זו גם העבירה שבה מואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכל שלוש הפרשות שבהן הוא עומד לדין בימים אלה במחוזי בירושלים (בתיק 4000 הוא מואשם גם בעבירת לקיחת שוחד).

כל שינוי בפרשנות המשפטית הסובבת את עבירת הפרת האמונים, ובוודאי כזו שניתנת על ידי בית המשפט העליון, תשפיע מן הסתם גם על חומרת מצבו המשפטי של הנאשם נתניהו.

אם פסק הדין החדש יפורש ככזה שמעקר חלק מעוקצה של העבירה – באופן ששינמוכה בהקשר התאגידי ישפיע בדרך כלשהי גם על עוצמתה בהקשר הציבורי – הוא בוודאי ישמש חומר גלם בטיעוני סנגוריו של נתניהו, יהיו אלה אשר יהיו.

נתניהו ותומכיו בבית המשפט בירושלים במועד תחילת משפטו, ב-24 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

310 אלף שקל חוב

טטרו היה סוכן ביטוח פרטי, שהצטרף בשלב מסוים לעבודה כיועץ פנסיוני בבנק. עוד קודם לתחילת עבודתו שם, ובמסגרת יחסיו המקצועיים עם חברת הביטוח מנורה, נוצר לו חוב של 310 אלף שקל, שבגינו מנורה אף פתחה נגדו תיק בהוצאה לפועל. בשלב מסוים, כעשור לאחר שהחל לעבוד בבנק, נבחר לחבר ועד העובדים, והיה אחראי על קשר עם ספקים שנתנו שירותים לעובדים, למשל בתחום הביטוח.

במסגרת זו הוא יצר קשר עם סוכנות ביטוח שנתנה שירותים לעובדים, ועל-פי כתב האישום – ניצל את כוחו להשפיע על המשך ההתקשרות עם אותה סוכנות, בכך שתסגור את חובו למנורה. ואכן, טטרו הכין הסכם לסילוק החוב, כך שסוכנות זו תשלם למנורה 196 אלף שקל, לאחר שמנורה ויתרה על הפרשי הצמדה וריבית.

אם פסק הדין החדש יפורש ככזה שמעקר חלק מעוקצה של העבירה – באופן ששינמוכה בהקשר התאגידי ישפיע בדרך כלשהי גם על עוצמתה בהקשר הציבורי – הוא בוודאי ישמש חומר גלם בטיעוני סנגוריו של נתניהו

כתב האישום נגד טטרו היה בגין עבירת שוחד וכן מרמה והפרת אמונים בתאגיד. במחוזי הוא זוכה מעבירת השוחד, תוך שנקבע כי לא ברור מי יזם את סוגיית סגירת החוב. עם זאת, טטרו הורשע במרמה והפרת אמונים בתאגיד, נוכח העובדה שפעל בניגוד עניינים מובהק בין האינטרס האישי שלו לבין טובת עובדי החברה, מאחר שפעל לטובת סגירת החוב הפרטי שלו, ולא למקסום כוח הקנייה של העובדים. המחוזי גזר עליו 8 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס של 150 אלף שקל.

השופטים מינץ והנדל הגיעו שניהם למסקנה שיש לזכות את טטרו גם מעבירת הפרת אמונים בתאגיד, ואולם בין השניים יש פערים משמעותיים, בנוגע ליחס שבין עבירת מרמה והפרת אמונים של עובדי ציבור, לבין העבירה התאגידית המקבילה. מינץ מדגיש את ההבדלים הנדרשים בפרשנות שני הסעיפים:

"לא כל פעילות של עובד ציבור בניגוד עניינים נחשבת לעבירה פלילית, ובוודאי שלא כל פעילות בניגוד עניינים בקשר לתאגיד תיחשב ככזו. יש לתת את הדעת להבדלים בין אופיו של הכלל בדבר האיסור להימצא בניגוד עניינים בשירות הציבורי, לעומת האופן שבו הוא עוצב במשפט הפרטי".

לדברי מינץ, במגזר הציבורי האיסור להימצא בניגוד עניינים הוא גורף; לעומת זאת, במגזר הפרטי צריך לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו.

אכן מדובר באותו מונח משפטי, אבל לדברי מינץ "אין משמעות הדבר כי תמיד תהא אחידות באופן שבו יתפרש המונח בתחומי משפט שונים, ואין משמעות הדבר כי אף האחריות יהיה זהה". בשורה התחתונה, מינץ סירב להחיל את העבירה התאגידית במקרה הזה, מאחר שניגוד העניינים היה בין האינטרס האישי לזה של עובדי החברה, ולא בין האינטרס האישי לזה של החברה עצמה.

אילוסטרציה, לקוחות ליד סניף דיסקונט בעידן הקורונה, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

הדרך של הנדל

השופט הנדל, שכאמור החליט גם הוא לזכות, בחר בדרך אחרת. לדבריו, עבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד "זהה ביסודותיה ובמהותה לעבירה של מרמה והפרת אמונים כלפי הציבור". את הרציונאלים לעבירה התאגידית, שואב הנדל במישרין מפסקי הדין שעסקו בעבירת מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור. עם זאת, הזיכוי מבחינתו עומד על עיקרון אחר – והיא שאלת התגבשות הנזק.

אחת מקביעותיו החשובות ביותר של בית המשפט העליון בעניין עבירת מרמה והפרת אמונים – שנקבעה בפסק הדין העקרוני בעניינו של שמעון שבס ב-2004 – היא כי העבירה בעניינם של עובדי ציבור היא עבירה "התנהגותית" ולא "תוצאתית". דהיינו, שלא צריך להראות נזק שהתגבש כדי להרשיע עובד ציבור בעבירה זו, ודי בכך שהוכחה התנהגותו בניגוד עניינים חמור.

אחת מקביעותיו החשובות ביותר של העליון בעניין עבירת מרמה והפרת אמונים – שנקבעה בפסק הדין בעניינו של שבס ב-2004 – היא כי העבירה בעניינם של עובדי ציבור היא עבירה "התנהגותית" ולא "תוצאתית"

גם ביחס לעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד, נקבע בעבר כי מדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית. אך הנדל סוטה בפסק דינו מקביעה זו:

"בעבירה שבה עסקינן נכון להתמקד בתאגיד ולהראות האם נפגע, טרם קביעה אם המעשה הגיע לרף הפלילי".

החלשה של האכיפה

נראה שפסק דינו החדש של העליון, מחליש את הכוח לקיים אכיפה פלילית בתחום התאגידי, כאשר עובדים בדרגי הביניים פועלים ממניעים מושחתים.

"יש להבחין בין פעילות בניגוד עניינים אשר יש בה 'ריח רע', לבין פעילות בניגוד עניינים העולה כדי איסור פלילי", כתב מינץ, ובכך סתם את הגולל על האפשרות לקיים אכיפה פלילית ביחס ל"שחיתות לייט" על-ידי עובדים בדרג ביניים בחברות גדולות. בפרפרזה על התורה הכלכלית מימיו של נשיא ארה"ב רונלד רייגן, Trickle down economics, אפשר לומר שפסק דינו של העליון עלול לשקף את המגמה הרווחת כעת בישראל: "Trickle down corruption" – שחיתות מחלחלת.

השופט מינץ ממונה לעליון, יוני 2017. מימין: איילת שקד, ראובן ריבלין, מרים נאור (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)