מי מבין את תחמוני בנימין נתניהו בניסיונותיו לשמור על הכסא ולמנוע משפט? כעת יש דיבורים על כיפוף הכללים כדי לבטל את הבחירות החוזרות שהוא עצמו הינדס לאחר שלא הצליח להקים קואליציה בעקבות הבחירות המוקדמות באפריל, שהוא עצמו יזם.  מישהו באמת יכול להגיד מה קורה פה?

אני נזכר בערגה ברומניה לפני כשלושים שנה, בימי הראשונים ככתב זר של סוכנות הידיעות AP. עד היום מעטים יכולים לומר מה באמת קרה שם.

במבט לאחור, נראה שהקומוניסטים הרומנים ביימו הפיכת חצר כשראו את הגוש הסובייטי מתמוטט סביבם ומפגינים בארצם יוצאים אף הם לרחובות.

הדיקטטור ניקולאי צ'אושסקו ואשתו אלנה, שניהלו את המדינה שנים כרכושם הפרטי, נלכדו עת ניסו להימלט מבוקרשט במסוק. ביום חג המולד של שנת 1989, בבסיס צבאי מרוחק, הם נידונו למוות במשפט בזק הזוי, ונורו. קבוצה שקראה לעצמה "חזית ההצלה הלאומית" תפסה את השלטון והבטיחה בחירות. הדמוקרטיה יצאה לדרכה המקרטעת.

ציניקנים ישוו את נתניהו ואשתו שרה, שמעורבותה בענייני ציבור באמת די משונה, לצ'אושסקוס. אבל זה יהיה מרושע. לי יש השוואה אחרת.

במשך כמה שבועות נמשכו קרבות ירי בלתי מוסברים ברחובות ערים שונות ברומניה. אמצעי התקשורת הממלכתיים, שנשלטו עתה על ידי ה"חזית", דיווחו כי "טרוריסטים", שרידי המשטרה החשאית של צ'אושסקו, ניסו לבצע מהפכה נגדית. כ -1,000 בני אדם נהרגו לפני ש"הטרוריסטים" נעלמו כלעומת שבאו.

במהירות התפשטה תיאוריה שהירי בוצע על ידי השלטון החדש כדי לערפל את התמונה הלא-אלגנטית ולגרום להפיכת החצר להראות כמרי עממי אמיץ. זו היתה חשיפתי הראשונה לתיאוריות הקונספירציה של הבלקנים, והייתי ספקני למדי; פגשתי בחיים מעט מאד אנשים שמסוגלים לארגן ולבצע מזימות, להעלים עקבות ועדויות, ואחרי זה גם לסתום את הפה.

נעשיתי פחות ספקני אחרי שפגשתי את יון אילייסקו, הקומוניסט לשעבר שהפך לנשיא באותה תקופה סוערת. הוא היה דברן חלקלק (למרות סגנון ביורוקרטי מסויים) ובעל יכולת גאונית לשכנע אנשים. במשך חודשים ארוכים הוא התנהג כאב סלחן כלפי מפגינים זועמים שהתנחלו בכיכר המרכזית וקיללו אותו ואת ממשלתו  כ"קומוניסטים בסתר". אבל זה היה זמני.

יום אחד שוטרים נכנסו במפגינים, רבים מהם סטודנטים, ועצרו כמה מהם, כולל אותי כשניסיתי להיכנס לדירתי שהייתה בקרבת מקום. הם קרעו את החולצה שלי לגזרים וחבטו לי על הראש באלות. הם כמעט שברו לי את הרגל כשהשליכו אותי לתוך ניידת בלי חלונות תוך כדי שאני זועק לשווא: "אני כתב אמריקאי". הרגשתי איך הטנדר דוהר מעל מהמורות ופונה בפראות לכל כיוון, ובחושך יכולתי להריח הרבה אלכוהול על אחי העצורים.

"אתה מה עשית? "שאל אחד מהם. "שום דבר", עניתי ברומנית טובה למדי, כי שני הורי ילידי ארץ זו. "אני רק כתב אמריקאי". החברים החדשים שלי התפקעו מצחוק והחלו לשיר בקול אחד: "כולנו רק כתבים אמריקאים!" לא קיבלתי כבוד רב באותו יום.

הכותב אחרי מעצר באדיבות משטרת בוקרשט, 1991

עד מהרה החריפו את הצעדים נגד המפגינים ולבסוף פיזרו אותם באמצעות כורי פחם אלימים שהובאו מן הפרובינציות כדי לשבור גולגלות. אנשים נהרגו ונפצעו וההפגנות דעכו.

אולי כדי לפצות אותי על האי נעימות, קיבלתי זימון אישי כמה שבועות לאחר מכן לראיין את הנשיא בארמונו, קוטרוצ'ן. תוך שהתמקמנו על כיסאות מעוטרים בצורה אבסורדית, הופיעה מצלמת טלוויזיה ענקית. שאלתי מה קורה. "שום דבר", אמר אילייסקו. "זה לארכיון הנשיאותי". קיבלתי את ההסבר והראיון יצא לדרך.

שאלתי את אילייסקו איך זה יכול להיות שכמעט שנתיים אחרי המהפכה לא הועמדו לדין "טרוריסטים", והמסתורין עדיין שורר. ההסבר של אילייסקו היה די חכם, בהנחה שהוא רואה את הקהל שלו כשוטים.

"ההתנקשות בחייו של ג'ון קנדי ​​נותרה בגדר תעלומה גם כן", אמר. "אם אמריקה, על כל המשאבים שלה, לא יכולה לפתור את הרצח של אדם אחד בכמעט 30 שנה, איך נוכל אנו לפתור 1,000 מקרי מוות רק בשנתיים?"

בראיון טלוויזיוני אתה קורא תיגר על שטויות; אולי הייתי מציין שההיגיון הפוך, שכן קשה יותר להסתיר טבח מאשר רצח. אבל זה היה ראיון למטרות טקסט בלבד, והזמן שלנו היה מוגבל, ולכן הנחתי לעניין.

שנים לאחר מכן נזכרתי בעניין קנדי, כאשר נתניהו אמר לי בפגישתנו הראשונה שהוא מצפה מהפלסטינים להסתפק באוטונומיה בדיוק כמו הקטלאנים – תוך התעלמות מהעובדה שאלה אזרחי ספרד. גם הוא מניח שהקהל הוא שוטה, וכמו אילייסקו הוא עושה את זה בסטייל מסויים.

הראיון עם אילייסקו שודר במלואו באותו ערב בערוץ הטלוויזיה היחיד ברומניה, וכל המדינה ראתה אותי מקבל את כל השקרים שלו ללא ביקורת ואפילו מהנהן, כמו שעושים. נראתי כמו אידיוט, אבל מצד שני במשך חודשים אנשים חשבו שאני סוג של משנה לנשיא. אולי לא הבינו הרבה אז בענייני תקשורת חופשית, אבל אני זוכר שזה היה מעניין.

אילייסקו היה פוליטיקאי מבריק. הוא שיקר ותחמן בחן ורוגע, ופשוטי העם  במיוחד אהבו את תחכומו. ליברלים ואינטלקטואלים מרטו את שערותיהם מרוב זעם, אבל אלה תמיד במיעוט.

בכזב שייראה אירוני לישראלים,  אילייסקו הצליח למצב את מתנגדיו כלאומנים קיצונים. הוא התהלך על במת הפוליטיקה הרומנית בתור האדם החיוני, זכה בבחירות בלי לזייף קולות, ולזמן מה נראה נצחי.

את המדיניות שלו, בדיעבד, קשה לגנות באופן חד-משמעי. בסופו של דבר, אילייסקו התעקש על שינוי איטי בכל הדברים, מה שחיזק את האשמות שהוא סוג של קומוניסט אך גם מנע כאוס.

תחת שלטונו נדחו הפצרות קרן המטבע הבינלאומית להפעלת טיפול בהלם של רפורמות קפיטליסטיות; ריכוזיות מסויימת נשארה, וגם מדינת רווחה. נשארה גם השחיתות. כולם רטנו, אבל רומניה ניצלה מההפרטה המהירה שגרמה להתרוששות המונית ולעליית האוליגרכים ברוסיה. היא התקבלה לאיחוד האירופי רק בשנת 2007. אבל מצד שני היא לא סבלה מתגובת נגד לדמוקרטיה, לא צץ שום סוג של פוטין מקומי. עכשיו רומניה בסך הכל מדינה די רגילה, וגם מאד יפה.

כמו אצל אילייסקו, אין הסכמה על המדיניות של נתניהו, ובעוד ש"האליטות" סבורות שהוא מוביל את המדינה לאסון, יש גם טיעונים אחרים. האם נתניהו היה משלח כורים אלימים בסטודנטים חסרי ישע? אני בטוח שיש מי שרואה את הפיאסקו המביש של ימים אלה ולא פוסל את האפשרות. אשר לי, אני באמת לא יכול להגיד.

אני כן יודע שאילייסקו הבלתי-מנוצח, שגרם ליריביו להראות כמו ילדים מתקוטטים, עומד סוף סוף למשפט. הוא הואשם לפני חודשיים בפשעים נגד האנושות על "תיק המהפכה" ועל השתוללות הכורים. הוא מכחיש את ההאשמות.

כך חולפת תהילת עולם, בכל עת, בכל מקום.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את "דוח המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית, המתמקד באוכלוסיית בני ה-65 ומעלה בישראל". הדוח מופק ומפורסם אחת לשנתיים, וזאת בהמשך להחלטת ממשלת ישראל 127 מיולי 2021: "מפת מדדים לאומיים להזדקנות מיטבית". משרדי הממשלה אמורים לאמץ את המפה שגובשה.

החלטת הממשלה הזו נובעת מההכרה של מדינת ישראל באתגר העומד מולה של הזדקנות האוכלוסייה והמשמעויות שלה על כלכלת ישראל, מערכת הבריאות, חוסן האוכלוסייה ועוד. זהו פרסומו השני של הדוח והוא מתייחס לשנת 2022.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.