מי מבין את תחמוני בנימין נתניהו בניסיונותיו לשמור על הכסא ולמנוע משפט? כעת יש דיבורים על כיפוף הכללים כדי לבטל את הבחירות החוזרות שהוא עצמו הינדס לאחר שלא הצליח להקים קואליציה בעקבות הבחירות המוקדמות באפריל, שהוא עצמו יזם.  מישהו באמת יכול להגיד מה קורה פה?

אני נזכר בערגה ברומניה לפני כשלושים שנה, בימי הראשונים ככתב זר של סוכנות הידיעות AP. עד היום מעטים יכולים לומר מה באמת קרה שם.

במבט לאחור, נראה שהקומוניסטים הרומנים ביימו הפיכת חצר כשראו את הגוש הסובייטי מתמוטט סביבם ומפגינים בארצם יוצאים אף הם לרחובות.

הדיקטטור ניקולאי צ'אושסקו ואשתו אלנה, שניהלו את המדינה שנים כרכושם הפרטי, נלכדו עת ניסו להימלט מבוקרשט במסוק. ביום חג המולד של שנת 1989, בבסיס צבאי מרוחק, הם נידונו למוות במשפט בזק הזוי, ונורו. קבוצה שקראה לעצמה "חזית ההצלה הלאומית" תפסה את השלטון והבטיחה בחירות. הדמוקרטיה יצאה לדרכה המקרטעת.

ציניקנים ישוו את נתניהו ואשתו שרה, שמעורבותה בענייני ציבור באמת די משונה, לצ'אושסקוס. אבל זה יהיה מרושע. לי יש השוואה אחרת.

במשך כמה שבועות נמשכו קרבות ירי בלתי מוסברים ברחובות ערים שונות ברומניה. אמצעי התקשורת הממלכתיים, שנשלטו עתה על ידי ה"חזית", דיווחו כי "טרוריסטים", שרידי המשטרה החשאית של צ'אושסקו, ניסו לבצע מהפכה נגדית. כ -1,000 בני אדם נהרגו לפני ש"הטרוריסטים" נעלמו כלעומת שבאו.

במהירות התפשטה תיאוריה שהירי בוצע על ידי השלטון החדש כדי לערפל את התמונה הלא-אלגנטית ולגרום להפיכת החצר להראות כמרי עממי אמיץ. זו היתה חשיפתי הראשונה לתיאוריות הקונספירציה של הבלקנים, והייתי ספקני למדי; פגשתי בחיים מעט מאד אנשים שמסוגלים לארגן ולבצע מזימות, להעלים עקבות ועדויות, ואחרי זה גם לסתום את הפה.

נעשיתי פחות ספקני אחרי שפגשתי את יון אילייסקו, הקומוניסט לשעבר שהפך לנשיא באותה תקופה סוערת. הוא היה דברן חלקלק (למרות סגנון ביורוקרטי מסויים) ובעל יכולת גאונית לשכנע אנשים. במשך חודשים ארוכים הוא התנהג כאב סלחן כלפי מפגינים זועמים שהתנחלו בכיכר המרכזית וקיללו אותו ואת ממשלתו  כ"קומוניסטים בסתר". אבל זה היה זמני.

יום אחד שוטרים נכנסו במפגינים, רבים מהם סטודנטים, ועצרו כמה מהם, כולל אותי כשניסיתי להיכנס לדירתי שהייתה בקרבת מקום. הם קרעו את החולצה שלי לגזרים וחבטו לי על הראש באלות. הם כמעט שברו לי את הרגל כשהשליכו אותי לתוך ניידת בלי חלונות תוך כדי שאני זועק לשווא: "אני כתב אמריקאי". הרגשתי איך הטנדר דוהר מעל מהמורות ופונה בפראות לכל כיוון, ובחושך יכולתי להריח הרבה אלכוהול על אחי העצורים.

"אתה מה עשית? "שאל אחד מהם. "שום דבר", עניתי ברומנית טובה למדי, כי שני הורי ילידי ארץ זו. "אני רק כתב אמריקאי". החברים החדשים שלי התפקעו מצחוק והחלו לשיר בקול אחד: "כולנו רק כתבים אמריקאים!" לא קיבלתי כבוד רב באותו יום.

הכותב אחרי מעצר באדיבות משטרת בוקרשט, 1991

עד מהרה החריפו את הצעדים נגד המפגינים ולבסוף פיזרו אותם באמצעות כורי פחם אלימים שהובאו מן הפרובינציות כדי לשבור גולגלות. אנשים נהרגו ונפצעו וההפגנות דעכו.

אולי כדי לפצות אותי על האי נעימות, קיבלתי זימון אישי כמה שבועות לאחר מכן לראיין את הנשיא בארמונו, קוטרוצ'ן. תוך שהתמקמנו על כיסאות מעוטרים בצורה אבסורדית, הופיעה מצלמת טלוויזיה ענקית. שאלתי מה קורה. "שום דבר", אמר אילייסקו. "זה לארכיון הנשיאותי". קיבלתי את ההסבר והראיון יצא לדרך.

שאלתי את אילייסקו איך זה יכול להיות שכמעט שנתיים אחרי המהפכה לא הועמדו לדין "טרוריסטים", והמסתורין עדיין שורר. ההסבר של אילייסקו היה די חכם, בהנחה שהוא רואה את הקהל שלו כשוטים.

"ההתנקשות בחייו של ג'ון קנדי ​​נותרה בגדר תעלומה גם כן", אמר. "אם אמריקה, על כל המשאבים שלה, לא יכולה לפתור את הרצח של אדם אחד בכמעט 30 שנה, איך נוכל אנו לפתור 1,000 מקרי מוות רק בשנתיים?"

בראיון טלוויזיוני אתה קורא תיגר על שטויות; אולי הייתי מציין שההיגיון הפוך, שכן קשה יותר להסתיר טבח מאשר רצח. אבל זה היה ראיון למטרות טקסט בלבד, והזמן שלנו היה מוגבל, ולכן הנחתי לעניין.

שנים לאחר מכן נזכרתי בעניין קנדי, כאשר נתניהו אמר לי בפגישתנו הראשונה שהוא מצפה מהפלסטינים להסתפק באוטונומיה בדיוק כמו הקטלאנים – תוך התעלמות מהעובדה שאלה אזרחי ספרד. גם הוא מניח שהקהל הוא שוטה, וכמו אילייסקו הוא עושה את זה בסטייל מסויים.

הראיון עם אילייסקו שודר במלואו באותו ערב בערוץ הטלוויזיה היחיד ברומניה, וכל המדינה ראתה אותי מקבל את כל השקרים שלו ללא ביקורת ואפילו מהנהן, כמו שעושים. נראתי כמו אידיוט, אבל מצד שני במשך חודשים אנשים חשבו שאני סוג של משנה לנשיא. אולי לא הבינו הרבה אז בענייני תקשורת חופשית, אבל אני זוכר שזה היה מעניין.

אילייסקו היה פוליטיקאי מבריק. הוא שיקר ותחמן בחן ורוגע, ופשוטי העם  במיוחד אהבו את תחכומו. ליברלים ואינטלקטואלים מרטו את שערותיהם מרוב זעם, אבל אלה תמיד במיעוט.

בכזב שייראה אירוני לישראלים,  אילייסקו הצליח למצב את מתנגדיו כלאומנים קיצונים. הוא התהלך על במת הפוליטיקה הרומנית בתור האדם החיוני, זכה בבחירות בלי לזייף קולות, ולזמן מה נראה נצחי.

את המדיניות שלו, בדיעבד, קשה לגנות באופן חד-משמעי. בסופו של דבר, אילייסקו התעקש על שינוי איטי בכל הדברים, מה שחיזק את האשמות שהוא סוג של קומוניסט אך גם מנע כאוס.

תחת שלטונו נדחו הפצרות קרן המטבע הבינלאומית להפעלת טיפול בהלם של רפורמות קפיטליסטיות; ריכוזיות מסויימת נשארה, וגם מדינת רווחה. נשארה גם השחיתות. כולם רטנו, אבל רומניה ניצלה מההפרטה המהירה שגרמה להתרוששות המונית ולעליית האוליגרכים ברוסיה. היא התקבלה לאיחוד האירופי רק בשנת 2007. אבל מצד שני היא לא סבלה מתגובת נגד לדמוקרטיה, לא צץ שום סוג של פוטין מקומי. עכשיו רומניה בסך הכל מדינה די רגילה, וגם מאד יפה.

כמו אצל אילייסקו, אין הסכמה על המדיניות של נתניהו, ובעוד ש"האליטות" סבורות שהוא מוביל את המדינה לאסון, יש גם טיעונים אחרים. האם נתניהו היה משלח כורים אלימים בסטודנטים חסרי ישע? אני בטוח שיש מי שרואה את הפיאסקו המביש של ימים אלה ולא פוסל את האפשרות. אשר לי, אני באמת לא יכול להגיד.

אני כן יודע שאילייסקו הבלתי-מנוצח, שגרם ליריביו להראות כמו ילדים מתקוטטים, עומד סוף סוף למשפט. הוא הואשם לפני חודשיים בפשעים נגד האנושות על "תיק המהפכה" ועל השתוללות הכורים. הוא מכחיש את ההאשמות.

כך חולפת תהילת עולם, בכל עת, בכל מקום.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה