עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

הרשות הפלסטינית שמרה על שקט ועל אי-מעורבות של העם הפלסטיני בגדה המערבית בהתנגדות ובמעשי אלימות נגד מתנחלים במשך 19 שנים, לאורך כהונתו של הנשיא אבו מאזן. הוא עדיין מקפיד על מדיניות זו ועל הפילוסופיה של "ללא אלימות וללא פעולות מזוינות נגד ישראל" אלא תמיכה "בהתנגדות בדרכי שלום על מנת לסיים את הכיבוש ולהקים המדינה הפלסטינית".

שירותי הביטחון הפלסטינים, המיוצגים על ידי שירות המודיעין הכללי, תרמו לשמירה על השקט בגדה המערבית לאורך מעל 200 ימי המלחמה בעזה, וזאת מבלי לבצע פעולות מזוינות שתומכות בעזה או בתנועת חמאס.

ד"ר עלי אל-אעור הוא המנהל הכללי של מכון אל קודס ללימודי ישראל. מומחה לקשר עם החברה הישראלית, בעל דוקטורט מהמחלקה לאסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. הוא גם פרשן פוליטי לענייני ישראל בתקשורת הפלסטינית ומתמקד ביחסים בין הפלסטינים לישראלים בתקשורת הישראלית. מנהל ברשות הפלסטינית בתחום ירושלים.

בעולם מוטרדים מהיחלשות הדמוקרטיה ומעליית כוחות פופוליסטיים ופונדמנטליסטיים. קשה לחזות את העתיד. ואולם, האיומים העיקרים לעתיד הדמוקרטיה יכולים להגיע מכיוון מפתיע אחר – מתחומי הבינה המלאכותית שמרעידה את העולם.

חוקרים רבים תמימי דעים כי בעתיד הדמוקרטיה לא בהכרח תשרת את הצרכים השוטפים להם אנו זקוקים, לנוכח שליטת האלגוריתמים שיכתיבו למקבלי ההחלטות ולציבור את הדרך. העולם החדש מייתר בהדרגה את קיומה של הדמוקרטיה, ונראה שמסגרות החיים שבהן אנו מתנהלים משתנות ללא הרף ומערערות את הדמוקרטיה שהכרנו במאה השנים האחרונות.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

במשחק פוקר, השחקנים מהמרים על סמך שילוב בין הערכת הקלפים שבידיהם ועל השולחן, ובין התנהגות היריבים שלהם במשחק. ככל שהסיבוב מתקדם, כל שחקן או שחקנית יכולים להגדיל את סכום ההימור, וכל שאר השחקנים צריכים להחליט אם להשוות עד לסכום החדש, להמר בסכום גבוה יותר, או להתקפל ולהפסיד את הכסף שהמרו עליו כבר בסיבוב זה.

כל שחקן פוקר נתקל במצב, לפיו כבר ברור לו שבסבירות גבוהה היד שהוא מחזיק אינה היד המנצחת ושהסיכוי להפסיד את הכסף גבוה מאוד, אך מכיוון שכבר הימר על סכום כסף מסוים – הפיתוי לא לוותר גדול מדי והוא ממשיך להמר על הסיכוי הקטן שיתמזל מזלו, ובכך בעצם מגדיל את הפסדיו.

עמרי לביא הוא מנהל מוצר בסטארט-אפ בישראל, ובעל תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. רס״ן במילואים.