עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.