לרגל החגים האחרונים כתב יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג, מאמר בשם "ימים של חשבון נפש" וטען כי "אפילו נגיף הקורונה לא יוכל לשנות את הרוח החזקה של העם היהודי".

הסוכנות היהודית, מבהיר ההיסטוריון יגאל עילם (בספרו המקיף – הסוכנות היהודית, שנים ראשונות, 1919-1931) הוקמה לכאורה על פי הוראת סעיף 4 של כתב המנדט. הסעיף קובע כי:

"סוכנות יהודית מתאימה תוכר כמוסד ציבורי, שתכליתו לייעץ לממשלת ארץ ישראל ולשתף פעולה אתה בכל עניינים כלכליים, חברתיים ואחרים, הנוגעים להקמת בית הלאומי היהודי ולעניינה של האוכלוסייה היהודית  בארץ ישראל, וכן, בכפוף תמיד לפיקוח הממשלה, לסייע ולהשתתף בפיתוח הארץ".

למעשה, גורס עילם, לידתה של הסוכנות היהודית היתה בדיונים שנערכו בנובמבר 1918 במסגרת "ועדה מייעצת" בראשות הרברט סמואל, שעליה הוטל לעצב את טיוטת ה"הצעות" הציוניות בדבר הממשל הרצוי בארץ ישראל, לקראת ועידת השלום בפריס".

כך או אחרת מדובר בגוף פוליטי סמי-ממשלתי במסגרת המנדט הבריטי. אולם כשקמה המדינה המשיך גוף זה בפעילותו, כאילו לא הוקמה מדינה שיש לה ממשלה ומשרדי ממשלה. ולא רק זאת, אלא שבמקום לעסוק ביצירתה, ביצורה ובהגדרת אזרחיה של רפובליקה ישראלית כלל אזרחית, עסקה המערכת הפוליטית בסוגיה הדתית-תרבותית-אתנית: מיהו יהודי, ולא בשאלה: מיהו ישראלי.

כשקמה המדינה המשיכה הסוכנות היהודית בפעילותה, כאילו לא הוקמה מדינה עם ממשלה ומשרדי ממשלה. במקום לעסוק ביצירת רפובליקה ישראלית כלל אזרחית, עסקה המערכת הפוליטית בסוגיה 'מיהו יהודי'

בשנת 1967  הצליח צבאה של מדינת ישראל לנצח את צבאות ערב בשישה ימים, תוך שינוי גאו-אסטרטגי של ישראל. מבלי להיכנס לדיון על עתיד הטריטוריות החדשות, המשיכו הגופים האקסטריטוריאלים בפעילותם.

כך למשל ב-19 ביוני 1968 קיבלה ההסתדרות הציונית את "תכנית ירושלים" שהתקבלה בקונגרס הציוני הכ"ז שקבעה כי:

"אחדותו של העם היהודי ומרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם. .. כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, על ידי עלייה מכל הארצות…הגנה על זכויות היהודים בכל מקומות מושבם".

"העם היהודי" אינו ישות פוליטית, באשר היהודים חיים בארצות שונות ומשולבים בהן כבני ובנות המולדת שלהן. בני פלד העיר והאיר בנקודה זו כשציין שאין ברצונו להיות המשמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי.

למרות הקמת המדינה ממשיכים להתכנס קונגרסים ציונים ולפעול, ומחלקותיהן השונות של הסוכנות היהודית והסתדרות הציונית פועלות עד עצם היום הזה.

הממסד הפוליטי  והקונצנזוס רואים בישראל מדינה "יהודית דמוקרטית", שזה בגדר אוקסימורון. לכך נוספת הטענה שישראל היא מדינת העם היהודי, מה שמהווה פגיעה ביכולת לכינונה כרפובליקה.

יצחק (בוז'י) הרצוג, שעמד בראש מפלגת העבודה בניסיון אלקטורלי לערער על כהונתו של רה"מ נתניהו, מצא לעצמו סידור עבודה בדמות יו"ר הסוכנות היהודית. במאמר לפני החג הוא חזר על הקלישאות הציוניות כמו למשל:

"נגיף הקורונה לא יוכל לשנות את הרוח החזקה של העם היהודי, את הרוח הפנימית של כל אחת ואחד מאתנו, את היכולת שלנו כקהילה וכעם לשנות את המציאות אם רק נחבר בערבות הדדית "ואהבת לרעך כמוך".

על האחדות היהודית, שהיא כאמור חותרת תחת היכולת לכונן את ישראל כרפובליקה של אזרחיה, הוא ממשיך וכותב:

"כולנו בסוכנות היהודית נרתמנו מיד, כאיש  אחד, לסייע לקהילות היהודיות ברחבי העולם…אנחנו בסוכנות  היהודית ממשיכים ופועלים כל העת למען כל שבטי וקהילות ישראל בארץ ובעולם ומיישמים את הערך היהודי הלאומי של קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ למדינתנו..".

אין זה מתפקידה של הסוכנות לעסוק בעלייה או התיישבות. לצורך זה יש ממשלה. הסוכנות גם לא צריכה "לעלות עולים", היכולים כיום לקבל את כל המידע על ישראל ולהחליט היכן הם רוצים לחיות.

הגיע הזמן להקים רפובליקה שתעסוק אך ורק באזרחיה הישראלים.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

בדיון הנוכחי לגבי המלחמה בעזה קיימות שתי הגדרות שמושמעות תדיר, ויש ויכוח האם נכון להשתמש בהן בנוגע למעשי צה"ל ברצועה. הראשונה היא "רצח עם" והשנייה היא "טיהור אתני".

"טיהור אתני" פירושו פעולה של ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחותה של אוכלוסייה מרקע מסוים על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה שלא לאפשר עוד חזרתם למקום. לעומת זאת, "רצח עם" הוא ניסיון לנקות אזור מאוכלוסייה לא רצויה באמצעות הרג בניה. ההבדל בין שתי הפעולות האלה הוא מהותי, על אף ששתיהן נחשבות פשעי מלחמה ומנוגדות לדין הבינלאומי.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.

כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?

*  *  *

הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.

זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/

עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.

*  *  *

בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.

דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.