מהלכי הנורמליזציה עם סודאן אינם דומים למהלכים עם המפרץ. סודאן איננה דומה למפרץ, והשינויים ביניהם מכתיבים את ההבדלים ביחסים עם ישראל. יש ללמוד זאת היטב על מנת למנוע אפשרות שמהלכים לא שקולים מול סודאן יסכנו את הישגינו במפרץ.

ראשית, המפרץ עשיר, יציב ובטוח בעצמו, בעוד שסודאן ענייה, לא יציבה, ודעת הקהל בתוכה לא אחידה בשאלה אם מהלכי ממשלת המעבר מול ישראל אכן עולים בקנה אחד עם הערכים ההיסטוריים של סודאן

המפרץ עשיר, יציב ובטוח בעצמו, בעוד שסודאן ענייה, לא יציבה, ודעת הקהל בתוכה לא אחידה בשאלה אם מהלכי ממשלת המעבר מול ישראל אכן עולים בקנה אחד עם הערכים ההיסטוריים של סודאן

סודאן מונהגת כעת בידי הצבא המגדיר את עצמו כממשלת מעבר. אחרי תקופה ארוכה של הפגנות נגדו אשר דוכאו בכוח, קשה לומר שיש לו לגיטימיות מוחלטת בעיני רוב הסודאנים.

סודאן היא בעלת היסטוריה מוסלמית ארוכה, מראשית כינונה כמדינה. הצבא רוצה לשנות זאת עכשיו. הוא מעודד תהליכי חילון, העצמת האישה ומודרניזציה. הוא קושר את נחשלותה של המדינה בשלטון הארוך והמושחת של האחים המוסלמים, ומטיף לסודאנים לצאת מן הבידוד הדתי לקשר פתוח עם העולם כדי לקבל השקעות. השלום עם ישראל הוא הביטוי המובהק ביותר לשאיפה הזאת. האליטה הסודאנית תומכת בזה, אבל המון העם עדיין דבק בתכנים האיסלאמיסטיים הישנים.

מה הסכנה? ראשית כל, אם ישראל תתערב לטובת צד אחד נגד משניהו, זה עלול לחזור עליה כבומרנג. הכוחות האיסלאמיים מסוגלים לפגוע באינטרסים הישראליים בסודאן, ואנו עלולים למצוא עצמנו עסוקים בהגנה על עצמנו – כמו במצרים – ופחות בקשירת קשרים עם העם הסודאני.

אבל הדברים עלולים להיות חמורים יותר. הקשר עם סודאן הוא סמרטוט אדום מול חמאס, אשף, איראן והאחים המוסלמים. זה עלול להתברר כמעשה שיחייב אותם להגיב. הם לא מוכרחים להגיב דווקא בסודאן, אלא יכולים להגיב גם במקומות אחרים. במקרה כזה אנו עלולים לאבד, בגלל מהלך פזיז, הישגים אזוריים שנראים מבוססים.

הקשר עם סודאן הוא סמרטוט אדום מול חמאס, אשף, איראן והאחים המוסלמים. זה עלול להתברר כמעשה שיחייב אותם להגיב. במקרה כזה אנו עלולים לאבד, בגלל מהלך פזיז, הישגים אזוריים שנראים מבוססים

היחסים שכבר יש לנו עם סודאן חשובים ברמה אסטרטגית. השאלה היא מהו הקצב הנכון להוציא אותם מן המרתף לאוויר העולם. החיפזון – כך נראה –  מן השטן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

במרחק של זמן קצר אנו רואים כי אבו מאזן נשם לרווחה עם הידיעות על כשלונו של הנשיא טראמפ, אבל לא יצא במחולות עם נצחונו של ביידן.

מדוע? מצד אחד רווח לו כי הוא נפטר מן הצורך להתמודד מול ההכרה בלגיטימיות של ההתנחלויות, כי למפלגה הדמוקרטית עמדה נחרצת נגדם. מצד שני הוא ידע כי העולם הערבי הסוני, שהוא חלק ממנו, מעדיף את טראמפ על ביידן, כי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית התחברה עם האחים המוסלמים, והיא מעדיפה את איראן על הערבים הסונים.

במרחק של זמן קצר אנו רואים כי אבו מאזן נשם לרווחה עם הידיעות על כשלונו של הנשיא טראמפ, אבל לא יצא במחולות עם נצחונו של ביידן. מדוע?

הבחירה של אבו מאזן היא בין הסולידריות עם העולם הערבי הסוני לבין האינטרסים הפרטיים של הפלסטינים, אשר בנקודת זמן זאת אינם עולים בקנה אחד עם אלה של העולם הערבי.

גרוע יותר מבחינתו, העולם הערבי הסוני נמצא בתהליך של הסכמי שלום רשמיים עם ישראל בלי להתחשב בפלסטינים. המסר של העולם הערבי לפלסטינים הוא: לכם לא אכפת מאיתנו – לנו לא אכפת מכם.

אילו היה אבו מאזן משוכנע כי ביידן, כמו אובמה, ישים את הבעיה הפלסטינית בעדיפות גבוהה, ומיד ייכנס לתהליך שלום בין ישראל לפלסטינים, הוא היה יכול לדחות את הבחירה שלו בין הערבים לביידן, אבל ברגע שהוא רואה שג'ון קרי, שר החוץ של אובמה, הולך לטפל בענייני האקלים, הוא מבין שהבעיה הפלסטינית נמצאת איפשהו בין יערות הגשם לבין הפשרת הקרחונים בקוטב.

אז הוא חייב לחזור אל העולם הערבי, ולקבל את השלום של הערבים עם ישראל. ואם זה יקרה הוא יופתע לשמוע את הדרישה של הערבים להפסיק לרדוף את ישראל בטריבונלים של האו"ם. כי נושא זכויות האדם החביב על הדמוקרטים הוא הכלי ששימש את אובמה להביא לשלטון את האחים המוסלמים, האוייב המשותף שלהם ושל ישראל.

כשאבו מאזן רואה שג'ון קרי, שר החוץ של אובמה, הולך לטפל בענייני האקלים, הוא מבין שהבעיה הפלסטינית נמצאת איפשהו בין יערות הגשם לבין הפשרת הקרחונים בקוטב

בקיצור, חיים לא קלים, ובחירה לא קלה, ונראה איך הפלסטינים יתמודדו עם המציאות שלא מאירה להם פנים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

7 באוקטובר, 1973, היום ה-2 למלחמה

ביומה השני של מלחמת יום כיפור, ה-7 באוקטובר 1973, דיין שב מסיור בחזית הצפון בבוקר ובחזית הדרום בצהריים, ודיווח על רשמיו הקשים בישיבת הקבינט המדיני בטחוני של גולדה מאיר, קבינט המלחמה [אלי מזרחי, סטנוגרמה של ישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני, ה7 באוקטובר, 14:50 , 1973]

דיין שהיה על סף שבירה, אמר:

"זה לא הזמן לחשבון הנפש. לא הערכתי די את כח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד. הערבים לוחמים הרבה יותר טובים מאשר קודם. יש בידיהם נשק רב, הם פוגעים בטנקים שלנו בנשק אישי. הטילים-מטריה קשה שחיל האויר שלנו לא יכול לנפץ אותה. יש לנו בעייה של יחסי כוחות מאוד קשים, הערבים לוחמים טוב ויש להם מטריה של טילים, מה יהיה?".

דיווחו של דיין והערכותיו שיקפו את המצב הקשה בשתי החזיתות, מצב שעד אז לא היה מובן לחברי קבינט המלחמה.

6 לאוקטובר, 1973, יום קודם, היום הראשון למלחמה

רק יום קודם פנו גולדה מאיר ומשה דיין לעם והשמיעו דברים אחרים. ביומה הראשון של המלחמה גולדה מאיר הודיעה לאומה בערוץ הראשון:

"לא הופתענו. מזה ימים אחדים נודע לשרותי המודיעין של ישראל כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת.[…] פנינו לגורמים מדיניים בעלי השפעה במטרה שיפעלו למניעת המלחמה […] הצבא ערוך למלחמה והודף את האויב".

גם משה דיין ביום הראשון למלחמה נשמע עדיין בטוח בעצמו ואמר לערוץ הראשון:

"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מדיניות זאת כי בסופו של דבר, גם בדרך הזאת, בסיני, נוכל להכות אותם שוק על ירך".

או ביתר פירוט:

"רבותיי, באתי לאולפן לומר כמה דברים על המערכה. הקרבות שמתנהלים מאז הצהריים, עשרה לפני שתיים היום, כאשר הסורים והמצרים פתחו בו בזמן בהתקפה בשתי החזיתות ברמת הגולן ובסיני. ובכן, מתנהלים עכשיו קרבות קשים בשתי החזיתות האלה, כאשר מולנו גם מבחינה מספרית וגם מבחינת סוג הנשק צבא גדול וחזק. […] לא רצינו לפתוח במלחמת מנע. לא רצינו להיות במצב שייאמר שאנחנו פתחנו במלחמה, ולא פתחנו במלחמה. […] והפעם נזהרנו מזה, לא רצינו במשהו להקדים, גם כאשר חשדנו שהם עומדים לתקוף, ואכן הם תקפו כאמור בעשרה לשתיים. אנחנו מרשים לעצמנו לנהוג במדיניות הזאת משום שאנחנו מניחים, אני חושב שבצדק, כי בסופו של דבר אנחנו, גם בדרך הזאת, בסיני, נוכל להכות אותם שוק על ירך. […] וגם בתעלה היו לנו אבידות, גם בנפש וגם בעמדות, אבל באופן יחסי, זה פחות או יותר, כפי ששיערנו שיהיה היום הראשון של הקרב שייגמר בנצחוננו תוך הימים הקרובים".

*  *  *

ב-7 באוקטובר 1973 דיין לקח אחריות אישית על הטעות המרכזית של מלחמת יום הכיפורים: הטעות בהערכת הכוחות, שממנה נגזרו טעויות אחרות של דיין ערב המלחמה. המוכנות לוותר על מכה מונעת, אי גיוס המילואים ביום שישי בבוקר, ההוראה לא להזיז כוחות בשטח עד שתתחיל האש.

הוידוי של דיין בקבינט המלחמה והשיקול האמריקאי בהקשר של אי גיוס המילואים [עדות משה דיין בועדת אגרנט, 4, 5 ו-11 בפברואר 1974. בעיקר ה-5 בפברואר 1974, עמודים 137-141] חושף הסבר אלטרנטיבי לתיאורית הקונספציה השגויה של אמ"ן מצד אחד, ולתיאורית הקונספירציה מצד שני לגבי הנסיבות שבהן פרצה מלחמת יום כיפור.

וידוי דיין בקבינט המלחמה והשיקול האמריקאי לגבי אי גיוס המילואים, חושף הסבר אלטרנטיבי לתיאורית הקונספציה השגויה של אמ"ן מחד, ומאידך לתיאורית הקונספירציה לגבי נסיבות פרוץ המלחמה

היו חילוקי דיעות עם האמריקאים ונוצר פער בין ההערכות המודיעיניות של ישראל ושל האמריקאים ב-24 השעות האחרונות לפני המלחמה, ששיתק את מנהיגי ישראל לפני המלחמה [מתוך סריקות מברקים שנשלחו ממשרד ראש הממשלה לשגרירות בוושינגטון במלחמת יום הכיפורים , עמודים 2-ו3].

"הנרי קרא חומר מודיעיני טרי והגיע למסקנה שסאדאת מתכוון לפתוח במלחמה לפני שאר קהילת המודיעין אבל עדיין מאוחר מדי".

"העירנות הגבוהה של קיסינג'ר נבעה מאזהרה מוקדמת יותר של ברז'נייב שהערבים רציניים בכוונותיהם לפתוח במלחמה. הבעיה היתה שקיסינג'ר לא שיתף מידע מהערוצים החשאיים עם ראש הסוכנות וויליאם קולבי ושאר קהילת המודיעין האמריקאית".

וידויו של דיין ביומה השני והקשה ביותר במלחמה, בו נהרגו 320 חיילים, יותר מכל יום אחר, מראה את ההיפך. לא היינו מוכנים, היינו מופתעים ולא יכולנו להגיב בעוצמה. לא כי היה חסר מידע מודיעיני, אלא כי לא גויסו כוחות המילואים בזמן וגם לא נערכו על הקווים בשל תסביך דה-גול של דיין והרצון להיות מיושר ומהודק עם האמריקאים, כדי שיסייעו לישראל בהמשך המלחמה [עדות משה דיין בועדת אגרנט, ה-5 בפברואר 1974, עמודים 137-140].

וידויו של דיין ביומה השני והקשה ביותר במלחמה, בו נהרגו 320 חיילים, יותר מכל יום אחר, מראה את ההיפך. לא היינו מוכנים, היינו מופתעים ולא יכולנו להגיב בעוצמה

דיין טעה בהערכת הכוחות, הצבא הסדיר לא הצליח לבלום את האוייב ב-24 השעות הראשונות וחיל האויר לא הצליח להתמודד עם מטרית טילי הנ"מ. דיין לקח אחריות על טעותו בוידויו בקבינט המלחמה של ה-7 באוקטובר.

משה דיין והנרי קיסינג'ר, מרץ 1974 (צילום: AP Photo/Bob Daughtery)

רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור. מתמקד בעיקר בהשפעת הערוץ המדיני החשאי של קיסינג'ר ואיסמעאיל על המלחמה ובהתנהלות של שר הבטחון משה דיין במלחמה. פרסום קודם - תעלומת המפגש החשאי השלישי של קיסינג'ר ואיסמעאיל בספטמבר 1973, מערכות, גיליון נובמבר 2018: http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114325.pdf