לאורך השנים, מאז הקמתה של מדינת ישראל, הולכת וגדלה המחלוקת בין הגדרת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אבל זו לא באמת המשוואה.

ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין ציות לפסקי דין של בתי המשפט הממלכתיים של המדינה, אל מול ציות לפסקי ההלכה של בתי הדין הרבניים. בואו נדייק את המשוואה: המאבק הוא לא בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, אלא מאבק בין חוק המדינה החילוני המודרני והליברלי לבין חוקי הדת והלכות הדת.

זהו המאבק האמיתי במדינה שלנו. האם האדם, כל אדם, כל אזרח, כפופים לחוקי המדינה שנחקקו על ידי הכנסת, או שישנם אנשים שהם מעל חוקי המדינה, בשם ישות בלתי נראית בשם אלוהים.

זהו המאבק האמיתי במדינה שלנו. האם האדם, כל אדם, כל אזרח, כפופים לחוקי המדינה שנחקקו על ידי הכנסת, או שישנם אנשים שהם מעל חוקי המדינה, בשם ישות בלתי נראית בשם אלוהים

אותם אנשים שחושבים שהם מעל חוקי המדינה רואים עצמם מקיימים חוקים והלכות דתיים ומפרשנים אותם בשם אלוהים ובשם ה"מסורת", "גדולי הדור" ורוח הקודש.

למעשה, זהו אותו קרב ישן נושן בעולם היהודי בין המלוכה לכהנים. קרב שמתחדש בכל פעם שיש לעם היהודי פיסת אדמה משלו, ותמיד עולה אותה השאלה: מי ישלוט בעם שנמצא על אותה פיסת אדמה שנקראת ארץ ישראל.

זו אותה מלחמה בין שמואל לשאול ודוד, שמואל שממש לא רצה לתת את השליטה בעם למלך אבל היה חייב, כי העם רצה מלך ולא נביא. אלו אותם מאבקים בבית ראשון בין הכהנים למלכים, ואותם מאבקים בבית שני על משרת הכהן הגדול והזהות בין השליט לבין הכהן הגדול.

כל פעם שיש לנו מדינה – הערבוב הרעיל בין דת למדינה בסופו של דבר מפרק אותנו. ברגע שדת מקבלת כוח פוליטי היא נהפכת למפלצת של צדקנות ואלימות שאין לה סוף. מעבר לכך, הבעיה הגדולה של שלטון הדת היא שנביאים ורבנים למיניהם יודעים להתפלסף ויודעים מה הכי נכון מוסרית ומי ראוי ומי לא, אבל אין להם מושג איך לנהל, ומדינה צריך לדעת לנהל.

הערבוב הלא קדוש בין חוקי הדת לבין חוקי המדינה, והכוח שהמדינה נותנת לרבנים ועוד משלמת להם, הוא מקור הסכנה להתמוטטות מדינת ישראל. לא סתם כתב הרצל:

"אנו נדע להחזיק אותם בבתי הכנסיות, כשם שנחזיק את הצבאות שלנו בבתי הקסרקטין",

והתכוון לכך שלרבנים האורתודוכסים ולגנרלים בצבא לא תהיה דריסת רגל בקבלת ההחלטות במדינה היהודית כשתקום.

אף חובש כיפה או שטריימל לא יותר יהודי ממני, חילוני גמור אוכל שרצים. את כולנו הנאצים שמחו לשרוף באושויץ וזה ממש לא עניין אותם אם היתה לך חתיכת בד על הראש או שקיימת תרי"ג מצוות או שאשתך הלכה למקווה. הדם שלך זה מה שהיה חשוב, ההורים שלך וההורים שלהם והתרבות שממנה הם הגיעו זה מה שהיה חשוב.

הערבוב הרעיל בין דת למדינה מפרק אותנו. כשדת מקבלת כוח פוליטי היא הופכת למפלצת צדקנות ואלימות. רבנים אולי יודעים מה נכון מוסרית, אבל לא יודעים איך לנהל, ומדינה צריך לדעת לנהל

כולנו יהודים שווים מבחינתם של שונאינו ואוהבינו בכל העולם. חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים. אף אחד לא יהודי יותר טוב מהשני, מקסימום יותר מאמין באלוהים או פחות מאמין.

כולנו חלק ממורשת אדירה של ספרים ולמידה. כולנו חלק ממורשת התנ"ך, הספר המדהים ביותר שנכתב כנראה בהסטוריה האנושית, ספר פסיכולוגיה עם הרבה תובנות עלינו כבני אדם, ספר מלא בגוונים וגישות ליהדות ולהתנהגות האדם, וזה היופי שבו. יש מקום לכל יהודי ולכל למי שרוצה להיות יהודי, העיקר להיות בן אדם.

אם לא נצליח להפריד בין הדת לפוליטיקה ובין הלכות הדת לחוקי המדינה סופנו שנהיה כמו אירן של חומייני, הגירסה הישראלית.

יונתן אורון הוא יליד 1977, גר בגליל, מורה להיסטוריה בדימוס, חושב שאין לנו מדינה אחרת ואין לנו ברירה אלא להילחם עליה ועל עקרונות מגילת העצמאות.

"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

במשך שנים הכוחות המצרים בסיני העלימו עין מהברחות נשק לחמאס בעזה. הסכם השלום עם מצרים מגביל את הפעילות של ישראל נגד הפעולות או חוסר הפעולות של קהיר, אבל בזמן האחרון יש רבים שמצביעים על הצורך לפקוח עין על ההתפתחויות בתחום כוחה הצבאי של מצרים.

בימים אלה מצרים החלה לקבל מצרפת את ראשוני מטוסי הקרב מדגם ראפאל. היא גם משקיעה סכומי עתק בתוכנית להשבחת צי הטנקים האמריקאים מדגם אברמס שמפעיל צבאה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.