בסופו של דבר היה הרבה מאוד מזל. העולם ניצל מארבע שנים נוספות של בוקה ומבולקה מבית מידרשו המטורלל של דונלד טראמפ, בזכות כמה אלפי קולות במספר קטן של מדינות אקראיות, שבשיטה המוזרה הנהוגה בארה"ב קבעו הכל.

ג'ו ביידן אמנם זכה בבחירות 2020 בארה"ב בפער של יותר מ-4 מיליון קולות במניין הכללי, אך בשיטה האמריקאית אין לכן חשיבות מלבד מוראלית. ימניים רבים במדינות הכי גדולות לא טורחים להצביע כי הרוב הדמוקרטי בהן אוטומטי. באמת אין לדעת מה היה קורה בשיטה פשוטה שבה כל קול נחשב ממש.

מה שכן אפשר לומר בבטחון זה שכ-48% מהמצביעים תמכו בהמשך של שקרים בסיטונות, הכחשת קורונה והתחממות כדור הארץ, ליקוק לדיקטטורים ובוז לאירופה, שיסוי, הסתה, התנכרות למודיעין ולמדע, תיאוריות קונספירציה אינסופיות, וקריצות  לכיוון העליונות הלבנה. לא נעים, ודי נורא.

כ-48% מהאזרחים שהצביעו בבחירות 2020 בארה"ב תמכו בהמשך שקרים בסיטונות, הכחשת קורונה והתחממות כדור הארץ, ליקוק לדיקטטורים, התנכרות למדע, תיאוריות קונספירציה וקריצות לכיוון העליונות הלבנה

ביידן יעצור בבת אחת את כל הרוע הזה, אם כי אין לדעת כמה טראמפ יצליח לעשות רעש מהיציע, להמשיך להשפיע, או אפילו לרוץ שוב ב-2024.

יכולתו של ביידן לעשות ממש טוב, לעומת זאת, תלויה בשאלה אם הדמוקרטים ישיגו רוב בסנאט. הסנאט הוא הגוף הפרלמנטרי החזק יותר שיכול למנוע תקציבים ולחסום מינויי בכירים ויש לו את המילה האחרונה לגבי סילוק הנשיא במקרה של הליכי הדחה.

לכל אחת מ-50 המדינות יש שני סנאטורים. המשמעות היא עיוות שאין דומה לו בעולם הדמוקרטי: כל מצביע בוויומינג הזעירה שווה כ-70 בקליפורניה. זאת לא היתה הכוונה המקורית של החכמים המייסדים, אבל ככה זה באמריקה. המדינות הקטנות הן ברובן כפריות ושמרניות, וזו הסיבה שהרפובליקנים הצליחו לשמור על כוח רב בארה"ב למרות שזכו ברוב כללי פעם אחת בלבד מאז 1988.

כפי שנראה כעת, השליטה בסנאט תלויה לחלוטין בבחירות נוספות שיתקיימו ב-5 בינואר בג'ורג'יה, מדינה ימנית באופן מסורתי, שהפכה למתנדנדת, ובה כנראה ניצח ביידן בפער קטנטן השבוע בגלל שהשחורים בה סוף סוף נהרו לקלפיות.

שני מושבי הסנאט של המדינה יוכרעו בבחירות מיוחדות אלו, ולא מוגזם לקבוע שזה יהיה חשוב כמו בחירות כלליות בכל מצב אחר. אם הדמוקרטים יזכו בשני המושבים (ולא כדאי להמר על כך), ביידן יוכל לחוקק סדר יום לאומי חדש, מתקן ומעניין.

זה יכול לכלול ביטוח בריאות ממלכתי לפחות כאופציה לביטוחים פרטיים כמו בשאר העולם המודרני, וגם מגבלות על מכירות נשק לכל מטורף (אמריקה סובלת משיעור מקרי הרצח הגבוה ביותר בעולם המפותח). שני הצעדים יהיה פופולריים בציבור הרחב, ושניהם פירושם מלחמת עולם עם הרפובליקאים.

זו לא היתה כוונת החכמים המייסדים, אבל ככה זה באמריקה. המדינות הקטנות ברובן כפריות ושמרניות, ולכן הרפובליקנים הצליחו לשמור על כוח רב בארה"ב למרות שזכו ברוב כללי פעם אחת מאז 1988

אבל זה עוד כלום לעומת השינויים המבניים שאפשר יהיה לחולל. בתור התחלה, אפשר יהיה להוסיף שופטים לבית המשפט העליון כדי לאזן את הרוב השמרני שהרפובליקנים הינדסו, בין השאר באמצעות טריקים מלוכלכים.

והכי רדיקלי: אפשר יהיה לשקול להוסיף עוד מדינות: אלה יהיו וושינגטון הבירה (שלא שייכת כעת לשום מדינה כך שאין לה ייצוג בסנאט – ושתושביה, באופן מדהים, לא יכולים היו להצביע לנשיא עד 1964); ופורטו ריקו, שם יותר מ-3 מיליון אזרחי ארה"ב עדיין לא יכולים להצביע לנשיא. זה תהליך מורכב וקשה אבל כדאי להתאמץ: שתיהן יהיו ליברליות, וזה יקרב במקצת את הייצוג בסנאט לרצון האמיתי של הבוחר.

אם הרפובליקאים ימשיכו לשלוט בסנאט, ההשפעה העיקרית של ביידן תהיה במדיניות החוץ, שהיא ברובה בידי הנשיא.

ביידן הוא גלובליסט מצוי שמאמין בתפקידה של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי כפי שהתעצב, בהכרח כמעט, בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה ולאחר התפרקות הקולוניאליזם. הוא נוטה לפשרות פרגמטיות, לסבירות, ולנסיון לרצות את כולם. הוא יורש נשיא שהוא ההיפך מכל זה – בתקופה גועשת, רועשת ורושפת, שלא ברור אם היא מתאימה למזגו הנוח.

ניתן לצפות מביידן שיוריד את להבות השיחה הגלובלית, ירתום את אמריקה מחדש למאמץ הבינלאומי נגד ההתחממות הגלובלית, יפסיק את השטויות בעניין הקורונה ויתחיל להתנהג כמו ידיד לידידים וכמו יריב ליריבים.

המזרח התיכון הוא האזור בו השינוי יהיה דרמטי וממשי במיוחד.

ראשית כל, ניתן לצפות לחזרה למדיניות שבה יש ערך מסויים (לא קובע – אין סיבה להגזים) לזכויות אדם ודמוקרטיה. משמעות הדבר לחץ מסויים על משטרים לא דמוקרטיים באזור, ובמיוחד שידול של סעודיה והאמיריות להפסקת המלחמה האסונית בתימן. ספק אם ביידן ייחדש את הפלירטוט של ממשל אובמה עם האיסלאם הפוליטי; כנראה שההמשל ינסה לקדם ליברלים באזור. על זה יש לומר: בהצלחה!

ניתן לצפות מביידן שיוריד את להבות השיחה הגלובלית, ירתום את אמריקה מחדש למאמץ הבינלאומי נגד ההתחממות הגלובלית, יפסיק את השטויות בעניין הקורונה ויתחיל להתנהג כמו ידיד לידידים וכמו יריב ליריבים

סביר מאוד שביידן ינסה לחדש את הסכם הגרעין עם איראן – אבל במקצה שיפורים ובלי לעצבן יותר מדי את הסונים. הטיעון העיקרי נגד ההסכם היה הרעיון שהוא מאפשר לאיראן, אחר תפוגתו ב-2025, "לדהור לפצצה". זה שקר מבית היוצר של בלפור, כמובן: הכוונה היתה לחדש את ההסכם עד אין-קץ או נפילת המשטר בטהרן. כיוון שכבר נהיה ב-2021, מלאכת החידוש פשוט תחל מוקדם יותר. יש להניח שמערכת הבטחון בישראל, שראשיה מבינים שעדיף איראן תחת פיקוח, ישמחו.

נתניהו לא ישמח, וכאן טמון בנראה העניין העיקרי. הבחרו של ביידן מחייה באחת את רעיון שתי המדינות ומביא קץ לתמיכה המוחלטת של וושינגטון במדיניות הימין בישראל.  ספק אם ביידן יחזיר את השגרירות לתל אביב או יבטל את הצהרת התמיכה בסיפוח הגולן, וגם אין מה לדאוג לסיוע הבטחוני. אבל הקץ יקיץ על הבנה אמריקאית כלפי בנייה בהתנחלויות ומהלכי סיפוח חד צדדים, ולא נראה עוד יהודים אמריקאים תומכי ימין ישראלי במסווה של "מתווכים הוגנים" מול הפלסטינים ההמומים (אולי דווקא יחזירו את דן שפירו לתפקיד השגריר, רק כדי לעצבן).

ובטוח שלא נראה עוד מהלכים שקופים לעזור לבנימין נתניהו להשאר בשלטון בישראל. סילוקו של טראמפ נוטל מביבי נכס אדיר שהחזיק בידו. יש לקוות שסופו הפוליטי של המנהיג המזיק והמסית הזה מתקרב בהתאם.

גם אם לא יגיע השלום במהרה בימינו, לפחות בזה ננוחם.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית