מקובל לראות במפעל הציוני ביטוי למימוש תפיסת חזרת היהודים להיסטוריה האנושית, מעצם החתירה למדינת לאום טריטוריאלית משל עצמם. אולם המפעל הציוני היה רלוונטי רק לחלק מהיהודים ולא כולם הסכימו להכפיף עצמם למימוש מטרות הציונות.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (שכללה אורתודוקסים כמו גם רפורמים) – גילוי דעת, בגנות הקונגרס הציוני.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (אורתודוקסים ורפורמים) גילוי דעת בגנות הקונגרס הציוני

שם נאמר כי:

"שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית – לאומית, מתנגדות ליעודים המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקודש ובמקורות הדת המאוחרים".

כמו כן גרס גילוי הדעת ש:

"היהדות  מחייבת את המאמינים בה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם שייכים ולעמול לטובת ענייניה הלאומיים בכל לבם וכוחותיהם".

בנוסף לחוגים אורתודוקסים ורפורמים אנטי ציוניים אלו, התנגדו לתנועה הציונית מפלגות אוטונומיסטיות, כמו למשל מפלגת הבונד הפועלית ההמונית, כמו גם אותם רבים שנהו אחרי הקומוניזם.

התנועה הציונית הייתה תנועת מיעוט בקרב היהודים, הגם שלעיתים דיברה בשמם של כל ההמונים. אולם מה שניתן להבין מימי טרום העצמאות כפוליטיקה הכרחית למימוש מטרותיה – לא ניתן להבין אחרי הקמת המדינה. לא כל שכן לאחר ביסוסה כמדינה מתקדמת ולעיתים חלוצה בתחומים מסוימים.

לעיתון הארץ של אחד מימי השישי צורפה מטעם משרד התפוצות (שכלל לא ברור עצם נחיצותו) חוברת ושמה "הייעוד המשותף שלנו". תחילה סברתי שמדובר בפניה אל מרכיביה השונים של החברה האזרחית בישראל, בין שהם יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים או צ'רקסים, בין שהם דוברי עברית או ערבית. ברם, כשפתחתי את החוברת, קראתי תחת הסעיף "מגילת הייעוד המשותף" את המשפטים הבאים:

"אנו בניו ובנותיו של העם היהודי, בני אברהם ושרה (ומה עם ישמעאל?) והגרים שנלוו אלינו במהלך הדורות, התכנסנו היום לכרות ולחדש את האמנה ביננו – אמנה של ייעוד וחזון משותף [..] בעמל כפיים ומסירות אין קץ [..] בנו השבים לארץ [..]את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [..] אנו סבורים שהגיעה העת להתעלות מעל מחלוקות ביננו ולעבור מברית היסטורית של גורל לברית של עתיד וייעוד. כעת הגיע הזמן לחוק בקרבנו את קשר הערבות [..] אנחנו בני עם אחד, עברנו משותף [..] מטרת החזון המשותף היא הגברת לכידות עמנו סביב ייעודו, העמקת ההתנהלות הערכית והמוסרית שלנו, קיבוץ העשייה היהודית המגוונת סביב עקרונות חזון רחב ומוסכם, הנובע ממסורת ישראל ומחזונה לכלל האנושות והעולם".

במילים אחרות, למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודיה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שהוא כמובן כלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל.

מעניין לחשוב מה היינו חושבים לו בארצות הברית היה מתפרסם קול קורא לפרוטסטנטים באשר הם ליצור חזון פוליטי משותף עם הפרוטסטנטים בארצות הברית? ואיך בדיוק היו מגיבים על כך הארגונים היהודים השונים בארצות הברית?

על פי הקול הקורא שפרסם משרד התפוצות –  למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודי המדינה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שכלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל

כשקוראים מסמך זה ניתן להבין מדוע יש הסבורים שהיהודים באשר הם חשודים בנאמנותם למולדותיהם השונות. האם לא חזרנו בכך ליציאה ממהלכה התקין של ההיסטוריה, ובמקום לכונן מדינה נורמלית כמקובל במערב, הקמנו מדינה שיחסה אל יהודי העולם כשלוחות שלה, או כאילו היא המרכז שלהם?

כיום כבר לא  יוזז כינוס קונגרס ציוני בשל יהודים אנטי ציונים, הגם שלא ברור מה טעם המשך התכנסותו כל כך הרבה שנים מאז ביסוסה של מדינת ישראל. כינוסו,  כמו גם עצם חוק הלאום (המאגד חקיקה קודמת ואין בו משום חדשנות, אלא רק מעצם היותו חוק יסוד) – הם ביטויים לאנומליה של ישראל כדמוקרטיה של כלל אזרחיה. אלה שמהווים את הלאום האזרחי, או את האומה שלה.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

יש לי חלום. ובחלומי מאורעות  7 באוקטובר, מאורעות תשפ"ד, לא התרחשו. הטבח הנורא לא בוצע, שום אזרח לא נחטף וכל ילדינו, טפֵּנו, הורינו, סבינו וסבותינו נמצאים בביתם, אהובים ומטופלים.

יש לי חלום. ובחלומי שולט החופש לחיות, כלל אזרחי ישראל שווי זכויות וחובות ואין אפליה בין אדם לאדם ובין דם לדם, בלי הבדל דת, גזע, מין או מגדר. בחלומי כולנו אזרחים, בני אדם ואין אפליה בינינו, לא משנה אם אנחנו יהודים, נוצרים, בדווים או מוסלמים ולא משנה אם אנחנו שייכים לקהילה הלהט"בית או סטרייטים.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

לא כל מה שנכון – ראוי לפרסום בזמן מלחמה. מן הסתם, חוקי הצנזורה נוקשים יותר בזמן מלחמה מאשר בעתות שגרה.

ידוע שהמו"מ לשחרור חטופים הוא מורכב וכולל שיקולים פסיכולוגיים. במצב זה, דרוש לנהלו במחשבה ובהתחשבות מרבית ומושכלת, באופן שהשיח ישרת את המטרה – יותר מאשר ירגיע את הציבור.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני, תואר שלישי בהנדסה אזרחית, בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים בהוצאות: \"בורסי – ספרי משפט\", \"כתר\", \"מודן\", \"פרולוג\", \"אקדמון\", \"נמרוד\", \"קורטוב\", מחבר הספר: \"תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור\" בהוצאת \"בורסי\" [עתה בדפוס]. אתר – http://www.benezra.co.il

החטופות המורעבות והמבועתות שבו למרבה השמחה.

הילדים מספרים לקרוביהם סיפורי זוועות מהשבי הנורא. ממדי הקטסטרופה רק מתחילים להתגלות.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.