מקובל לראות במפעל הציוני ביטוי למימוש תפיסת חזרת היהודים להיסטוריה האנושית, מעצם החתירה למדינת לאום טריטוריאלית משל עצמם. אולם המפעל הציוני היה רלוונטי רק לחלק מהיהודים ולא כולם הסכימו להכפיף עצמם למימוש מטרות הציונות.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (שכללה אורתודוקסים כמו גם רפורמים) – גילוי דעת, בגנות הקונגרס הציוני.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (אורתודוקסים ורפורמים) גילוי דעת בגנות הקונגרס הציוני

שם נאמר כי:

"שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית – לאומית, מתנגדות ליעודים המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקודש ובמקורות הדת המאוחרים".

כמו כן גרס גילוי הדעת ש:

"היהדות  מחייבת את המאמינים בה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם שייכים ולעמול לטובת ענייניה הלאומיים בכל לבם וכוחותיהם".

בנוסף לחוגים אורתודוקסים ורפורמים אנטי ציוניים אלו, התנגדו לתנועה הציונית מפלגות אוטונומיסטיות, כמו למשל מפלגת הבונד הפועלית ההמונית, כמו גם אותם רבים שנהו אחרי הקומוניזם.

התנועה הציונית הייתה תנועת מיעוט בקרב היהודים, הגם שלעיתים דיברה בשמם של כל ההמונים. אולם מה שניתן להבין מימי טרום העצמאות כפוליטיקה הכרחית למימוש מטרותיה – לא ניתן להבין אחרי הקמת המדינה. לא כל שכן לאחר ביסוסה כמדינה מתקדמת ולעיתים חלוצה בתחומים מסוימים.

לעיתון הארץ של אחד מימי השישי צורפה מטעם משרד התפוצות (שכלל לא ברור עצם נחיצותו) חוברת ושמה "הייעוד המשותף שלנו". תחילה סברתי שמדובר בפניה אל מרכיביה השונים של החברה האזרחית בישראל, בין שהם יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים או צ'רקסים, בין שהם דוברי עברית או ערבית. ברם, כשפתחתי את החוברת, קראתי תחת הסעיף "מגילת הייעוד המשותף" את המשפטים הבאים:

"אנו בניו ובנותיו של העם היהודי, בני אברהם ושרה (ומה עם ישמעאל?) והגרים שנלוו אלינו במהלך הדורות, התכנסנו היום לכרות ולחדש את האמנה ביננו – אמנה של ייעוד וחזון משותף [..] בעמל כפיים ומסירות אין קץ [..] בנו השבים לארץ [..]את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [..] אנו סבורים שהגיעה העת להתעלות מעל מחלוקות ביננו ולעבור מברית היסטורית של גורל לברית של עתיד וייעוד. כעת הגיע הזמן לחוק בקרבנו את קשר הערבות [..] אנחנו בני עם אחד, עברנו משותף [..] מטרת החזון המשותף היא הגברת לכידות עמנו סביב ייעודו, העמקת ההתנהלות הערכית והמוסרית שלנו, קיבוץ העשייה היהודית המגוונת סביב עקרונות חזון רחב ומוסכם, הנובע ממסורת ישראל ומחזונה לכלל האנושות והעולם".

במילים אחרות, למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודיה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שהוא כמובן כלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל.

מעניין לחשוב מה היינו חושבים לו בארצות הברית היה מתפרסם קול קורא לפרוטסטנטים באשר הם ליצור חזון פוליטי משותף עם הפרוטסטנטים בארצות הברית? ואיך בדיוק היו מגיבים על כך הארגונים היהודים השונים בארצות הברית?

על פי הקול הקורא שפרסם משרד התפוצות –  למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודי המדינה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שכלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל

כשקוראים מסמך זה ניתן להבין מדוע יש הסבורים שהיהודים באשר הם חשודים בנאמנותם למולדותיהם השונות. האם לא חזרנו בכך ליציאה ממהלכה התקין של ההיסטוריה, ובמקום לכונן מדינה נורמלית כמקובל במערב, הקמנו מדינה שיחסה אל יהודי העולם כשלוחות שלה, או כאילו היא המרכז שלהם?

כיום כבר לא  יוזז כינוס קונגרס ציוני בשל יהודים אנטי ציונים, הגם שלא ברור מה טעם המשך התכנסותו כל כך הרבה שנים מאז ביסוסה של מדינת ישראל. כינוסו,  כמו גם עצם חוק הלאום (המאגד חקיקה קודמת ואין בו משום חדשנות, אלא רק מעצם היותו חוק יסוד) – הם ביטויים לאנומליה של ישראל כדמוקרטיה של כלל אזרחיה. אלה שמהווים את הלאום האזרחי, או את האומה שלה.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

הדיווחים בליל שלישי בשבוע שעבר על נפילת עוד שלושה לוחמים בעזה, הוסיפו לטראומה הכללית גם את הדיווח על עוד לוחם שהתאבד בצפון. הם, הדיווחים, נצמדו לדיווחים מהכנסת על דיל עסקת הפטור לחרדים.

אלה נצמדו לדיווחים על ההתעקשות של בנימין נתניהו על עסקה חלקית, בה שוב יופקרו החטופים לזוועות השבי במנהרות חמאס, ולאדישותו למשפחות החטופים שליוו אותו לוושינגטון ואף הצטלמו אתו, ולשלל הסרטונים הזחוחים שהוא מוציא בוקר וערב.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.

החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

זה לא כבש כותרות בינלאומיות, אך לאחרונה עיר הבירה של אומה שבניה נרדפו ונרצחו ברצח עם נוראי במלחמת העולם השנייה הנציחה את זכר קורבנות עם אחר שסבל גורל דומה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

ב־7 ביולי שינתה עיריית ירושלים את שמו של רחוב קטן הסמוך לשער שכם וקראה לו על שמו של אליה קהוואג'יאן – צלם ארמני שמת בשנת 1999, ואיבד את כל משפחתו במהלך רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית ב־1915.

לארי לקסנר הוא עיתונאי אמריקאי ותיק, שחי בתל אביב וקריירת הדיווח שלו נפרשת על פני פורטו ריקו, הבלקנים, המזרח התיכון והקווקז הדרומי.