מקובל לראות במפעל הציוני ביטוי למימוש תפיסת חזרת היהודים להיסטוריה האנושית, מעצם החתירה למדינת לאום טריטוריאלית משל עצמם. אולם המפעל הציוני היה רלוונטי רק לחלק מהיהודים ולא כולם הסכימו להכפיף עצמם למימוש מטרות הציונות.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (שכללה אורתודוקסים כמו גם רפורמים) – גילוי דעת, בגנות הקונגרס הציוני.

מלכתחילה הקונגרס הציוני הראשון לא אמור היה להתכנס בבזל אלא במינכן. אך לקראת כינוסו בה, פרסם הוועד הפועל של אגודת הרבנים בגרמניה (אורתודוקסים ורפורמים) גילוי דעת בגנות הקונגרס הציוני

שם נאמר כי:

"שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית – לאומית, מתנגדות ליעודים המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקודש ובמקורות הדת המאוחרים".

כמו כן גרס גילוי הדעת ש:

"היהדות  מחייבת את המאמינים בה לשרת במסירות את המולדת שאליה הם שייכים ולעמול לטובת ענייניה הלאומיים בכל לבם וכוחותיהם".

בנוסף לחוגים אורתודוקסים ורפורמים אנטי ציוניים אלו, התנגדו לתנועה הציונית מפלגות אוטונומיסטיות, כמו למשל מפלגת הבונד הפועלית ההמונית, כמו גם אותם רבים שנהו אחרי הקומוניזם.

התנועה הציונית הייתה תנועת מיעוט בקרב היהודים, הגם שלעיתים דיברה בשמם של כל ההמונים. אולם מה שניתן להבין מימי טרום העצמאות כפוליטיקה הכרחית למימוש מטרותיה – לא ניתן להבין אחרי הקמת המדינה. לא כל שכן לאחר ביסוסה כמדינה מתקדמת ולעיתים חלוצה בתחומים מסוימים.

לעיתון הארץ של אחד מימי השישי צורפה מטעם משרד התפוצות (שכלל לא ברור עצם נחיצותו) חוברת ושמה "הייעוד המשותף שלנו". תחילה סברתי שמדובר בפניה אל מרכיביה השונים של החברה האזרחית בישראל, בין שהם יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים או צ'רקסים, בין שהם דוברי עברית או ערבית. ברם, כשפתחתי את החוברת, קראתי תחת הסעיף "מגילת הייעוד המשותף" את המשפטים הבאים:

"אנו בניו ובנותיו של העם היהודי, בני אברהם ושרה (ומה עם ישמעאל?) והגרים שנלוו אלינו במהלך הדורות, התכנסנו היום לכרות ולחדש את האמנה ביננו – אמנה של ייעוד וחזון משותף [..] בעמל כפיים ומסירות אין קץ [..] בנו השבים לארץ [..]את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [..] אנו סבורים שהגיעה העת להתעלות מעל מחלוקות ביננו ולעבור מברית היסטורית של גורל לברית של עתיד וייעוד. כעת הגיע הזמן לחוק בקרבנו את קשר הערבות [..] אנחנו בני עם אחד, עברנו משותף [..] מטרת החזון המשותף היא הגברת לכידות עמנו סביב ייעודו, העמקת ההתנהלות הערכית והמוסרית שלנו, קיבוץ העשייה היהודית המגוונת סביב עקרונות חזון רחב ומוסכם, הנובע ממסורת ישראל ומחזונה לכלל האנושות והעולם".

במילים אחרות, למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודיה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שהוא כמובן כלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל.

מעניין לחשוב מה היינו חושבים לו בארצות הברית היה מתפרסם קול קורא לפרוטסטנטים באשר הם ליצור חזון פוליטי משותף עם הפרוטסטנטים בארצות הברית? ואיך בדיוק היו מגיבים על כך הארגונים היהודים השונים בארצות הברית?

על פי הקול הקורא שפרסם משרד התפוצות –  למרות קיומה של מדינת ישראל המוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ליהודי המדינה יש תפקיד בחזון כלל יהודי עולמי, שכלל אינו נוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל

כשקוראים מסמך זה ניתן להבין מדוע יש הסבורים שהיהודים באשר הם חשודים בנאמנותם למולדותיהם השונות. האם לא חזרנו בכך ליציאה ממהלכה התקין של ההיסטוריה, ובמקום לכונן מדינה נורמלית כמקובל במערב, הקמנו מדינה שיחסה אל יהודי העולם כשלוחות שלה, או כאילו היא המרכז שלהם?

כיום כבר לא  יוזז כינוס קונגרס ציוני בשל יהודים אנטי ציונים, הגם שלא ברור מה טעם המשך התכנסותו כל כך הרבה שנים מאז ביסוסה של מדינת ישראל. כינוסו,  כמו גם עצם חוק הלאום (המאגד חקיקה קודמת ואין בו משום חדשנות, אלא רק מעצם היותו חוק יסוד) – הם ביטויים לאנומליה של ישראל כדמוקרטיה של כלל אזרחיה. אלה שמהווים את הלאום האזרחי, או את האומה שלה.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

מה אתם רוצים מיצחק הרצוג? למה ציפיתם? לנשיא אמיץ? דעתן? יוזם? מוביל? נשיא עם ביצים, שלא פוחד לומר את מה שהוא חושב? נשיא אקטיבי, שנלחם, למשל, בשחיתות השלטונית?

למה ציפיתם? לנשיא עם עמוד שדרה? עם חזון? למנהיג בעל השראה? לדמות כריזמטית, שתאחד את העם? למה ציפיתם מהאזרח מספר 1? לאישיות שהיא מעל הפוליטיקה?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.