עוד בלימודי הביולוגיה בתיכון הרגשתי שאני מגלה את מאחורי הקלעים של החיים. להבין מה זה אנזים ואיך הוא עוזר לנו לחיות ולהתקיים, להבין איך נוירון פועל ואיך צמחים נותנים לנו חמצן ועוד.

בהמשך הגעתי ללימודים אקדמיים במדעי הרפואה, המשכתי לפסיכולוגיה ועבודה סוצאלית ופסיכותרפיה, אבל אף פעם לא הפסקתי לחשוב מה קורה שם מאחורי הקלעים.

מדי פעם קלטתי שהרבה ממה שאנחנו יודעים על עצמנו למדנו מחיות. כל תרופה שאנחנו מקבלים לא סתם נבדקת על חיות, כל מנגנון פיזיולוגי שנחקר באדם חוץ מהשפה נחקר ונלמד לעומק אצל חיות. בזמן לימודי הפסיכותרפיה שאלתי את עצמי – איך זה אצל חיות?

במקביל למדתי המון על רגשות בחיות, התנהגות חברתית והעבר הפרה-היסטורי המשותף שלנו. ומאז החלטתי לחקור את זה, ולפרסם את מה שמצאתי. כיום אני עובד על דוקטורט שעוסק בקשר בין פסיכואנליזה והתנהגות בעלי חיים.

'אם לא נראה את עצמנו כחיות ככל החיות לא נוכל להמשיך לחקור את ביטויי הרגש בחיות' (צ'רלס. דארווין 1897). צ'ארלס דארווין, אותו חוקר שהצטרף למסעה של אוניית משלחת המחקר 'ביגל' לארבע שנים ואסף מאובנים ומיני חיות וצמחים שונים כדי לספר לנו מהיכן באנו – המשיך בעבודתו כדי לומר לנו דבר נוסף.

כדי לומר אותו הוא פנה לאנשים מכל העולם באמצעות העיתונות הכתובה, ואפילו פנה אל נוסעים העולים למסעות ארוכים בספינות, בבקשה לאסוף עבורו מידע.

בקשתו היתה צנועה – הוא ביקש עדויות לביטויי רגש בבעלי חיים ובאנשים מארצות רחוקות. דארווין הבין שכדי לומר משהו כה רחב ואוניברסלי על הדמיון בין ביטויי רגש בין בני אדם לחיות, הוא צריך מידע מכל קצוות הקשת הביולוגית. דבר כמעט בלתי אפשרי, אך לא אדם כמו דארווין יוותר בגלל עבודה קשה.

אז איפה מתחילים? כדי להכיר בדמיון בין אנשים לחיות צריך לשים בצד את הדבר שאינו משותף ביניהם והוא השפה המדוברת. דיבור הוא אמנם אופן מיוחד של התנהגות ודרכו ניתן לבטא רגש, אך חיות אינן מדברות. הן מתנהגות באופן שונה ומבטאות כך את רגשותיהן. בבני אדם הדיבור עשוי לתעתע, ואנו מודעים לכך. לא פעם אנו מזהים הבדל בין טון הדיבור לתוכנו ומצביעים על כך.

הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן מדבר על שרשרת מסמנים (סימנים בשפה המייצגים דבר כלשהו, למשל המילה 'שולחן' שמייצגת את דימוי הרהיט שבזיכרון שלנו) שבה כל מסמן מצביע על מסומן שהוא מסמן אחר וכו' והם מבנים את התצורה של ה'לא מודע'.

אנו שואלים 'מדוע אתה כועס?' ומקבלים תשובה. ממשיכים לשאול – והתשובה משתנה, מעמיקה. הכעס על הבוס הופך לכעס על האב, שהופך לכעס על המציאות, על האם וכן הלאה. עד שמגיעים לכעס טהור שאין לו אובייקט. זהו הכעס החייתי.

הכעס הפנימי שאין לו אובייקט. שמחפש את האובייקט כדי להפסיק את חוסר הנחת והסבל. כולנו מכירים חיה שכאשר מציקים לה היא מבטאת כעס. כך זה גם עם רגשות אחרים. בספר, מנסה דארווין לנסח את האוניברסאליות של ביטויי הרגשות אצל כל החיות, ביניהן בני האדם.

הדבר המשותף שעומד מאחורי שלושת ספריו המשמעותיים של דארווין והמסקנה המטלטלת לתרבות באותה תקופה היא שבני האדם הם חיות. ב"מוצא המינים" הוא מפרט את תהליך האבולוציה בדרכים של ברירה טבעית.

ב"מוצא האדם" הוא מרחיב את הדיון על הקשר של בני האדם לחיות ומחזק את הטיעון שבני האדם הם כאמור חיות. ובספר השלישי עליו אני מדבר פה בפוסט עוסק בהוכחות הדמיון בין בני האדם לחיות במובן הרגשי.

'ביטויי רגש באדם ובחיות' הוא הספר השלישי של דארווין ואולי החשוב ביותר בתחום שבו עוסק הבלוג שלי. הקטע המצורף לקוח מתוך ההקדמה לספר. בהקדמה מסביר לנו דארווין שתנאי ראשון להבנת ביטויי הרגש הוא הסרת החסמים המחשבתיים בין בני אדם לשאר המינים. ההבנה שאין בטבע חלוקה למינים, אלא שהכל מצוי וישנו רצף של ביטויים שונים של חיים.

כדי להבין את הסיבות לביטוי הרגשות אנחנו צריכים להבין קודם כל שאנחנו חיות, ושמה שפועל על חיות פועל גם עלינו. הסיבות לביטוי כעס, שמחה עצב פחד וכו', מצויות עמוק בנפש החייתית.

הטענות של דארווין ומצדדיו מעצבנות את כולם. הן מעצבנות את הדתות כי נוצר הרושם שאם יש הסבר אלטרנטיבי לבריאה יש מאין זה סותר את קיום האלוהים. הן מעצבנות את האדם ברחוב כי במקום לראות את ההתפתחות והישגי האדם, האדם ברחוב רואה את עצמו במעמדה של החיה, ונזכר שיש בו דחפים חייתיים בהם הוא מתבייש.

הפתרון הוא כאמור- להכחיש. אך אולי הכי מפתיעה היא העובדה שטענותיו של דארווין מעצבנות את הפסיכואנליזה.

הפסיכואנליזה עוסקת בנפש. בגלל היכולת לדבר, ולחשוב על משהו פנימי מבחוץ נולד הפיצול בין גוף לנפש. להרגיש משהו זה דבר אחד, אך לתת לו מילים זה כבר לא עניין פשוט. הפיצול הזה מאפשר לנפש להתפתח, לבטא רגשות, לחשוב עליהם אך גם להתיק, להדחיק או להכחיש אותם ועוד.

הספר  Expression of emotions in man and animals ניתן להורדה חינם באינטרנט, וכן ניתן להאזין לספר המוקלט ב7 חלקים ביוטיוב:

No doubt as long as man and all other animals are viewed as independent creations, an effectual stop is put to our natural desire to investigate as far as possible the causes of Expression. By this doctrine, anything and everything can be equally well explained ; and it has proved as pernicious with respect to Expression as to every other branch of natural history. With mankind some expressions, such as the bristling of the hair under the influence of extreme terror, or the un-covering of the teeth under that of furious rage, can hardly be understood, except on the belief that man once existed in a much lower and animal-like condition. The community of certain expressions in distinct though allied species, as in the movements of the same facial muscles during laughter by man and by various monkeys, is rendered somewhat more intelligible, if we believe in their descent from a common progenitor. He who admits on general grounds that the structure and habits of all animals have been gradually evolved, will look at the whole subject of Expression in a new and interesting light.

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.

משברים, גדולים כקטנים, הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הם מערערים את שגרת יומנו, מעוררים חרדה ואי-ודאות. אך למרות התהפוכות, שמירה על שגרה מסוימת יכולה להיות עוגן יציב שיעזור לנו להתמודד עם המצב בצורה טובה יותר. משברים יכולים להגיע בצורות שונות ולהשפיע על חיינו באופן עמוק. הם מערערים את השגרה המוכרת ומעמידים אותנו בפני אתגרים חדשים.

משברים רבים עשויים לשבש את השגרה, כמו משברים אישיים: אובדן של אדם קרוב, מחלה קשה, פרידה, אובדן עבודה, בעיות כלכליות, משבר זהות; משברים משפחתיים: גירושין, מחלה של בן משפחה, מעבר דירה, בעיות חינוך, אלימות במשפחה; משברים חברתיים: אסונות טבע, מלחמות, מגפות, משברים כלכליים, משברים פוליטיים; משברים הקשורים לשינויים גדולים בחיים, כמו נישואים, לידה, פרישה לפנסיה ועוד.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

כבר יותר משנתיים אנחנו מתבכיינים! מה עשינו השנה כדי לעצור את הדיקטטורה? כמו בכל מדינה דמוקרטית יצאנו להפגין, מחינו, צעקנו, התנהלנו כמו אותו ילד ששם את האצבע בסכר. אבל אצבע בסכר מול נחשול מטורלל של צונאמי – לא יכולה להחזיק לאורך זמן.

לתומנו חשבנו שפעולות הזעם שלנו יעצרו את שטף החוקים הדיקטטורים. מחריבי הדמוקרטיה עצרו בשלב הראשון, לאלפית השנייה, הסתכלו ימינה ושמאלה והבינו שחומות המאבק הדמוקרטי הן נמר של נייר. מאז, לא המאבק האזרחי ולא המלחמה בה ממשיכים להיהרג ילדינו עצרה אותם. בזה אחר זה הם המשיכו בדרך אל הניצחון המוחלט על עם ישראל.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.