במדינה דמוקרטית מותר למשטרה לזמן לחקירה משתי סיבות:

1. זימונו של עד לצורך מסירת עדות במסגרת חקירה רגילה (חקירה פתוחה). חובתו של אזרח להתייצב למסירת עדותו ולמסור את האמת. זכותו לשתוק רק אם הוא נשאל שאלה שהתשובה עליה עלולה להפלילו בעבירה.

2. או זימון חשוד לצורך גביית הודעתו לאחר שהוזהר באיזו עבירה הוא חשוד, לאחר שהוענקה לו האפשרות להתייעץ עם עורך דין בטרם חקירה, לאחר שהובהרה לו זכותו לשתוק ולא לענות לשאלות, וכן לאחר שהובהר לו כי שתיקה כזו עלולה לחזק את החשד נגדו.

אלו 2 הסיבות האפשריות לצורך זימון למשטרה. זימון עד או זימון חשוד. נקודה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע.

יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות מת"א לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי בטרם הגעתו לתחנת המשטרה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע. יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי

הוא חשש שמא ייחקר כחשוד, אף שלא ביצע שום עבירה פלילית אלא רק השתתף במספר תהלוכות מגשר המיתרים בירושלים למתחם בלפור מול מעון ראש הממשלה.

הזימון לחקירה של יונתן מאיר

הוא הגיע לתחנת המשטרה לאחר ששוחח עמי.

למרבה התדהמה, הוא לא נחקר כחשוד בביצוע עבירה וגם לא נחקר כעד לביצוע עבירה מטעם חשוד אחר.

יונתן לא נחקר כחשוד ולא נחקר כעד. הוא פשוט זומן לחקירת הפחדה. שימו לב לזה: החוקר אמר לו שהוא דומיננטי מאד בתהלוכות.

יונתן ההמום אמר לו שכאשר שירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא כדי לדכא הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, אבל עצם מעצרם וחקירתם נועדו להרתיע אותם מארגון הפגנות או מהתמקמות דומיננטית בלב תהלוכות.

חקירת ההפחדה המדהימה והמופרכת הזו אינה מקרה יחיד. הגיעו אליי מקרים נוספים.

זה חמור בצורה מופלגת:

דרישת חוקר משטרה מאזרח חף מכל חשד שלא עשה דבר פלילי, לנסוע בבהילות באמצע היום מת"א לתחנת משטרה בירושלים כדי להיחקר, לא לצורך מסירת עדות ולא לצורך גביית הודעת חשוד מטעמו, אלא סתם כדי לנסות להרתיעו מלממש את זכותו הדמוקרטית והאזרחית להפגין נגד השלטון ואף להיות דומיננטי בהפגנות ולקרוא קריאות באמצעות המגפון, היא ביטוי לריקבון אנטי-דמוקרטי עמוק.

אוציא כמובן מכתב דרישה חד משמעי לקטוע מידית את הפרקטיקה המטורפת הזו ולמצות את הדין המשמעתי עם מי שאחראים לזימונו של יונתן לחקירת סרק מפחידה.

המכתב יישלח למפקד משטרת מחוז ירושלים הנכנס, ליועצת המשפטית של משטרת ישראל ולמפכ"ל המשטרה החדש. במקביל אמליץ ליונתן גם להגיש תביעת פיצויים נגד משטרת ישראל.

יונתן ההמום אמר לחוקר, שכששירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא לדיכוי הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו ונחקרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, לצרכי הרתעה

אבל מכתבי דרישה ותביעות פיצויים אינם מספיקים. חייבת לקום זעקה גדולה.

כפי שציין ההיסטוריון הדגול פרופסור שאול פרידלנדר שחקר את גרמניה הנאצית והתמחה בהיסטוריה של השואה: דמוקרטיות אינן קורסות פתאום ודיקטטורות אינן מופיעות לפתע בעקבות חציית קו אדום אחד ויחיד.

מדובר בתהליך הדרגתי של חציית קו ורוד ועוד קו ורוד ועוד קו ורוד. ולפתע: הקו האדום נחצה.

אפעל משפטית. אבל כולנו חייבים לפעול ציבורית. זו חרפה מסוכנת. זו חרפה מסוכנת מאד.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

"מה רבים שאינם כבר בינינו" כתב חיים גורי בשירו "הרעות", שהיה לסמלה האלמותי של מלחמת העצמאות. האמירה הזאת מתחברת כנראה לתחושותיהם של ניצולים מקיבוצי העוטף שהתרסקו.

עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה. יוצאי קיבוץ כמונו גם מתקשים כנראה לתפוס איך אפשר לקום מהאפר ולהתחיל כמעט הכול מהתחלה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.