הבריטים היו פעם מהעמים המפוכחים יותר, גם אם לא במובן המילולי. אבל התנהלותם בימינו ממש פרועה.

ראשית, בשנת 2016 הצביעו על חודו של אחוז לעזוב את האיחוד האירופי בגין הנחות שווא, בניגוד לרצון הצעירים, ותוך הסתכנות בפיצוץ איחוד אנגליה עם סקוטלנד.

לאחר מכן, צצה ההתנגדות המוזרה למשאל עם חוזר – גם לאחר שאופי העסקה הלא אטרקטיבית עם האיחוד התגלה לעיני כל, וגם בקרב רבים מתומכי ההשארות באיחוד. "ברקזיט פרושו ברקזיט," התעקשה תרזה מיי. זו היתה קנאות תמוהה למילה שהומצאה לפני אך שנים כסוג של בדיחה על משקל ה"גרקזיט" הנשכח (כשחשבו שיוון היא זו שתפרוש מהאיחוד).

הכניעה של תומכי ההשארות לא הביאה פיוס לאומי.  מצאתי כאן תיעוב הדדי בין הצדדים (תומכי העזיבה ותומכי ההשארות) שמזכיר את המצב ישראל ובארה"ב לאחרונה.  חיפשתי מכנה משותף ומצאתי ששלושתן דמוקרטיות המקוות  שמצביעים הנתונים לזומביפיקציה של מדיה חברתית וטלוויזיית ריאליטי יבחרו בצורה נבונה בסוגיה מורכבת.

כעת, כאשר השמרנים ככל הנראה עומדים להכתיר את בוריס ג'ונסון כראש ממשלה החודש, המדינה תגיע לרמה חסרת תקדים של הפקרות.

אני לא מתייחס רק לג'ונסון עצמו, למרות שהוא אכן פרובוקטור קרקסי שאומר דברים כמו "המדיניות שלי בנוגע לעוגה היא בעד לאכול וגם בעד לשמור".  אני גם לא מתכוון לעובדה המוזרה שמנהיגה של ציבור מגוון ייבחר בהצבעה בדואר בקרב 160 אלף שמרנים, רובם גברים לבנים לא צעירים שנראה שיתמכו בג'ונסון ויהי מה (המשטרה זומנה לאחרונה לביתו לאחר קטטה שלו עם חברתו).

לא – הדבר המדהים באמת הוא שבריטניה עומדת לחרוג מחוק טבע של דמוקרטיות: קיומו של אל-כשל מובנה העונה לשם "האפשרות הפחות גרועה". זהו דבר שבמדינה זו, כמו בישראל ובארה"ב, תמיד בנו עליו.

הבוחרים נאלצו פעמים רבות לבחור בין ליצנים מכל הסוגים, אך תמיד אחד היה גרוע יותר. לא תמיד ניצח הפחות גרוע, אבל לאנשים ששמו לב (לא תמיד הרוב) היה ברור מה זהותו.

כדי שהכתרתו של ג'ונסון תשיג אבן דרך זו, צריך בצד השני את מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין.

ברחובות לונדון החודש לא מצאתי נפש חיה שיכלה להכריז בגאווה על תמיכה באחד מהשניים. רבים אמרו שלראשונה לא יצביעו (כמעשה סטלנים תל אביבים מבולבלים).

ישנן אלטרנטיבות ללייבור ולשמרנים, כמובן, ויש להניח שיתחזקו בבחירות הכלליות הבאות. בבחירות האחרונות, ב-2017, שתי המפלגות הגדולות גרפו ביחד 82.4% מהקולות; זה יירד, אבל אף אחד לא חושב שהדמוקרטים הליברליים, הירוקים, מפלגת הברקזיט או כל אחת אחרת תזכה. זה יהיה בוריס או קורבין.

בדרך כלל במצבים כאלה אני מפציר באנשים לבחור את האפשרות הפחות גרועה, כי מתמטית אי-הצבעה מסתכמת בחצי הצבעה עבור האפשרות הגרועה.  אבל הזוג שלפנינו עשוי באמת להיות גרוע באותה מידה! הבה נבחן כיצד הגיעה בריטניה לאי-סבירות סטטיסטית שכזו.

למרות היותו בעל השכלה גבוהה מאד, ג'ונסון עשה קריירה מלהעמיד פנים שהוא סוג של מלח הארץ. הוא הפך לעיתונאי משפיע בזכות מאמרים שלעגו לאיחוד האירופי, אך גם הסתבך בגסויות, גזענות ואי-דיוקים – ואף ופוטר מהטיימס בשל כך. עם המוניטין שכזה זכה בנקל במושב פרלמנט מטעם השמרנים לפני כעשרים שנה. בכל הנוגע ליחסים מעורערים עם האמת, הוא הקדים מאד את דונאלד טראמפ.

תומכי ההשארות מתעבים את ג'ונסון בתור הדובר הרהוט ביותר של הקמפיין השקרי בעד עזיבה (מי שמעוניין בפרטים המבישים מוזמן לעיין בהם כאן). אחרי המשאל הוא נעלם לתקופה אבל בכל זאת נעשה מזכיר חוץ בממשלת מיי. בתפקיד זה, כמו כשכיהן כראש העיר של לונדון, הוא הצטיין בעיקר בהאצלת סמכויות. עכשיו הוא תומך ביציאה מהאיחוד גם ללא עסקה באוקטובר (אלא אם כן האיחוד האירופי ישפר בצורה בלתי סבירה את תנאי ההסכם שנחתם על-ידי מיי ונדחה על-ידי הפרלמנט). "מומחים" חוזים מחסור במזון ובתרופות, וקטסטרופה בסחר ובמכס. אבל השמרנים לא מתרשמים.

אם זה יקרה, הלאומנים הסקוטיים ירצו לפרוש מהממלכה המאוחדת כדי לחזור לאיחוד האירופי בעצמם. זה לא יהיה קל, אבל זה יכול לקרות. כל מחוזי בסקוטלנד (שלה עשירית אוכלוסיית אנגליה) הצביעו בעד השארות, ומתעבים שם את ג'ונסון, שבסגנונו הוא קריקטורה אנגלית של ממש.

ג'ונסון נראה כלא נרתע מהימור פרוע של עזיבה ללא הסכם, בעוד שהסקרים מראים תמיכה גוברת במשאל עם חדש. בכלל, סקרים לאורך השנים הראו תמיד תמיכה חזקה בהשארות באיחוד; תוצאת משאל עם 2016 היתה אנומליה והצבעת מחאה כללית, ורוב מצביעי הלייבור שונאים אותה. אי לכך, היה נראה שזה הזמן של הלייבור לפרוח.

BREXIT POLLS

אבל לא כך הדבר, מכמה סיבות. ראשית, מיעוט מתומכי הלייבור הצביע בעצם בעד עזיבה, וזה מסבך את העניין. ויש גרעין בלייבור שזוכר שבאופן משונה, בשנות השבעים הייתה זו דווקא מפלגת הלייבור שהתנגדה להצטרפות לאיחוד, כאשר השמרנים היו בעד. קורבין הוא שריד למנהיגי המפלגה דאז  שתיעבו את האיחוד האירופי כ"מבנה קפיטליסטי ". כמו אנשים רבים בשמאל קשה קורבין הוא שקרן גרוע ופשרן לא מיומן. הלהט המשיחי לחזון הסוציאליסטי לא מאפשר דברים כאלה.

בניגוד לברני סנדרס האמריקאי (שאת משנתו הסבירה בארץ לא מבינים בכלל),  קורבין הוא סוציאליסט אמיתי שרוצה (לא ברור אם יוכל)  להלאים תעשיות ולהטיל מיסוי רצחני על "עשירים" (כשהכוונה לבני המעמד הבינוני-גבוה שמבזבזים כל פרוטה ובזאת תורמים לצמיחת הכלכלה). קורבין מצליח להבהיל את הסקטור הפיננסי בלונדון (שהוא קריטי למדינה וגם דומיננטי בתחומו, עדיין, באירופה) אפילו יותר מאשר הברקזיט. וזה מדהים, כי הם מתעבים את הברקזיט.

קורבין לא יכול לשקר, וזה חבל. כי כאשר הוא דובר אמת מרדנותו האינפנטילית משהו גורמת לו להישבע אמונים לטיפוסים מפוקפקים מהוגו צ'אבז ועד חזבאללה. מנהיגי המפלגה נחרדים מהאסון אך מנועים מפעולה: תקנון המפלגה איפשר לחצי מיליון רדיקליים (שכועסים על המשבר הפיננסי מ-2008) להצטרף למפלגה ולהפוך את קורבין לחסין.

ישבתילארוחת ערב עם טיפוסים פיננסיים בלונדון שלא יודעים במי לתמוך. הנושא היה נראה אבוד עד שאחד מהם הכריז פתאום: "אני אעשה פאקינג בחירה. קורבין הוא היותר גרוע כי קורבין הוא פאקינג אנטישמי."

אנטישמיות היא האשמה קשה, אבל אני לא אחד שבאופן אוטומטי מאמין למאשים. לקורבין יש סיבולת מוזרה לאנטישמים והדבר פגע בצדק במפלגתו, אבל אני לא משוכנע שהוא עצמו כזה. לא שמעתי אמירות שיוכיחו זאת. הוא כנראה לא ציוני גדול, אבל כאשר הכלכלה מספר חמש בעולם עומדת לירות לעצמה בברך, נראה לי מגוחך להתרכז דווקא בזה.

חבר אחר בקבוצה צץ עם רעיון משלו כיצד לפתור את ה"פאקינג כשל הטוטאלי של הדמוקרטיה שנוצר כאן, כמו בישראל" (כך הם מדברים): להצביע בעד הדמוקרטים הליברלים, מפלגה קטנה שרוצה משאל עם שני כדי לבטל את הראשון, מתוך תקווה שהם יהיו לשון מאזניים ויסחטו את זה מאחת המפלגות הגדולות תמורת שלטון.

זה לא רעיון רע. אבל מדובר באדם עם אגו מנופח דיו (אני אישית ראיתי אותו פעם מרצה באריכות על רומניה בפני ראש ממשלת רומניה ההמום). לא תמכתי ברעיון רשמית, ואמשיך להרהר בעניין.

אין ברקזיט בין חברים

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

יש לי חלום. ובחלומי מאורעות  7 באוקטובר, מאורעות תשפ"ד, לא התרחשו. הטבח הנורא לא בוצע, שום אזרח לא נחטף וכל ילדינו, טפֵּנו, הורינו, סבינו וסבותינו נמצאים בביתם, אהובים ומטופלים.

יש לי חלום. ובחלומי שולט החופש לחיות, כלל אזרחי ישראל שווי זכויות וחובות ואין אפליה בין אדם לאדם ובין דם לדם, בלי הבדל דת, גזע, מין או מגדר. בחלומי כולנו אזרחים, בני אדם ואין אפליה בינינו, לא משנה אם אנחנו יהודים, נוצרים, בדווים או מוסלמים ולא משנה אם אנחנו שייכים לקהילה הלהט"בית או סטרייטים.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

לא כל מה שנכון – ראוי לפרסום בזמן מלחמה. מן הסתם, חוקי הצנזורה נוקשים יותר בזמן מלחמה מאשר בעתות שגרה.

ידוע שהמו"מ לשחרור חטופים הוא מורכב וכולל שיקולים פסיכולוגיים. במצב זה, דרוש לנהלו במחשבה ובהתחשבות מרבית ומושכלת, באופן שהשיח ישרת את המטרה – יותר מאשר ירגיע את הציבור.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני, תואר שלישי בהנדסה אזרחית, בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים בהוצאות: \"בורסי – ספרי משפט\", \"כתר\", \"מודן\", \"פרולוג\", \"אקדמון\", \"נמרוד\", \"קורטוב\", מחבר הספר: \"תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור\" בהוצאת \"בורסי\" [עתה בדפוס]. אתר – http://www.benezra.co.il

החטופות המורעבות והמבועתות שבו למרבה השמחה.

הילדים מספרים לקרוביהם סיפורי זוועות מהשבי הנורא. ממדי הקטסטרופה רק מתחילים להתגלות.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.