מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

רישום פטנטים וסימני מסחר הוא תחום ותיק שנמצא בליבה של תעשיית ההייטק. הפטנטים הראשונים ניתנו כבר ברפובליקה של ונציה ב-1416 ופירנצה ב-1421, וכיום כמעט בכל מדינה בעולם יש רשות פטנטים וחוקים לרישום והגנה על הקניין הרוחני של ממציאים וחברות. עריכת פטנטים היא מקצוע הדורש רישיון של משרד המשפטים, ועורכי פטנטים נדרשים להיות בעלי השכלה מדעית וטכנולוגית. בישראל ישנם כ-500 עורכי פטנטים פעילים במשרדים ובחברות. יושבת ראש אגודת עורכי הפטנטים בישראל בשנים האחרונות היא עורכת דין ועורכת הפטנטים עינב זילבר.

כחמישית מעורכי הפטנטים בישראל הן נשים במגוון תחומי הטכנולוגיה. ישנן נשים שהן שותפות בכירות ומנהיגות של משרדים, מנהלות קניין רוחני ויועצות משפטיות בתפקידים בכירים בחברות. עינב זילבר טוענת ששני המינים יכולים למצוא את עצמם במקצוע הזה:

"המקצוע משלב תחומי ידע שונים – טכנולוגיה, משפט וחשיבה עסקית. התקשורת עם ממציאים ומנהלים היא חשובה ונשים יכולות לבוא לידי ביטוי במקצוע הזה באופן מלא. אם זאת, יכולתי לראות הבדלים בגישה ובהקשבה לי כיועצת שהיא אשה בין תרבויות שונות בהן עבדתי – ישראל, ארה"ב, גרמניה והודו, למשל".

המצאות בולטות של נשים

נשים המציאו לא מעט המצאות מרשימות בעלות עומק מדעי וטכנולוגי. מארי אנדרסון המציאה כבר ב-1903 את המתקן לניקוי חלונות של כלי רכב (המגבים). קתרין בור בלוגט, בעלת תואר דוקטור לכימיה, התמחתה בציפויים דקים בעוביים מזעריים של מספר מולקולות, והמציאה ב-1938 שכבת ציפוי דקה שמנעה החזרה של קרני אור מזכוכית. גרייס הופר, בעלת תואר דוקטור למתמטיקה וקולונל בצבא האמריקאי, המציאה את הקומפיילר הראשון למחשב ואת שפת המחשב העלית הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה, שנמצאת בשימוש עד היום. ויש עוד דוגמאות רבות.

מה שחשוב זה הכשרון הטכנולוגי

באנגלית – טלנט. זה הענין, זה מה שחשוב, זה מה שמקדם את תעשית ההייטק בעולם ובישראל. אנחנו צריכים את הטלנטים שימציאו לנו המצאות חדשות, שיפורים טכנולוגיים, מכשירים חדשים, טובים יותר, חכמים יותר, מהירים יותר, צורכי הספק נמוך יותר, וגם לפעמים זולים יותר, התעשיה הרי תחרותית. הכשרון להמציא לא ניתן רק לגברים. יותר נכון להניח שהוא מתפלג שווה בשווה בין נשים וגברים. לכן לוותר על קידום נשים בתעשיית ההייטק משמעו לוותר על 50% מהפוטנציאל האנושי שלנו, מהקנין הרוחני, מפוטנציאל ההמצאות האפשרי. איזה מנהל או מנהלת בהייטק היה מוותר על 50% מהפוטנציאל של החברה שלו להצליח?

הכשרון להמציא לא ניתן רק לגברים. יותר נכון להניח שמתפלג שווה בשווה בין המינים. לכן ויתור על קידום נשים בתעשיית ההייטק משמעו לוותר על 50% מהפוטנציאל האנושי, מהקניין הרוחני, מפוטנציאל ההמצאות

עו"ד חן בן דורי-אלקן כותבת – יותר נשים ממציאות פטנטים, אך לא מספיק:

"כמחצית מסך הבקשות לפטנט הבינלאומיות שמקורן בקוריאה ובסין, צוינה לפחות אישה אחת כממציאה. ישראל נמצאת במקום העשירי, עם שיעור של כרבע מהבקשות לפטנט הבינלאומיות. נראה, כי בשנים האחרונות ישראל אף שיפרה את מיקומה ביחס למדינות האחרות. ביחס לישראל, במדינות כמו הודו, ארה"ב ובלגיה נמצאו שיעורים גבוהים יותר של בקשות בינלאומיות בהן צוינו נשים ואילו באוסטרליה, יפן, גרמניה, איטליה ואוסטריה נמצאו שיעורים נמוכים יותר".

גיוון משפר ביצועים

עינב טוענת שעל פי מחקרים, גיוון משפר ביצועים של חברות:

"לכן, חברות רבות משקיעות בתוכניות שמשפרות את הגיוון בחברה. ויש תוצאות בשטח – אפשר להיכנס למעלית בחברת טכנולוגיה ושכולן יהיו נשים. זה לא היה בעבר וזה בהחלט משמח. אבל בתחום ההמצאות, הנוכחות של נשים עוד לא גבוהה. שילוב נשים בצוותי פיתוח מהווה מרכיב שהולך וגובר בחשיבותו, אבל המצאות טכנולוגיות מתבססות על רקע טכנולוגי ופה יש עדיין הבדלים במספרים בין נשים לגברים, לצערי".

כיצד אפשר לשנות מציאות זו? על פי עינב:

"מפתח אחד להצלחה הוא, לעודד המצאות של נשים שכבר נמצאות בחברות. מפתח אחר הוא, לעודד תלמידות בתיכון ובאוניברסיטה ללמוד מקצועות טכנולוגיים ומדעיים".

עידוד המצאות של נשים בתעשיה

ישנן חברות שמקדמות פרוייקטים לעידוד, קידום ושילוב נשים ואוכלוסיות תת-מיוצגות בחברה. קידום המצאות של נשים יכול להיות חלק מפרוייקטים כאלה, וישנן חברות שכבר מיישמות תוכניות לקידום המצאות של נשים.

תוכניות כאלו כוללות, בין השאר: בחירת דוברות נשים בכנסים טכנולוגיים פנים-חברתיים, הוקרה לנשים ממציאות, הוקרה למנהיגות טכנולוגית נשית, וקביעת מדדי ביצוע כמותיים כגון מספר ההמצאות של נשים מהנדסות בחברה.  בתהליכי עבודה כמו בחירת נושאים לפטנטים – הרכבת צוותי עבודה בייצוג שוויוני לנשים וגברים.

גם בחברה שבה אני עובד כעורך פטנטים, ווסטרן דיגיטל, מחלקת הפטנטים יזמה השנה פרוייקט קידום המצאות של נשים, במטרה להכפיל את כמות ההמצאות של מהנדסות החברה. החברה מקדמת פרויקטים של גיוון ושילוב אוכלוסיות תת-מיוצגות, כמו למשל שילוב של מתכנתות חרדיות עם עמותת קמא-טק.

כשיהיו בחיל האויר גם טייסות חרדיות ובתעשיית ההייטק מאות ממציאות נדע, שאנחנו חיים במדינה שיוויונית, שמטפחת ומשלבת גם את ההון האנושי של האוכלוסיות התת-מיוצגות בחברה.

רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור. מתמקד בעיקר בהשפעת הערוץ המדיני החשאי של קיסינג'ר ואיסמעאיל על המלחמה ובהתנהלות של שר הבטחון משה דיין במלחמה. פרסום קודם - תעלומת המפגש החשאי השלישי של קיסינג'ר ואיסמעאיל בספטמבר 1973, מערכות, גיליון נובמבר 2018: http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114325.pdf

היי את, יא אלופה, בלי ששמת לב – שוב הגיע יום האישה. עוד שנה חלפה והנה אותו היום בו את זוכה להרים כוסית בעבודה על ש"עשה אותך אישה", להתכבד בשוקולד לב ליד המקלדת, להיכנס להרצאה, בלעדית כמובן, עם ההיא ששיחקה אותה בענק מעבר לים. בדרך הביתה, תעצרי בסניף הפארם, ודיילות הביוטי ירדפו אחרייך (אפילו יותר מבדרך-כלל) עם דוגמיות לבושם החדש שבדיוק במבצע, כי את הרי "חייבת לפרגן לעצמך, דווקא עכשיו". במרכז המסחרי ליד מוכר הפרחים תגלי תור ארוך של גברים מבולבלים עם ורדים אדומים (מותק, בשבילי פרחי שדה צהובים, תודה), ובשלטי חוצות ועל שערי העיתונים – שוב אותה המנכ"לית, שהיא, הפעם באמת, יחידה בדורה.

הנה היום בו את זוכה להרים כוסית בעבודה על ש"עשה אותך אישה", להתכבד בשוקולד לב ליד המקלדת. בדרך הביתה, תעצרי בסניף הפארם ודיילות הביוטי ירדפו אחרייך (אפילו יותר מבד"כ) עם דוגמיות לבושם החדש

אז נכון שזכיתי בבן-זוג מפרגן שאוהב לראות אותי מאושרת ונאמנה לדרכי, והתמזל מזלי שיש לי את האוויר הדרוש כדי להשקיע זמן ומשאבים בפיתוח עסק משלי – ובכל זאת, אני מבקשת לקחת רגע להתלונן (בפולנית).

להתלונן על הבחירה הקלה והמרתיחה שבלחגוג את היום של היפות, המצליחות, העשירות, מגשימות החלומות, בעוד רבות-רבות שקועות באפור היומיומי; כלואות עדיין, בין אם מטאפורית או פיזית, בתוך קירות ביתן, בגין העבודות השקופות שהן מחויבות להן. לרוב, אלו שקשורות לילדים.

אז אם מושט לי לרגע המיקרופון מעל בימת הטקסט הזאת, אני מבקשת להציע תיקון ליום האישה, ולהגיש הפעם את זר הפרחים, שוקולד הלב וכוס היין המשובח – לאלו שאולי מרגישות יותר מכל נשים פחות מוצלחות ואמהות פחות טובות. אלו הן האמהות לילדים עם צרכים מיוחדים.

כן, אלו שמוצאות עצמן כמעט כל אחר-צהריים בדרכים. תמיד באיחור של עשר דקות לקלינאית התקשורת, המרפאה בעיסוק או המטפלת הרגשית. אלו שרגילות כבר למבטים השופטים או המרחמים בסופר או בגינה, ומשתדלות לענות בחיוך שמסתיר חץ ישיר. אלו שקורעות את הכיס הפרטי ולעיתים גם כיסים נוספים כדי לממן את המשלבת, כיסא הגלגלים או את הבייביסיטר לילדים ה"רגילים", וממש מנסות להספיק תוך כדי לעבוד לפחות 8 שעות ביום ולחוש טיפהל'ה של הגשמה עצמית. אלו הן אנחנו. גם אני.

גם אני, כמו אמהות מיוחדות רבות, ישבתי לפני 8 שנים אצל המאבחנת ושמעתי את המילים "אוטיזם" ו"אורי" במשפט אחד.

גם אני חוויתי לא מעט רגעים של פחד, חרדה, דיכאון וכעס. גם אני עושה הכל למען הילד שלי, למען ההתקדמות, האמונה העצמית, ההשתלבות, הכבוד, ההכלה והקבלה. כמוהן, חושבת דבר ראשון בבוקר על הילד וגם דבר אחרון לפני השינה. גם אני חשתי אינסוף רגשות אשמה, אבל עם השנים והלימודים שהתחלתי כאמא והפכו למקצוע, לשליחות ולעסק עבור משפחות כמונו – למדתי לחיות הרבה יותר בפרופורציה, להיות אישה חזקה, אמיתית, לוחמת ומנצחת. ברגע שהסכמתי וקיבלתי את האבחנה של אורי שלי, שלא הכחשתי, שדיברתי על כך גלוי בכל סביבה – התחלתי להרגיש יכולה. לא פחות מזאת שבפרסומת מלמעלה.

אני מבקשת רגע להתלונן על הבחירה הקלה והמרתיחה שבלחגוג את יום היפות והמצליחות, בעוד רבות-רבות שקועות באפור היומיומי; כלואות בין קירות ביתן בעבודותיהן השקופות, לרוב אלו שקשורות לילדים

אמהות מיוחדות מתפתחות יחד עם המיוחד או המיוחדת שלהן והופכות לנינג'ות, מנכ"ליות, מורות, פסיכולוגיות, קלינאיות ודוקטוריות לאותה האבחנה; משנות סדרי עולם, מנהיגות, שגרירות ומהפכניות – ומי אם לא להן מגיע יום האישה.

לכן, אמא מיוחדת, קחי את היד החזקה וטפחי לעצמך היטב על השכם; עצרי ושבי לשתות את כוס היין ולנגוס בהנאה בשוקולד. כי את בתוכך יודעת שלנהל אופרציה של יציאה מהבית עם ילד מיוחד – לעיתים מאתגרת יותר מלנהל 300 עובדים ברחבי היבשת ותוך כדי מגיפה עולמית, רחמנא לצלן. והאמת, בשנת 2021, הגיע סוף-סוף הזמן שלפחות היום ולפחות הפעם – יזכרו זאת גם השאר.

רויטל אלרון-כץ הנה אם לילד בן 10 על הרצף האוטיסטי (ושניים נוספים, בגילאי 19 ו-15), יזמת חברתית, מנחת הורים ותכניות קידום לילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. מייסדת ומנהלת את "אופטיזם" - מרכז ידע, ליווי והדרכה אופטימי למשפחות עם צרכים מיוחדים (צילום: יפעת פאר). תוכלו לעקוב אחריה ואחר פעילות אופטיזם כאן: https://www.optism.co.il/