מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.