אמון הציבור בטוהר הבחירות הוא תנאי מקדים לקיומה של דמוקרטיה. האיום העיקרי על אמון זה מגיע מזיופים אפשריים – הן בפועל והן בתפיסת המציאות של חלקים בציבור האזרחים. תפיסה המתעצבת בהשפעת פרסומים, שחלקם אינם נשענים על אמת כלשהי. זיופים כאלה יכול שיהיו אקראיים או, חלילה, מאורגנים.

אמון הציבור בטוהר הבחירות הוא תנאי מקדים לקיומה של דמוקרטיה. האיום העיקרי על אמון זה מגיע מזיופים אפשריים – הן בפועל והן בתפיסת המציאות של חלקים בציבור האזרחים

בסקירה זו, המבוססת על ניסיוני המצטבר ממערכות הבחירות האחרונות, אציב זרקור בעיקר על נקודת תורפה אחת במערכת ואזכיר ברמז כמה נוספות. אטען כאן כי רוב נקודות התורפה נמצאות בקלפיות עצמן ורק מיעוטן במעלה הדרך בואכה ועדת הבחירות המרכזית, וכי לאזרחים שהדמוקרטיה חשובה להם יש מה לעשות בנידון.

בנוסף אתייחס לסימנים מטרימים, המעלים את החשש לניסיון לזיופים מאורגנים לטובת הקואליציה הנוכחית בבחירות הקרובות דווקא. נדרשת התייצבות של שוחרי הדמוקרטיה להגנה על מערכת הבחירות הקרובה, שכן הרבה יותר פשוט למנוע זיופים קודם שהם מתרחשים מלהתחקות אחריהם ולנקות את השפעתם ההרסנית בדיעבד. התייצבות זו יכולה להיעשות באחת משלוש דרכים: באמצעות עבודה בתפקיד מטעם ועדת הבחירות המרכזית, דרך עבודה בתפקיד מטעם מפלגה או בהתנדבות למשמר הבחירות האזרחי.

משמר הבחירות האזרחי.
המשמר הוקם ע"י קבוצה של פעילים חברתיים בעקבות טענות לזיופים בבחירות 2015. המשמר החל את פעילותו בבחירות 4/19 ע"י הקלדה וניתוח תוצאות הפרוטוקולים של כל הקלפיות בארץ. נמצאו שורה של בעיות וחשדות לזיופים. משמר בחירות האזרחי נערך לבחירות 9/19 והוא מחפש מתנדבים. pic.twitter.com/daAFMVZdYz

— amir haskel (@AmirHaskel) September 2, 2019

משמר הבחירות האזרחי הוקם בבחירות אפריל 2019. מאות מתנדבי המשמר עברו על כל הפרוטוקולים של ועדות הקלפי בארץ כדי לוודא שהתוצאות שפורסמו תואמות את הכתוב בהם.

סימנים מטרימים מעלים את החשש לניסיון לזיופים מאורגנים לטובת הקואליציה הנוכחית בבחירות הקרובות דווקא. נדרשת התייצבות של שוחרי הדמוקרטיה להגנה על מערכת הבחירות הקרובה

גילינו טעויות אקראיות קלות, לא רבות, ללא שום עדות להטיה שיטתית, אבל התוצאה של הביקורת הזאת זעזעה אותנו בהיבט אחר: מצאנו עדויות לזיופים לכאורה בקלפיות עצמן, זיופים שעלולים להצטבר לקנה מידה ענקי, כלומר להזיז מנדטים ממפלגה אחת לאחרת. איני מתכוון כאן לפולקלור הידוע (והנכון כנראה, לצערי) על מתים שמצביעים או על "מצביעים" שנמצאים בזמן הבחירות בחו"ל, אלא על משהו שעלול להצטבר לסדר גודל אחר, עצום, של זיופים.

לדוגמה: לוועדת הקלפי מותר להכין להצבעה בכל פעם "מנה" של מעטפות ולחתום עליהן מראש. אלו צ'קים פתוחים במובן מסוים, וכל מנה כזו נרשמת בפרוטוקול. גודל המנה באפריל 2019 היה 50 מעטפות (הורד ל-25 בבחירות האחרונות, מרץ 2020).

בקלפי מסוימת התברר לנו שבשתי המנות האחרונות מספר המעטפות היה 50 אבל תוקן ל-100. שיעור ההצבעה בקלפי זו היה 94%, לעומת 68% בממוצע הארצי, כאשר הממוצע ביישוב הנבדק היה דומה לממוצע הארצי. התוצאות הראו אחוז הצבעה חריג לשלוש מפלגות מאותו הגוש, אשר היו – הפתעה(!) – זהות לשיוך המפלגתי של מי שהרכיבו את ועדת הקלפי.

תופעה זו של הוספת קולות, על פי החשד, יכולה להיעשות במהלך הספירה, כאשר כל הסופרים מסכימים עליה, או לאחר תום הספירה, כאשר הקלפי אינה נתונה להשגחה מספקת.

המתנדבים המסורים של משמר הבחירות זיהו חשדות למעשים כאלה רק במקומות שמעשים אלו נעשו בהם באופן רשלני. חשוב לומר כי מצאנו מתאם מלא בין הקלפיות שזוהו בהן חשדות לזיופים לבין הרכב לא מאוזן של ועדת הקלפי. בבחירות 2019 מועד א' היו כ-1,400 ועדות קלפי שהורכבו רק מנציגי הקואליציה ועוד 26 קלפיות שאוישו רק בידי נציגי האופוזיציה.

תוצאת הביקורת הזאת זעזעה אותנו בהיבט אחר: מצאנו עדויות לזיופים לכאורה בקלפיות עצמן, זיופים שעלולים להצטבר לקנה מידה ענקי, כלומר להזיז מנדטים ממפלגה אחת לאחרת

אבהיר כי ועדת הבחירות המרכזית שיפרה וחידדה את הנהלים בשתי מערכות הבחירות העוקבות באופן מרשים. ואולם אף על פי כן אין תחליף לנוכחותם של אנשים הגונים בקלפיות.

שיטת ההגנה על טוהר הבחירות בישראל מבוססת על ועדות קלפי המורכבות ממזכיר שאיננו נציג של שום מפלגה ומשלושה נציגי מפלגות שונות המגויסים ומשובצים על ידן. המזכיר אמור לשמש הזרוע הארוכה של ועדת הבחירות. את ההקצאות לנציגי המפלגות עושה ועדת הבחירות. למפלגות אסור להחליף ביניהן את נציגיהן, והדבר הובהר להן היטב לפני מערכות הבחירות האחרונות. לכל מפלגה מותר לשלוח משקיף לכל קלפי שאין לה בה ייצוג.

במערכות הבחירות האחרונות נוספו מזכירי קלפי לקלפיות מסוימות, על פי שיקול דעתה של ועדת הבחירות. כמו כן נוספו פקחי טוהר בחירות, שגם הם עובדים של ועדת הבחירות. פקחים אלו לבשו וסטים מיוחדים ובולטים לעין והשתמשו, בגלוי ובסמכות, במצלמות.

בבחירות הקרובות ועדת הבחירות עושה מאמצים מיוחדים להציב שני מזכירים ופקח בכל קלפי. כלומר, ההרכב המלא יהיה שלושה אנשי ועדת הבחירות, שלושה חברי ועדת קלפי שהם נציגי מפלגות שונות ומשקיפים. כל האמצעים הללו עשויים להקשות על זיופים, שכן כדי לזייף יהיה צורך בתיאום בין מספר אנשים גדול יותר.

אז מדוע אני בכל זאת מודאג?

אני מודאג בגלל שילוב של תעמולה שקרית המופצת ברשתות בנושא הזיופים בבחירות, אשר אני סבור כי מטרתה לקעקע את אמון הציבור בוועדת הבחירות המרכזית ובהליך הבחירות כולו, יחד עם מאמצי הגיוס לתפקיד מזכירי קלפי מטעם תומכי נתניהו, שהיינו עדים להם בשבועיים האחרונים. מאמצים אלה כללו קמפיין של תנועת "אם תרצו", וכן פוסט של ח"כ שלמה קרעי שהודהד זמן קצר אחר כך בחשבונות הטוויטר של משפחת נתניהו (ראו תמונה).

ציוץ של שלמה קרעי ושיתופו על ידי בנימין נתניהו ויאיר נתניהו

קלפיות, שמי שאמורים להיות בהן הזרוע הארוכה של ועדת הבחירות הם אנשים שיש חשש שהם מושפעים מתעמולה שקרית ואשר המחויבות שלהם היא למפלגה מסוימת ולאו דווקא לטוהר הבחירות – הן מרשם להיווצרות בעיה. אולי אפילו בעיה חמורה. הדבר נכון לא רק בהקשר של ספירת הקולות – מזכירים עוינים יכולים, לדוגמה, לעכב ולשבש הצבעה בקלפי ביישוב בו צפוי רוב לצד השני.

אני מודאג משילוב תעמולה שקרית המופצת ברשתות בנושא הזיופים בבחירות, שמטרתה קיעקוע אמון הציבור בהליך הבחירות כולו, יחד עם מאמצי הגיוס לתפקיד מזכירי קלפי מטעם תומכי נתניהו

יהיו התוצאות אשר יהיו – מה שמדאיג אותי בכל עניין טוהר הבחירות הוא שהתוצאות לא ישקפו את רצון האזרחים. אני רוצה שהפתק שהאזרח שלשל לקלפי יהיה הפתק הנספר ושהדברים ייעשו בהליך בחירות המנוהל בהגינות.

מידע שקרי: לאחרונה נחשפנו למתקפה על יושב ראש ועדת הבחירות ועל מנכ"לית הוועדה, עו"ד אורלי עדס. אחת הטענות הייתה שעו"ד עדס הייתה אחראית ל"העברת" שני מנדטים מגוש הימין לגוש המרכז-שמאל בבחירות האחרונות. זהו שקר!

משמר הבחירות האזרחי בדק גם בבחירות האחרונות את תוצאות האמת מול תצלומי דפי התוצאות ומצא שההבדלים היו זניחים לחלוטין. הינה הם כולם: בקלפי אחת "נץ" קיבלה 0 קולות במקום 2 קולות ו"ני" קיבלה 2 במקום 0; בקלפי אחרת "אמת" קיבלה 0 במקום 2, "ג" קיבלה 2 במקום 6 ו"ודעם" קיבלה 6 במקום 0; ובקלפי שלישית "ודעם" קיבלה 0 במקום 8 ו"ג" קיבלה 8 במקום 0. בסך הכול 4 טעויות שורה.

הפצת המידע השקרי החלה ברשתות מייד לאחר בחירות 2020, מתובלת בטענות בעיקר נגד הרשימה המשותפת – "למעלה מ-100% הצבעה" וכיוצא באלה טענות. אז בדקתי!

בכל תשע הקלפיות שנרשם בהן אחוז ההצבעה הגבוה ביותר הייתה הצבעה ברורה לגוש הקואליציה, ורק בקלפי אחת, העשירית, הייתה הצבעה עם יתרון לאופוזיציה. הקלפי עם שיעור ההצבעה הגבוה ביותר בבחירות 2020 הייתה עם 94% הצבעה, בחצור הגלילית, והתוצאות בה היו 1 לליכוד, 2 לש"ס ו-653 ליהדות התורה.

ערכתי בדיקות נוספות, מתוחכמות מעט יותר, אך קצרה היריעה כאן מלפרטן. מכולן עולה כי לא הייתה בעיה גורפת עם הקולות שנספרו לרשימה המשותפת. אין פירוש הדבר שלא נדרשת השגחה גם בקלפיות ביישובי החברה הערבית. שמירה הדדית בין גושים עומדת, כאמור, בבסיס השיטה.

בתפיסת העולם שלי לא נלחמים בשקר בעזרת שקר נגדי אלא בעזרת האמת. מה מניע את הקמפיין הזה, שאיננו מחובר למציאות? כנראה מטרות אחרות, כפי שראינו רק לאחרונה בארצות הברית.

אילו כל המפלגות היו שולחות משקיפים לכל הקלפיות, הייתה בעיית טוהר הבחירות מתחלפת כנראה בבעיה לוגיסטית: למצוא מקום וכיסאות לכולם. המפלגות משבצות משקיפים על פי שיקוליהן, וזה טוב וחשוב. משמר הבחירות האזרחי www.mishmar2021.org משבץ מתנדבים על פי ניתוח המאתר קלפיות שעלולות להיות בעייתיות.

הפצת המידע השקרי החלה מיד לאחר בחירות 2020, מתובלת בטענות נגד הרשימה המשותפת: "למעלה מ-100% הצבעה". אז בדקתי! בכל 9 הקלפיות עם אחוז ההצבעה הגבוה ביותר היתה הצבעה ברורה לגוש הקואליציה

עוד על הפרק: החל מיום שלישי, 2.2.2021, נפתחת ההרשמה למועמדות לתפקיד מפקח טוהר הבחירות מטעם ועדת הבחירות. התפקיד חשוב ביותר, והוא מתוגמל בשכר.

דמוקרטיה אינה קורית מעצמה. יש לטפח אותה ולהגן עליה. הדבר חשוב שבעתיים בעיתות של משבר.

יועד צור הוא פרופסור בפקולטה להנדסה כימית בטכניון וראש תוכנית האנרגיה על שם גרנד. בפעילותו הציבורית הוא בין מקימי ומובילי משמר הבחירות האזרחי. נשוי לחן, אבא לשלושה וסבא לשניים.

שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית.

בתקופות מסוימות זהות אחת הייתה דומיננטית יותר מהשאר, אולם בתקופות אחרות היו הזהויות משולבות זו בזו. מאז עלייתו של סיסי לשלטון ב-2013, ניכר כי הפרעוניות הפכה לרכיב חשוב – אם כי לא בלעדי – של הזהות המצרית, כפי שגם הוכיח הטקס לחנוכת התעלה השנייה של סואץ שנערך באוגוסט 2015.

שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית

הזהות הפרעונית באה גם לידי ביטוי בטקס פתיחת המוזיאון הלאומי החדש לתרבות המצרית בקהיר שנערך ב-3 באפריל. המשטר בחר לציין את האירוע ברוב פאר והדר בפסטיבל מרשים ומתוקשר. הייתה זו הזדמנות מחודשת עבור המשטר להדגיש את זהותה הפרעונית של מצרים ולשווק דימוי של עוצמה.

האירוע, שנקרא בערבית "שיירת המומיות המלכותיות" ובאנגלית "מצעד הפרעונים המוזהב", נערך לכבוד העברתן של 22 מומיות מלכותיות מהמוזיאון המצרי שבכיכר תחריר אל משכנן החדש.

העברת המומיות למוזיאון החדש היא חלק מתכנית ממשלתית רחבה, הכוללת שיפוץ וחידוש המוזיאון המצרי בכיכר תחריר, הקמת מוזיאון חדש וגדול ממדים בקרבת הפירמידות אשר יציג את אוצרות קברו של תות ענח אמון, הקמת מוזיאון "בירות מצרים" בבירה המנהלית החדשה, ואת המוזיאון הלאומי לתרבות המצרית. הקמת הבירה המנהלית החדשה, כמו גם העברת פרטי המוזיאון החשובים, הם גם עדות לירידה בחשיבותה ובמרכזיותה של כיכר תחריר, שהייתה "הלב הפועם" של מצרים במהלך מחאות האביב הערבי שהובילו להפלת משטרי מובארכ ומורסי.

הטקס המפואר והמושקע כלל אלפי ניצבים בלבוש פרעוני, שסיפקו תפאורה לשיירת הרכבים שהובילו את המומיות ועוצבו כסירות פרעוניות השטות על הנילוס. הוא שם דגש על הקשר בין מצרים המודרנית למצרים הקדומה ועל מעמדה של מצרים כערש התרבות. כדברי אחת השדרניות:

"מצרים וההיסטוריה הם תאומים זהים. מצרים היא ערש התרבויות כולם. במצרים נולדה ההיסטוריה והציוויליזציה האנושית לפני אלפי שנים. זוהי תרבות מהקדומות והאדירות שידעה האנושות. אך היא התפתחה והתקדמה ושרדה את תהפוכות הזמן".

האירוע, שנקרא בערבית "שיירת המומיות המלכותיות" ובאנגלית "מצעד הפרעונים המוזהב", נערך לכבוד העברתן של 22 מומיות מלכותיות מהמוזיאון המצרי שבכיכר תחריר אל משכנן החדש

אין ספק כי תכנית המוזיאונים החדשה נועדה למשוך תיירות חוץ ולשפר את מצבו הרעוע של ענף התיירות המצרי שעדיין לא התאושש מאז המהפכה ב-2011 וספג מכה אנושה על רקע מגפת הקורונה.

סרט תדמית שהוצג במהלך האירוע הראה גם את ההשקעה העצומה של מצרים בחשיפה, שימור ושיקום אתרים היסטוריים במדינה – לא רק פרעוניים כי אם גם כנסיות ובתי כנסת עתיקים, דוגמת בית הכנסת "אליהו הנביא" שנבנה באלכסנדריה במאה ה-14 ונחנך לפני כשנה לאחר שיפוץ ממושך. המסר המובהק של הסרט הוא שבמצרים של ימינו שוררים חופש דת וחופש פולחן עבור כלל הדתות המונותאיסטיות.

המסר הזה מתכתב עם מסר נוסף שבלט מתוך הטקס והוא שהתרבות המצרית אינה רק מוסלמית או פרעונית, אלא היא מגוונת ומורכבת מרבדים שונים ותרבויות שונות – פרעונית, יוונית, קופטית, ביזנטית, אסלאמית, נוצרית, יהודית ועוד. שר התיירות והעתיקות המצרי, ד"ר ח'אלד אל-ענאני, שערך לנשיא אל-סיסי סיור במוזיאון התרבות המצרית החדש כחלק מהאירוע, טרח להדגיש את המסר הזה כמה פעמים ולהראות כי כל התרבויות הללו מרכיבות את התרבות המצרית ודרות בכפיפה אחת זו לצד זו במוזיאון החדש.

מעבר לשיקולים הכלכליים ומעל לקולות האסלאמיסטים שמחו נגד "העברת גופות" ונגד הענקת תשומת לב וכבוד למלכים ומלכות "כופרים", ניכר כי המשטר המצרי רצה לשדר מסר של עוצמה. זאת מתוך רצון להאדיר את מעמדה של מצרים, הנשענת על הציוויליזציה הפרעונית העתיקה והמפוארת.

בשני העשורים האחרונים הלך ונשחק מעמדה של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט, כאשר מדינות המפרץ – במיוחד האמירויות וקטאר – צמחו כמדינות עשירות העושות שימוש בנכסים הקשים והרכים שלהן על מנת לקדם את מעמדן. עלייתן של מדינות אלה לגדולה הינה לצנינים בעיני מצרים, הממשיכים להסתכל מלמעלה על "בני המדבר" הנעדרים, לטענתם, עומק תרבותי.

ניכר כי המשטר המצרי רצה לשדר מסר של עוצמה, שיאדיר את מעמד מצרים, הנשענת על הציוויליזציה הפרעונית העתיקה והמפוארת. בשני העשורים האחרונים הלך ונשחק מעמדה של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט

אולם חיזוק מעמדה של מצרים לא יכול להיעשות על בסיס העבר בלבד, ואפילו לא על בסיס צבא חזק, אלא על כלכלה איתנה והקטנת הגידול הדמוגרפי. אמרה ידועה (שמקורה אינו ברור) אומרת שמי שאין לו עבר, אין לו עתיד; אולם במקרה של מצרים, גם מי שיש לו עבר, לא בטוח שיש לו עתיד.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד"ר אלעד גלעדי הוא חוקר היסטוריה תרבותית וחברתית בסעודיה וכן ספרות סעודית מודרנית.

שבעים ושלושה אביבים חוגגת ישראל היום. כבר לא המדינה הקטנה והצעירה שגדלנו על ברכיה (רוב מדינות העולם כיום צעירות ומעוטות אוכלוסין ממנה). כבר לא מדינה מוקפת אויבים, רוב גבולהּ עם מדינות שחיות איתה בשלום. אם להאמין לראש הממשלה, מדינה שכלכלתה משגשגת ועתידה מזהיר.

בגיל מתקדם שכזה ולאחר שהתרחקה מרחק עשורים ממצב של מאבק הישרדותי ומצוקות קיומיות, היה אפשר לצפות שמדינת ישראל תרשה לעצמה ולאזרחיה להסתכל אל עברה בעיניים פקוחות ותתמודד עם כתמים המחייבים התמודדות. אלא שמדינת ישראל והחברה הישראלית ממשיכות בעקשנות לברוח מבשורת עברן.

בגיל מתקדם שכזה ולאחר שהתרחקה עשורים ממאבק הישרדותי ומצוקות קיומיות, היה אפשר לצפות שמדינת ישראל תרשה לעצמה ולאזרחיה להביט בעברה בעיניים פקוחות ולהתמודד עם כתמים המחייבים התמודדות

שופטי בית המשפט העליון דחו בשבוע שעבר את עתירתם של ההיסטוריון שי חזקני והאגודה לזכויות האזרח, בה נדרש שירות הבטחון הכללי להסיר את החיסיון על מסמכים, ובהם מידע היסטורי על אירועי ואדי סליב משנת 1959.

פסיקתם מצטרפת לפסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מן החודש שעבר, בה דחה השופט ברנר עתירה של עו"ד איתי מק, שביקשה לחשוף מידע על שיתוף פעולה בטחוני בין מדינת ישראל לשלטון הרודן דובליה בהאיטי לפני כארבעים שנים ויותר. עתירה נוספת של ההיסטוריון נדב קפלן, בה נדרש השב"כ להסיר את החסיון ממסמכים הנוגעים לרצח קסטנר, עדיין תלויה ועומדת.

בעניין חזקני, השופטים קבעו קביעות נאות על תרומתו של הדיון ההיסטורי ונסמכו על תקדימים בדבר חשיבות השקיפות וזכות הציבור לדעת, אולם בפועל נמנעו מלקבוע חובה משפטית ולוחות זמנים ברורים אפילו לחשיפת אותם מסמכים שהשב"כ מודה שאין בפרסומם חשש לביטחון המדינה. לפי פסק-דינם השופטים השתכנעו שפרסום המסמכים המבוקשים עלול "לגלות שיטות ודרכי פעולה של השירות ובעיקר לפגוע בביטחונם ובשמם הטוב של מקורות אנושיים".

הציבור הישראלי הרחב, ממנו מוסתר המידע, חייב לתמוה האם פרסום פרטים על אירוע ישראלי פנימי מלפני מעל ששים שנים הוא כזה שלא ניתן בהשמטות סבירות לנטרל את הסיכון שלו למקורות אנושיים (למשל בהשחרת שמותיהם). האם בכל מצב בו ניתן ללמוד משהו מן העבר שעלול ליצור קושי מסוים בימינו אלה, נדונו שלא לקבל מידע מקורי ומהימן על עוולות שביצעה המדינה?

פרשיות היסטוריות כמו אירועי ואדי סליב ורצח קסטנר או השיתוף הפעולה הבטחוני שלנו עם משטרים רודניים אכזריים, הן לא רק פצעים חברתיים פתוחים. הן גם אבני בניין של ההווה והעתיד הישראלי.

פרשיות היסטוריות כמו אירועי ואדי סליב ורצח קסטנר או השיתוף הפעולה הבטחוני שלנו עם משטרים רודניים אכזריים, הן לא רק פצעים חברתיים פתוחים. הן גם אבני בניין של ההווה והעתיד הישראלי

מתחים בין-עדתיים, יחס המשטר לעולים, אלימות פוליטית, הגנה על זכויות אדם ונושאים רבים אחרים שבאים לידי ביטוי באירועים היסטוריים, מלווים את עברה של כל מדינה דמוקרטית. היכולת להתקדם יחד ולהגיע להסכמות לגביהם תלויה גם ביכולת להסתכל יחד אל ההיסטוריה, ללמד אותה וללמוד ממנה.

מעל מכלול הפרשיות ההיסטוריות הטמונות בארכיונים בישראל מרחפת רוח הנכבה. כאשר עמד לפוג החסיון על המסמכים הרלוונטיים לחקר אירועי מלחמת העצמאות, האריכה מועצת הארכיונים את החסיון עליהם מחמישים לשבעים שנה.

עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח שישב לצידי באותה ישיבה שאל מה יקרה כשנגיע לשנת השבעים. "אז נשוב וניפגש" אמר גנז המדינה דאז, יהושע פרוינדליך. ואכן כשהתקרבו סכנות הפרסום והשקיפות חזרה המועצה והאריכה את החיסיון על חומרים ביטחוניים מסווגים לתשעים שנה, תקופת חיסיון שאין לה אח ורע בעולם הדמוקרטי.

דחיית הקץ הבלתי נמנע, בו נצטרך להישיר מבט גם אל פרקים קשים בעברנו, היא הונאה עצמית מצערת וילדותית משהו. המחשבה ששביעות רצון קולקטיבית חשובה יותר מן האמת ההיסטורית מעידה בעיקר על חוסר בטחון קולקטיבי. על רצון לחיות בבועה מוגנת, שברור שסופה להתפוצץ בזמן ובמקום הכי פחות נוחים חברתית.

מעל הפרשיות בארכיונים מרחפת רוח הנכבה. כשעמד לפוג החסיון על מסמכי מלחמת העצמאות, האריכה אותו מועצת הארכיונים מ-50 ל-70 שנה. עו"ד מהאגודה לזכויות האזרח שאל מה יקרה כשנגיע לשנת ה-70. "אז נשוב וניפגש"

פרסום החומרים על ואדי סאליב, מהמעט שאפשר לדלות מתוך פסק-הדין (וכך באשר לפרשיות האחרות), צפוי לעורר כעסים ומתחים. היכולת להתגבר עליהם לא טמונה בהסתרת המידע, אלא בלמידה ממנו ובניית עתיד שונה.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.