כשאני יושבת במדיטציה, אחרי השיעור, אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם בני הקטן בן השלוש. זה היה אחרי הטיול היפה במערות בית ג'וברין. בהתחלה היתה שמש ובני הקטן קפץ בעשב הירוק, נעצר ליד פרחי פרג אדומים מאוד והתפלא על הקוצים שמעזים לעקוץ אותו.

פויה, הוא צעק עליהם, אבל הם נשארו יפים ודוקרים ולא השתנו לכבודו או לכבוד הצעקות שלו. במערות הקרירות הוא דווקא שתק ופניו התמלאו פליאה, אחר כך הלכנו כולנו, יחד, לאכול.

מזמן לא הייתי פה, אמרתי לאהובי, בעצם שנים לא הייתי פה.
אכלנו כולנו חומוס, וירקות וצ'יפס, בני הקטן ניצל את שיחת המבוגרים ושתה קטשופ ישר מהבקבוק כאילו מדובר במשקה אלים שמיימי.

שנים…אמרתי לאהובי, אני לא אוהבת את המקום הזה.
אכלנו עוד קצת.
אז… מה את מחליטה? הוא שאל אותי
משכתי בכתפיי ושתקתי
מזג האוויר השתנה מאוד, ונעשה אפור וקריר.
רציתי, וגם לא רציתי, ואחרי שכולנו גמרנו לאכול אמרתי לו, כן, אני בעצם רוצה.
בדיוק אז התחיל לרדת גשם.

נסענו לשם במכונית, הסתבכנו קצת בדרך כי לא הייתי בגדרה הרבה שנים וגם חוש הכיוון שלי, בדיוק כמו זה שהיה לאבא שלי, הוא נורא ואיום.

הגענו לבית הקברות.
עד שהגשם יפסיק ישבנו קצת באוטו.

לאן הגענו? שאל אותי בני המתוק, זה מגרש משחקים?
לא, אמרתי לו, זה בית קברות.
אז מה יש פה? הוא שאל
אבנים, אמרתי.

סיפרתי לו שאנחנו הולכים לבקר את סבא. קצת מוזר להגיד את זה לילד בן שלוש שאף פעם לא ראה את סבא שלו.. אז איפה הוא?
מי?
סבא שלי, אמר בני, איפה הוא הסבא הזה בכלל?

הזכרתי לו את סילבר, הכלב של אבא, שהיה חולה מאוד עד שהלך לארץ הכלבים הרחוקה שאף אחד לא חוזר ממנה, וגם הזכרתי לו את שונרא, חתולי השחור והמופלא, שהיה חולה גם הוא והלך לו לארץ החתולים, שגם ממנה לא חוזרים אף פעם.

זה היה לפני שנה וחצי, אמרתי לאהובי, תחשוב, זה כמעט חצי מהחיים שלו.
אהובי אמר לבני שסבא שלו שוכב שם מתחת לאבן, ואף פעם לא יקום.
אף פעם, אף פעם? שאל בני
לעולם, אמרתי אני, הוא מת.
זו פעם ראשונה שבני שמע את המילה הזו ממני, אבל הוא לא שאל כלום.
בינתיים הגשם הפסיק ויצאנו שלושתינו מהאוטו.

הראיתי להם את הגדר הצדדית והשער הקטן שאפשר להיכנס ממנו ולהגיע מייד לקבר. לא הלכתי לאיבוד כי זה בית קברות קטן, אז אפילו אני לא מצליחה לטעות שם.
זה כאן.

כמה זמן לא הייתי פה, חמש? שבע שנים? הקבר נראה אותו דבר, אותן מילים שביקשתי לחרוט קיימות שם, רק רואים שהמצבה לא שטופה. זכרתי שהיה שם צמח קקטוס קטן אבל עכשיו היה שם קקטוס גדול ועגול, וקשה, כמו כרוב.
נגעתי בעלים החזקים שלו.

תראה, אמר אהובי לבני הקטן, תראה מה יש בתוך הקקטוס. בני הקטן טיפס על המצבה וראה שבתוך עלי הקקטוס הקשיחים יש המון, אבל המון, חלזונות.
חלזונים, צעק בשמחה בני הקטן, המון המון חלזונים, משפחה.

היינו רק שלושתינו שם, בני הקטן קפץ מקבר לקבר תוך כדי שהוא שר לעצמו בשקט שירים, ואחר כך אסף המון חלזונות והביא לאבא שלי מתנה.

הוא שמח מהמתנה שלי, אמא?
מאוד שמח, עניתי לו, אבא שלי מאוד אוהב חלזונות.
לא ידעתי אם זה נכון, אבל מצד שני אני ממש בטוחה שהוא לא שנא אותם.

אחר כך אהובי לקח את בני הקטן והם התרחקו קצת, כדי שאהיה לבד. ישבתי ברגליים שלובות על המצבה ונזכרתי בשיר יפה מאוד של זלדה שנגמר כך
"אתה
ואני
והמוות".

לרגע הרגשתי כאב נורא ומיד אחר כך הרגשתי את המסך השקוף שיורד על ליבי ושוב לא הרגשתי כלום ונעשיתי מנומנמת.
חבל שהמצבה קשה כל כך, ממש בא לי להניח עליה את הראש ולישון.

הנחתי את ראשי בין ידיי כדי שאהובי יחשוב שאני עצובה מאוד ויהיה לי עוד קצת זמן פרטי לעצמי. לא הרגשתי כלום רק התחושה הכבדה הזו בגוף, כאילו שאני גם עשויה מאבנים
לא נעים לשבת על מצבות, וגם נעשה נורא קר.

אחר כך בני קטן עשה פיפי ליד הקבר, השקה את האדמה החומה, ואז נכנסנו כולנו לאוטו ונסענו הביתה
בני הקטן נרדם מאחורה
היה לו יום מלא הרפתקאות
כף היד של אהובי חמה וטובה
אבא שלי מת
והכל קיים בבת אחת.

והיום במדיטציה לרגע אחד הרגשתי את זה, שהכל קיים בבת אחת.
לרגע אחד מסך הזכוכית שעל ליבי הוסר – הרגשתי כאב נורא (אבא, אבא, אבא, מתי כבר אתרגל למוות שלך?) ויחד עם זאת הרגשתי אהבה גדולה והתרגשות, לכבוד אהובי החדש.
הלב שלי התרחב עד הקצוות שלו, הוא לומד להכיל הכל, וביחד.

כשקמתי מהמדיטציה הרגשתי מאוד יציבה, ולפני שגילגלתי את המזרון החלטתי לעשות את תנוחת הנשר

מותר לך ליפול, אמרתי לעצמי, זו רק יוגה.
מותר לי ליפול
אבל לא נפלתי.

הודיתי למזרון הירוק שמסכים כל יום להפרש ולהתגלגל ולעמוד לשירותי, הודיתי לחיים עצמם
לאהבה
הודיתי אפילו לכאב

וליוגה.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

בעין בלתי מזוינת, לונדון נראית זהה לעיר שהתגוררתי בה בשנות ה-2000. עדיין סוגרים את הפאבים מוקדם, חנויות הספרים מצוינות, האוכל יחסית בינוני וחלקים מהעיר כל כך מרהיבים שכמעט כואב בעיניים. אבל יש אי שקט חדש באוויר, ונראה שזה נובע מברקזיט.

כתוצאה מכך קיים מצב נדיר, שישראל חוותה לאחרונה אולי רק ב-2001: הסכמה כמעט אוניברסלית שהאופוזיציה תנצח בענק בבחירות שחייבות להתקיים עד סוף השנה. מנהיג הלייבור סר קיר סטארמר, תובע לשעבר אמין ומשעמם, נתפס כראש הממשלה "ממתין".

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

בהרצאה מעניינת שנשא לאחרונה פרופ' משה הלברטל, הוא דן בנושא האמון. הוא מנה מספר תנאים הנדרשים למתן אמון: מקצועיות, אמפתיה, קשב. לשם המחשה שוו בנפשכם בחירת מומחה רפואי שיזכה באמון החולה.

קיימת קטגוריה רביעית המתייחסת למצבים החורגים מהאינטרסים האישיים של הפרט.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.

בערב ליל הסדר הלכנו לכיכר החטופים. זו הייתה חוויה מצמררת, כמעט דתית. הקהל הגדול שנאסף סביב המאהל הגדול בו התכנסו המשפחות היה חרישי מאוד וענן עצב עמד מעל רחבת המוזיאון. ידעת שכל מי שהיה שם שאל את עצמו איפה הם, מה הם עושים עכשיו, קר להם, על מה הם חושבים, איך הופקרו ככה.

מתוך המאהל הגדול בקעה שירה והקהל בחוץ הצטרף אליה כמו בתפילה, שיר אחר שיר, ולא יכולת שלא להפוך בשורה "שלח את עמי" ולשיר עם כולם "דומם שטה תיבה קטנה" בעצב עמוק ובלי אבק ציניות לשם שינוי.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת