שלבי הטירוף במערכת בחירות של מופרע פוליטי כבר ברורים מאז דונלד טראמפ (או ארדואן).

נאומים מטורללים שכלי התקשורת יצטטו בגלל הטירוף, הקיצוניות והדברים הבלתי הגיוניים והמופרכים שייאמרו בהם, כי בטוח שיש בהם "עניין ציבורי" (כלומר רייטינג). הצהרות יומיומיות על מעשים מוזרים, חסרי כיסוי והזויים, שהציבור ההמום ישמע עליהם ויאמר לעצמו: הרי לא יתכן שהוא מתכוון לזה.

נאומים מטורללים שכלי התקשורת יצטטו בגלל הטירוף, הקיצוניות והדברים הבלתי הגיוניים והמופרכים שייאמרו בהם, כי בטוח שיש בהם "עניין ציבורי" (כלומר רייטינג)

בעיות המדינה יוצגו כאסונות, שקודמיו או סתם אחרים סביבו גרמו להם, ורק הוא מסוגל לתת להם פתרונות קסם. אחר כך יתפרסמו התקפות אישיות על כל נורמה, ערך, ושומר סף במדינה כדי להפחיד אותם, וכדי למצב שלטון יחיד שרק הנבחר – נשיא או רה"מ, יודע מה עושים ומה מחליטים בכל רגע בחיי המדינה.

שרי הממשלה יוחלפו בצייתנים או יצייתו בשתיקה. חברי הפרלמנט יקפאו במושבם מרוב אימה, וראש הפרלמנט יהיה משתף הפעולה הראשון עם המנהיג  המופרע.

השלבים הבאים ילוו כמובן בכינוסים אלימים של תומכים, שיגבו את כל דברי הרהב, השקר וההבטחות החלולות – באיום במלחמת אזרחים, שירחף מעל כל האזרחים הסבירים.

אחר כך יבוא שלב הטענות על זיוף בחירות, שפוגע במועמד כמובן ועלול "לרסק את הדמוקרטיה", שבה הוא לבדו זכה ויזכה לנצח.

בדרך שבין השלבים יינקטו כל מיני צעדים כלכליים נכלוליים ומושחתים, שיזרימו הון לכיסו של הנבחר המיועד ולכיסם של תומכיו העשירים.

בני ברית פוליטיים יקבלו נתח כבד, אתנן, שוחד בחירות מובהק שפשוט יסתום להם את הפה וישתק את בוחריהם מרוב פחד לאבד את המתנות שקיבלו.

ואז ביום הבחירות תבוא ההסתה הכבדה נגד כל מתנגדיו. הפצצות שטיח בכל כלי תקשורתי. כינויים וולגריים ברשתות, ראיונות רדיו וטלוויזיה אינסופיים, גסים ומתלהמים, שאיש כבר לא יכול לבדוק אותם או לענות עליהם.

המהלך האחרון יהווה בעצם הסחת דעת מהמתרחש בקלפיות. הסחה ממבצע הונאת הבחירות. שם בקלפיות יקבעו תוצאות הבחירות באמצעות אלפי ראשי ועדות קלפי, שיידעו להטיל פתקים של מי שלא הצביע, או של מתים, או סתם למחוק מצביעים שאינם מתומכי המנהיג.

המערכת הדמוקרטית מטבעה איטית, מסורבלת וביורוקרטית, לא תצליח לבדוק את עצמה בזמן, ובתוך 24 שעות יוכרז המנצח. אותו מסית, שקרן, שגונב את הבחירות מתחת לאפם של כל שומרי הסף.

גם בית המשפט העליון שידון בהתרחשויות יעשה זאת בדרכו האדישה הפחדנית, רק חודשים רבים אחרי שהמופרע יתמקם בכסאו ויתחיל לשנות את חוקי המדינה בטענה ש"זה רצון העם".

זהו מעין שילוב של "תהליכים" היסטוריים, שהס מלהשוות אותם למציאות הישראלית, עם טעימות משליטים מושחתים, דיקטטורים מופרעים, נשיאים חולי כוח ושיגעון ומוטציות שלטוניות אחרות. המדינה הדמוקרטית חווה את השלבים הללו בעוצמה כזו בפעם הראשונה ולכן לא יודעת להתגונן. לא מסוגלת להתאושש מהלם הקרב הפוקד אותה. בתי המשפט משותקים מפחד אישי וארגוני, המשטרה כנועה לדרישות השליט ומצייתת באופן אוטומטי, הצבא מנסה לשמור מרחק, ומערכות הביטחון החשאיות מנסות להתעלם מהמתרחש אצל הממונה עליהם. עימות עם הממונה עלול ליצור עימות בין מערכות הביטחון לבין עצמן.

גם בית המשפט העליון שידון בהתרחשויות יעשה זאת בדרכו האדישה הפחדנית, רק חודשים רבים אחרי שהמופרע יתמקם בכסאו ויתחיל לשנות את חוקי המדינה בטענה ש"זה רצון העם"

זהו מצעד איוולת אליו צועדת מדינה שלמה בעיניים פקוחות, כשלכל נבחרי הציבור ברור שהתהום היא סופו של המצעד.

רק המנהיג המופרע ימשיך להצית מדורות, לנגן בכינור בראיונות רדיו וטלוויזיה או בתכניות סטנדאפ .

מוחאי הכפיים שלו כבר מפוזרים בעמדות מפתח באולפנים וקהל שבוי ימשיך להצביע לו עד הקבר.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

ממשלת המחדל חושבת, שפינוי התושבים מגבול רצועת עזה פותר לה בעיה כלשהי. כך גם בגבול הצפון.

אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לפנות את הישובים. גם אם מרחיקים את הילדים והנשים והקשישים למלון באילת, הרי מישהו צריך לזרוע תפוחי אדמה לעונה הבאה. מישהו צריך לחלוב יומיום את הפרות שלוש פעמים ביום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"