אם אתם לא בטוחים שצפיתם בסרט התיעודי "הימים האחרונים" מ-1998, הנה שיטה קלה לברר: זה הסרט עם היהלומים. הסרט זוכה פרס האוסקר, בהפקת קרן השואה שהקים סטיבן ספילברג, עבר עריכה דיגיטלית ועכשיו הוא זמין בנטפליקס.

"הימים האחרונים" הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר מרתקים על השואה, ומסופר מנקודת המבט של חמישה ניצולי שואה הונגרים.

איירין זיסבלט שמתראיינת בסרט – ועדיין חיה ובועטת בגיל 91 – נזכרת בו בפרטי פרטים איך אמה תפרה יהלומים לתוך השמלה שלה רגע לפני שגורשו לאושוויץ, ואיך היא בלעה אותם ושחררה אותם, פעם אחר פעם, חומקת מהשמדה ושורדת ניסויים רפואיים שערך בה ד"ר יוזף מנגלה.

איירין זיסבלט פוקדת את קברם של סבה ושל סבתה, יחד עם בתה רובין, בסרט "הימים האחרונים"

לצד זיסבלט התראיינו בסרט, בין השאר, האמנית אליס לוק כהנא וחבר הקונגרס האמריקאי טום לנטוס. שם הסרט, "הימים האחרונים", משקף כיצד הנאצים היו מודעים היטב לכך שהם עומדים להפסיד במלחמה, אבל עדיין המשיכו להשמיד את יהדות אירופה, ואיך ממשלת הבובות ההונגרית, שנשלטה על ידי הנאצים ונוהלה על ידי מפלגת צלב החץ, הייתה להוטה כל כך לסייע.

"הימים האחרונים" בוים על ידי ג'יימס מול והופק על ידי ג'ון בילור, שניים מהמנהלים המייסדים של הארגון שנקרא עכשיו קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה – המכון להיסטוריה חזותית וחינוך. הפרויקט תיעד 56 אלף עדויות ב-44 שפות וב-66 מדינות, החל מאמצע שנות ה-90, ומתגאה כעת בכמות חסרת תקדים של חומר בנושא השואה.

23 שנים עברו מאז יציאת הסרט, אז למה רק עכשיו הוא זמין בנטפליקס? "צפיתי בסרט שוב לאחרונה, והבנתי שחמשת האנשים האלה, הסיפורים שלהם, פשוט חשובים מדי. אז הצקתי לג'ון, והיא פשוט גרמה לזה לקרות"

"350 עדויות בשבוע", כפי שבילור אומרת, מספר כמעט בלתי נתפס. "זה היה מרוץ נגד השעון עם אוכלוסייה מזדקנת, מרוץ שהתחיל ברגע המדובר שבו ספילברג צילם את רשימת שינדלר בפולין. הוא נפגש עם ניצולים שחיכו מאוד לספר את סיפורם, וקיווה שתהיה לו האפשרות לצלם את כולם".

ג'יימס מול מספר, שהימים הראשונים של הקרן היו "גם העגלה וגם הסוסים". הוא עבד על סרטים קטנים יותר של מאחורי הקלעים ביקום של ספילברג, ואז התבקש לבדוק את נושא צילום הניצולים. זמן קצר אחר כך הפך לאחד מהאנשים המובילים בפרויקט יוצא הדופן הזה.

"לסטיבן ספילברג היה חזון, אבל הוא לא ממש רצה לקבל על עצמו את התפקיד של מגייס הכספים הנצחי", אומרת בילור. על פי הדיווחים, ספילברג הקים את הקרן עם 19 מיליון דולר, והשתמש בקשרים שלו כדי לוודא שהתקציב לא יהווה בעיה גם בעתיד.

הסרט מאוד לא קל לצפייה. "היו לנו שיחות לגבי הדימויים הגרפיים, ומה מהם להקרין", נזכר מול. "רצינו ליצור סרט שגם קהל צעיר יותר יוכל לצפות בו. החשש היה שאנשים ייקחו הפסקה של חמש דקות ולא יחזרו לקולנוע"

היא נזכרת בפגישה של ספילברג עם ענקי תעשיית הקולנוע לו וסרמן וסיד שיינברג, שבה התבקשה להציג את הרעיון מאחורי הפרויקט. הפגישה הסתיימה בהחלטה גורפת, "כן, אנחנו חייבים לעשות את זה". ארכיון הקרן התרחב מאז והוא כולל עדויות בנוגע להשמדות עם נוספות.

כמה רחוק אפשר ללכת

23 שנים עברו מאז יציאת הסרט, אז למה רק עכשיו הוא זמין לצפייה בנטפליקס? לא זו הייתה כוונת היוצרים: "רצינו לעשות את זה כבר שנים", מסביר מול, "אבל אתה עובר בין פרויקטים וזה נדחה.

"צפיתי בסרט שוב לאחרונה, בגלל חבר שמעולם לא צפה בו, והבנתי שחמשת האנשים האלה, הסיפורים שלהם, פשוט חשובים מדי. במיוחד בנקודה שבה אנחנו נמצאים בהיסטוריה. אז הצקתי לג'ון, ובהתנהגות ג'ון אופיינית היא פשוט גרמה לזה לקרות".

במאי "הימים האחרונים" ג'יימס מול (משמאל) וג'ון בילור, במרכז, עם ד"ר רנדולף ברהם במהלך צילומי הסרט

בילור מוסיפה: "הגרסה מ-1998 לגמרי עבר זמנה. אנשי יוניברסל פשוט אמרו לנו, 'זה מת', וזה שבר לנו את הלב".

"הימים האחרונים" זכה לביקורות מאוד חיוביות. זה, למשל, מה שסטיבן הולדן כתב ב"ניו יורק טיימס": "הסרט מציע תחושת הרגעה מהופכת, מחרידה. הוא מזכיר לנו שכן, יש עדיין את כל התמונות והסיפורים על אכזריות אנושית והשפלה שלעולם לא נוכל להתרגל אליהם, שאנחנו לא צריכים להתרגל עליהם, לא משנה כמה תקשורת ההמונים הציפה אותנו בדימויים של הטבע האנושי ברגעים השפלים ביותר שלו".

הסרט עצמו מאוד לא קל לצפייה. מול ובילור ניהלו לא מעט דיונים כדי להחליט כמה רחוק אפשר ללכת עם החומר המוסרט, מה לכלול מהתיאורים של הניצולים. "היו לנו בהחלט שיחות לגבי הדימויים הגרפיים, ומה מהם להקרין", נזכר מול.

"רצינו ליצור סרט שגם קהל צעיר יותר יוכל לצפות בו. החשש שלי היה שאנשים ייקחו הפסקה של חמש דקות ולא יחזרו לקולנוע. אז המטרה היא לא לתקוף את הצופה עד הנקודה שבה אתה מאבד אותו. צריך להפעיל שיקול דעת.

אליס לוק כהנא ובנה מייקל בצילומי "הימים האחרונים" באושוויץ בירקנאו

"כשאני צופה בסרט היום, אני רואה את האיפוק. אבל זה מעניין שהזכרת את הטבע הגרפי של עדויות הניצולים. זה אף פעם לא עבר לי בראש. בזמנו אני זוכר שהרגשתי שזה הרגע שלהם. זאת העדות שלהם, זה מה שהם אומרים במילים שלהם, זה המקום שבו אני צריך לפנות להם את השטח. לא הייתה הרבה עריכה, לא היה ניסיון להפוך את זה לקל יותר לעיכול עבור הצופים".

"זה השפיע עליי. חלמתי על זה. זה חלחל לכל דבר, אפילו בחיים הבטוחים שלי בלוס אנג'לס. בסופו של דבר, מתרחשת איזושהי הפרדה נפשית. אתה חייב להתמקד בעבודה ולא לחשוב עליה מנקודת מבט אמוציונלית"

הסרט מתמקד בהונגריה. הייתי מודע לעמדה הלאומנית שם סביב הגירוש בסוף המלחמה, אבל זה מרגיש אחרת לגמרי לראות את זה. העובדה שהנאצים ידעו שהם לא הולכים לנצח, אבל עדיין משקיעים אנרגיה וכוח אדם ומסיטים אותם מהיבטים אחרים של המלחמה רק לצורך המטרה המוצהרת של רצח יהודים. עכשיו, לפני הסרט הזה הייתם שקועים בהקלטת עדויות של ניצולים לקרן השואה. האם היה רגע בו זיהיתם את הדפוס?
מול: "קן ליפר, אחד התומכים הכלכליים בקרן ומפיק שותף בסרט הזה, הביא את הרעיון. 'תחשבו על זה, הימים האחרונים של המלחמה והנאצים מקדישים את המשאבים שלהם לזה'. אחד הניצולים, ביל בש, מתייחס בראיון שלו לסוגיה הזאת. הסרט דן בתובנה הזו בצורה מעמיקה יותר, ולא רק בה, כמובן, אבל זאת הייתה דלת הכניסה שלנו".

ביל בש חוזר עם בנו מרטין למחנה הריכוז דכאו בגרמניה במסגרת הצילומים לסרט "הימים האחרונים"

בילור: "קן קיבל את ההשראה שלו מהספר "תליינים מרצון בשירות היטלר" שכתב דניאל גולדהגן. הוא קרא את הספר, ויש לו משפחה עם שורשים הונגריים. עירבנו את ההיסטוריונים שלנו, ביניהם מייקל בירנבאום, ואז נפגשנו עם הניצולים, שחלקם כבר היו חלק מהארכיון".

רבים מהמצולמים שלכם מדגישים כמה טוב היה ליהודים בכפרים ובבודפשט, איך הם הסתדרו עם כולם. הם היו הונגרים לפני הכל. ואז, פתאום, המצב משתנה והופך לאפלה גמורה. אני מניח שהשאלה שלי היא לא איך זה יכול לקרות – אני לא חושב שמישהו יכול לענות על שאלה כזאת – אבל אם אתם עובדים עם החומרים האלה במשך שנים, איך אתם מצליחים להמשיך בלי להיכנע לייאוש?
מול: "זה השפיע עליי. חלמתי על זה. זה חלחל לכל דבר, אפילו בחיים הבטוחים שלי בלוס אנג'לס. אתה שוקע בחומרים. בסופו של דבר, מתרחשת איזושהי הפרדה נפשית. רופאים מדברים על זה הרבה. אתה חייב להתמקד בעבודה ולא לחשוב עליה מנקודת מבט אמוציונלית".

פועל עובד ליד פסי הרכבת שהובילו לאושוויץ. צילום מהסרט התיעודי "הימים האחרונים" שצולם ב-1998

בילור: "זה בהחלט גובה מחיר. ומה שהזכרת קודם, איך אנשים היו חברים שלהם ברגע אחד וברגע השני כבר לא היו. זה חלק מהסיבה שבגללה אנחנו מוציאים מחדש את הסרט עכשיו. זה כל כך רלוונטי עם המצב הפוליטי והאנטישמיות מסביב לעולם".

מול: "אתה מתייחס לכובד המשקל של זה. כשסיימנו את הסרט המשכתי להגיד, 'כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה קומדיה', אבל בסופו של דבר פגשתי את סטיבן אמברוז, דרך סטיבן ספילברג, ומפה לשם מצאתי את עצמי יוצר סרט על המלחמה באוקיינוס השקט, "מחיר השלום" (Price for Peace).

מפליא ומבלבל לראות רופא מאושוויץ, ד"ר האנס מונץ', שעשה ניסויים רפואיים – אפילו  שהוא זוכה מביצוע פשעי מלחמה – ואז לראות את רנה פיירסטון אומרת לו "אתה עשית ניסויים על אחותי, והיא מתה"

"ואז שוב אני אומר לעצמי, 'לא, הסרט הבא יהיה קומדיה, זה מה שלמדתי בבית ספר לקולנוע', אבל אז פגשתי את הבת של אמון גת, שאת דמותו מגלם רלף פינס ברשימת שינדלר, והיא רצתה לפגוש ניצול. ואז יצא שיצרתי את הסרט Inheritance (שגם זכה באמי). אז כן, אני כל הזמן חוזר לזה".

שמתי לב למשהו מוזר. כל אחד מכם, באופן אישי, לקח הפסקה מסרטי שואה ועשה סרט תיעודי על אמני רוק. ג'יימס עם סרט על הפו פייטרס שזכה בגראמי וג'ון עם סרט על מליסה אתרידג'.
מול: "הא. אתה יודע, אף פעם לא דיברנו על זה. דיברנו על זה, ג'ון?".

בילור: "לא, אבל אתמול בלילה דיברנו קצת, בגלל ששנינו המשכנו ועשינו את הדברים שלנו, והשווינו הערות כמו, 'היי, עשית משהו עם טום הנקס? גם אני עשיתי משהו עם טום הנקס'".

רנה פיירסטון חוזרת ב-1998 לבית ילדותה באוזורהוד, היום באוקראינה ואז בהונגריה, במסגרת הצילומים לסרט התיעודי "הימים האחרונים"

מול: "העניין עם הפו פייטרז היה כשהייתי אחד המפיקים של Inheritance. תכננו עוד סרט שואה תיעודי, אבל אמרתי, 'אני רואה שאתה מתעניין במוזיקה'. והוא שאל, 'אתה מכיר את דייב גרוהל?'. בלי שקלטתי מה קורה, הדבר הבא היה שדייב גרוהל היה שם".

בילור: "עבדתי הרבה עם מפיקים שרצו לעשות תוכנית על מליסה אתרידג'. זה היה נפלא כי היא בדיוק עברה את המסע שלה עם סרטן השד, וזה היה מאוד מעורר השראה".

"הימים האחרונים" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי. הניצולים השתתפו בטקס?
בילור: "לא, אבל רנה פיירסטון אירחה את כולם בבית שלה. לא היה אז פייסטיים, אבל היו לנו טלפונים סלולריים, מהראשונים, אז הצלחנו לדבר. אחר כך כל מי שרצה הוזמן למסיבה גדולה באולפני דרימוורקס, מסיבה שאירח ספילברג".

צילומי הסרט "הימים האחרונים" באושוויץ-בירקנאו

הוא בדיוק זכה אז בפרס הבמאי על להציל את טוראי ריאן. זה קרה בשנה שבה רוברטו בניני זכה עם החיים יפים, סרט שלא הזדקן היטב. יש לכם תובנות לגבי העניין הזה?
מול: "תמיד טוב כשיצירת אמנות יכולה לעורר שיח בנושא רציני כמו השואה. החיסרון הוא הפוטנציאל שמישהו יחשוב שזה ייצוג מציאותי ושזה יהפוך לשיעור היסטוריה".

רבים מהמצולמים ב"הימים האחרונים" מדגישים כמה טוב היה ליהודים בבודפשט ובכפרים בהונגריה, איך הם הסתדרו עם כולם. הם היו הונגרים לפני הכל. ואז, פתאום, המצב משתנה והופך לאפלה גמורה

בילור: "היו דיונים בזמנו, דיונים עמוקים בקרב ניצולים, שחשבו שהסרט בעייתי. זה היה קצת כואב".

אם כבר מדברים על כאב, החלק בסרט שבו מראיינים את ד"ר האנס מונץ' ורנה מתעמתת איתו. זה מפליא ומבלבל לראות רופא מאושוויץ שעשה ניסויים רפואיים, אפילו מישהו שזוכה מביצוע פשעי מלחמה, אבל לראות מישהי אומרת "אתה עשית ניסויים על אחותי ואז היא מתה".
מול: "הפגישה הזאת לא הייתה מתוכננת. היא לא הייתה בלוח הזמנים. היינו עם רנה וצילמנו אותה בארכיונים באושוויץ, והיא נתקלה בכרטיס עם השם של המרפאה של מונץ'. היא אמרה, 'אתם לא הולכים לפגוש את האיש הזה? ובכן, אני הולכת אתכם'. בהתחלה מאוד היססתי. המשמעות הייתה להעלות אותה על מטוס שטס לארץ אחרת.

רנה פיירסטון מדברת עם הרופא האנס מונץ' שפעל באושוויץ בסרט התיעודי "הימים האחרונים"

"הייתה פה חציית גבולות, משהו בין יצירה תיעודית לבין להוביל את הסיפור בצורה אקטיבית. זה יצר אצלי חוסר נוחות, אבל היא התעקשה. אמרתי לה, 'לא דיברתי איתו על הנכונות שלו לעשות את זה' והיא אמרה 'אני אחכה במכונית'".

בילור: "לי הייתה התמוטטות עצבים. ואז, כשהיא מאתגרת אותו והוא מגיב לה בתשובה 'ובכן, את היית שם. את יודעת'. אין מילים לתאר את מה שהרגשתי. זה מחקר בטבע האנושי. באמת".