בשבוע הבא אמורה מליאת הכנסת להצביע על ההצעה להאריך את תוקפה של הוראת השעה שבחוק האזרחות והכניסה לישראל – הקרויה "חוק איחוד משפחות". מטרתו של החוק למנוע מפלסטינים הנישאים לישראלים לקבל מעמד חוקי בישראל, דהיינו אזרחות.

מאז נחקק החוק לפני כשני עשורים, הוא צלח שתי עתירות גדולות לבג"ץ והוארך פעמים רבות. עכשיו הוא נתקל במכשול פוליטי: אף שממשלת נתניהו הייתה יכולה להעביר בכנסת ללא קושי את הארכת תוקפו, היא בחרה להותיר את האתגר לממשלת בנט-לפיד.

כעת, בשל התנגדות סיעת רע"ם לחוק, נאלצת הקואליציה לקושש תמיכה בהצעה בקרב סיעות האופוזיציה. אלא שעל אף תמיכתן האידיאולוגית המוצהרת של הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות בהצעה – הן מסרבות לתמוך בה, במטרה להביך את הממשלה הצעירה. השיקול הענייני נזרק לפח.

אתמול פנה שר הביטחון בני גנץ ליו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו וביקש ממנו לשים את הפוליטיקה בצד ולתמוך בהצעת החוק – או במילותיו, "לשים את הביטחון מעל כל שיקול פוליטי". גנץ הדהד את המסר הקבוע של מערכת הביטחון, כי מדובר ב"חוק הכרחי לשמירה על ביטחון המדינה ואופייה היהודי והדמוקרטי".

שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה נפתלי בנט בבית הנשיא, 14 ביוני 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המילים האחרונות בציטוט של גנץ מסגירות כי מאחורי השיקולים הביטחוניים מסתתרת התכלית האמיתית של החוק – והיא התכלית הדמוגרפית. אלא שגם החשש הזה הוא חשש שווא, והתוצאה היא חקיקה גזענית שהפכה איכשהו לקונצנזוס.

כעת, לא בשל שיקולים עניינים אלא רק בגלל המערבולת הפוליטית, מוצב סימן שאלה מעל המשך קיומה של החקיקה הזו.

מניעת סיכונים ביטחוניים

ב-2002 שרר בישראל מצב ביטחוני מתוח. האינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה, פיגועי התאבדות היכו בערי ישראל וצה"ל יצא למבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון.

הקבינט הביטחוני, בראשות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, התכנס והחליט על צעד דרסטי: חוק האזרחות והכניסה לישראל יתוקן בהוראת-שעה זמנית, למשך שנה, כך שהליך "איחוד משפחות" לא יתאפשר בין אזרחי ישראל לבין תושבי הגדה המערבית או עזה.

אריאל שרון (צילום: משה מילנר/לע"מ)

המונח "איחוד משפחות" אין פירושו פגישתם המחודשת של בני משפחה שנקרעו זה מזרועותיו של זה. המשמעות היא האפשרות שאזרח/ית ישראל המבקש/ת להינשא לבן או בת זוג שאינם אזרחי ישראל, יוכל לעשות זאת והזוג יוכל להתיישב בישראל. במילים אחרות, האפשרות להעניק מעמד של אזרחות ישראלית מכוח נישואים.

כל אזרח ישראלי רשאי כמובן להינשא לכל אדם על פני כדור הארץ – ללב אין גבולות, כידוע. זכות היסוד לחיי משפחה, שהיא חלק מכבוד האדם במובנו הבסיסי ביותר, מעניקה לאזרח ישראלי את הזכות "לאזרח" בישראל את בן זוגו הבא עמו בקשרי נישואין – תהא ארץ המוצא שלו אשר תהא.

כל הגלובוס פתוח – מלבד הגדה המערבית ועזה, כאשר מדובר בגבר פלסטיני שמתחת לגיל 35 או באישה פלסטינית מתחת לגיל 25. ירצה אזרח ישראלי להינשא עם אחד מאלה ולקיים חיי משפחה משותפים – יעשה זאת במקום אחר, לא בישראל.

עם חקיקתו של התיקון לחוק, בשנת 2003, הוגשו נגדו עתירות לבג"ץ. אלה נדונו בהרכב רחב מאוד של שופטים, שהגיע בשיאו ל-13 שופטים. פסק הדין, שניתן בסופו של דבר בשנת 2006 בהרכב של 11, לאחר שחלק מהשופטים פרשו מכהונתם, שיקף דרמה אנושית בבית המשפט.

עם חקיקתו של התיקון לחוק, בשנת 2003, הוגשו נגדו עתירות לבג"ץ. פסק הדין, שניתן בסופו של דבר בשנת 2006 בהרכב של 11, שיקף דרמה אנושית בבית המשפט

השופטים נחלקו לשני מחנות, בראש אחד מהם נשיא העליון הפורש אהרן ברק, בראש האחר המשנה לנשיא, גם הוא ערב פרישתו מכהונתו, מישאל חשין. חשין צירף אליו יותר שופטים, ודעתו הייתה דעת הרוב. ברק נותר במיעוט, שישה נגד חמישה. העתירות נדחו – החוק הוכרז חוקתי.

השופטים אהרן ברק (מימין) ומישאל חשין (צילום: פלאש90)

בית המשפט פסק כי תכליתו של החוק היא ביטחונית, ולא דמוגרפית, שאחרת תכלית זו לבדה הייתה מוכרזת גזענית ובלתי חוקתית. נפסק כי ניתן אמנם לנקוט בדיקה אישית של כל פלסטיני המבקש להתאזרח בישראל מכוח קשרי נישואין, אך כוחה של הבדיקה הפרטנית חלש יותר במניעת סיכונים ביטחוניים מהאיסור הגורף שבחוק.

אך במבחן הנזק והתועלת הכלליים נפרדו דרכיהם של ברק וחשין. "הביטחון אינו עומד מעל לכל", כתב ברק, "הדמוקרטיה מציבה גבול ליכולת לפגוע בזכויות אדם". ואילו חשין כתב: "יעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. שמרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו".

החוק נחקק, הזכיר חשין, כהוראת-שעה נוכח מציאות ביטחונית קשה. זהו חוק זמני, ולכן החליטו שופטי הרוב שאין עילה להתערב בו. "זמניות זו של החוק נודעת לה חשיבות", כתב חשין, "טעמי הביטחון משתנים מעת לעת".

החוק נחקק, הזכיר חשין, כהוראת-שעה נוכח מציאות ביטחונית קשה. זהו חוק זמני, ולכן החליטו שופטי הרוב שאין עילה להתערב בו. "זמניות זו של החוק נודעת לה חשיבות", כתב חשין, "טעמי הביטחון משתנים מעת לעת"

מיד לאחר מתן פסק הדין, מיהרה הכנסת וחוקקה את החוק מחדש – תוך הפחתת רכיב הזמניות והפיכתו ליותר קבוע. שוב הוגשו עתירות לבג"ץ, ואלה הוכרעו ב-2012, גם הפעם ברוב של שישה נגד חמישה, בפסק דין שדחה את העתירות והותיר את החוק על כנו.

"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", כתב השופט אשר גרוניס. ואילו השופט אדמונד לוי, שתמך בדעת מיעוט בביטול החוק, השיב לו: "הקפדה על זכויות אדם בנסיבות הנוכחיות יכולה גם יכולה לדור עם שמירה על ביטחון ישראל".

שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ב-2009 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

נסיבות שונות בתכלית

מאז, כאמור, טורחת הכנסת ומאריכה את תוקפה של הוראת השעה מדי שנה, בלי להיתקל בקשיים פוליטיים או בדילמות ערכיות.

המוקש הפוליטי שגוש נתניהו טמן כעת לקואליציית בנט-לפיד, עשוי להיות העז שממנו ייצא מתוק: עצם הסערה הפוליטית עשויה לעורר מחדש את הדיון בנחיצותו של החוק. הנסיבות הביטחוניות שונות בתכלית מאלה ששררו כאן בשנות האינתיפאדה השנייה.

אם מוסדות המדינה עדיין דבקים בטענה שתכליתו של החוק היא ביטחונית, הרי שבדיקות פרטניות במקרים המעוררים חשש ימלאו היטב את הצורך הביטחוני, כך שאין צורך בהוראה חוקית גורפת האוסרת על איחוד משפחות עם פלסטינים.

לעומת זאת, אם הכנסת תסיר את מסיכת התקינות הפוליטית, ותבחר להודות בפשטות שתכליתו של החוק היא דמוגרפית – הרי שתכלית זו אינה עומדת במבחני החוקתיות: לא זו בלבד שתכלית זו אינה יכולה לעמוד מול הפגיעה החריפה בזכות לחיי משפחה של אזרחים ישראליים, אלא שאין בה אפילו ראשיתו של היגיון פנימי.

אם הכנסת תסיר את מסיכת התקינות הפוליטית, ותבחר להודות בפשטות שתכליתו של החוק היא דמוגרפית – הרי שתכלית זו אינה עומדת במבחני החוקתיות

מספרם של הפלסטינים שעשויים לזכות במעמד קבע בישראל מכוח איחוד משפחות זניח לעומת גודלה של האוכלוסייה. אין חשש להצפה, ובמילותיו של השופט אדמונד לוי – אין כל חשש להכרה ב"זכות השיבה" בדלת האחורית. הארכתו של חוק איחוד משפחות ממניעים דמוגרפיים היא פעולה גזענית, שלא יכולה להיות לה הצדקה.