יש מעט שיטות להתקדם בארגונים גדולים. שיטה יעילה, למשל, היא לאמץ בהתלהבות עיוורת שינויים וחידושים. אולם במקום הראשון צועדת כבר שנים הביקורת הבלתי-פוסקת על תקשורת בין-אישית לקויה.

כך מגיחים מדי פעם מנהלים זוטרים ממשרדיהם, ידיהם על המותניים ומבט זועף על פניהם, ודורשים במפגיע: "אפשר פשוט לדבר זה עם זה, אנשים? לדבר כמו בני-אדם?". אין דבר המשמח אותם יותר מהרווח הפוליטי הפנים-ארגוני שאפשר לגרוף בהתעקשות על דיבורים בין בני-אדם.

לקוראים ברי מזל שעובדים מהבית, עובדים מחוץ למשרד, או כלל לא צריכים לעבוד – אני מצטער לומר שזה הופך למגיפה אצל מירב השאפתנים. הרי יש כאן גאונות מניפולטיבית: אי אפשר לשלול את הנחת היסוד (אנחנו לא מדברים זה עם זה) וגם לא את הבקשה (הבה נדבר יותר) – מבלי להראות אשם בחטא החטאים: מיושנות.

הגרסא הנפוצה ביותר היא להתלונן על אינבוקס מפוצץ. היתרונות אדירים. זה אומר למאזין שאתה חשוב; רבים מבקשים את עצתך באמצעות המיילים הרבים האלה. זהו מצדיק כישלון; פשוט לא היה זמן. זה משדר יכולת לחשב סדרי עדיפויות

זה אירוני, אם כך, שהאופנה הרווחת, הצעקה האחרונה ממש, היא הבעת הסתייגות מאחד מאמצעי התקשורת היעילים מכולם: אימייל. מנהלים בכירים אוהבים לשמוע את זה. הדבר נתפש כחלק מהשעטה הבלתי מתפשרת והבלתי מוגבלת כמעט אלי שינוי, כל שינוי.

אין ספק: החברה המודרנית השתנתה ללא היכר בשל השינויים טכנולוגיים של העשורים האחרונים. סוכני נסיעות, יצרני מכונות כתיבה, פקידי בנקים ומוציאים לאור של כתבי עת פורנוגרפיים – כולם חשו את הכאב.  יש תחושה שההתנגדות חסרת כל תוחלת.

כיוון שהמיילים חדרו לכל מקום וכל זמן, ביקורת עליהם מעבירה מסר למנהלים הבכירים: אני בעד שינויים.

הגרסא הנפוצה ביותר היא להתלונן על אינבוקס מפוצץ. היתרונות אדירים. זה אומר למאזין שאתה חשוב; רבים מבקשים את עצתך באמצעות המיילים הרבים האלה. זהו מצדיק כישלון; פשוט לא היה זמן. זה משדר יכולת לחשב סדרי עדיפויות.

דרוש אומץ כדי לא להעמיד פנים שאוהבים את הכלים, למרות שהם מהווים סתם דבר נוסף שצריך לבדוק כל הזמן ולזכור עוד סיסמה. זאת דרך קלה לשתף ולערוך קבצים, אך גם GOOGLE DOCS כבר עושה את זה גם (גוגל לא יכול להיות שינוי אופנתי)

הגרסא השנייה היא הערצת חלופות לדוא"ל. המדיה החברתית הייתה בעבר חלק מהעניין הזה, אך מניותיה ירדו בגלל הנזק החברתי הבלתי הפיך שגרמה. זה הזמן של כלי שיתוף פעולה בצוות, כמו Slack.

דרוש אומץ כדי לא להעמיד פנים שאוהבים את הכלים, למרות שהם מהווים סתם דבר נוסף שצריך לבדוק כל הזמן ומחייבים לזכור עוד סיסמה. זאת דרך קלה לשתף ולערוך קבצים, אך גם GOOGLE DOCS כבר עושה את זה גם (גוגל לא יכול להיות כיום שינוי אופנתי).

הגרסא השלישית שבה משדרים הסתייגות מדוא"ל היא ההתנגדות ל-CC ("אכתב אותך") או גרוע מכך, BCC (שמוסתר משאר המכותבים וכך משדר חוסר יושרה). בעיניי שיטה זו היא תוקפנית במיוחד כי היא מתייחסת לשיקול דעתו של השולח.

אחרי הכל, צריך תמיד לכתב את מי שצריך (או רוצה) לדעת; אבל אסור לכתב את מי שיתעצבן או איננו חיוני. הביקורת רומזת שכותב המייל פישל בעניין שהוא אולי פעולת האיזון המרכזית של החיים המקצועיים המודרניים. בעיני, מעשה שלא יעשה.

צריך תמיד לכתב את מי שצריך (או רוצה) לדעת; אבל אסור לכתב את מי שיתעצבן או איננו חיוני. הביקורת רומזת, שכותב המייל פישל בעניין, שהוא אולי מעשה האיזון המרכזי של החיים המקצועיים המודרניים

הרביעי, ואולי המצער ביותר, הוא הביקורת על אורך המייל. ההנהלה תמיד תתמוך, כי זה נשמע כמו חיסכון, בין אם בזמן או אלקטרונים. זה משדר שהמתלונן מתמקד במהות, סוגד ליעילות, מעריך את זמנם של עמיתיו (ומנהליו).

חשוב לומר: דוא"ל – כמו רומנים, שירים, סרטים ובדיחות בארוחת הערב – יכול להיות ארוך מדי. חייבים להיות עירניים לקהל. אך שטחיות יכולה גם לגרום לחוסר בהירות ובלבול. בדרך כלל יש יותר מאפשרות אחת לבחירה; לעתים קרובות יש להתייחס לנקודת מבט מנוגדת; רקע מסוים עשוי להיות חיוני. בעולם העסקים המודרני, לפעמים כל זה לא משנה.

יתכן שאתה מנסה להציל את מטה החברה מאסטרואיד, שמתקרב ויהפכה לאיי חורבות, אבל אם המייל יעלה על 150 מילים, הבחור שאומר שהוא "לא יכול היה לצלוח את כל המלל הזה" יגרוף את ההנהונים החשובים מכל.

שטחיות היא הלוא המגפה של תקופתנו. האם חייבים לאמץ אותה ללא סייג? שמחתי כאשר לפני כשנתיים טוויטר הלכה נגד המגמה, שהיא עצמה מסמלת, בכך שהכפילה את מספר התווים המקסימלי ל -280.

המשתמשים עצמם די מתעלמים מזה לטובת ציוצים קצרים אף מעבר לנדרש. נראה שהשטחיות אולי כאן כדי להישאר, אם כי רק עד שנפוצץ סופית את כדור הארץ.

הגרסא החמישית והפופולארית מכולן לשנאת דוא"ל היא להתעקש על תקשורת מילולית בכל עת שניתן להעלות על הדעת. מי שמעדיף את הטקטיקה הזו לא יחמיץ שום הזדמנות לצעוד במשרד הפתוח ולשאול באופן רטורי: "האם באמת שלחת לי דוא"ל במקום פשוט לבוא, ואתה יודע, לדבר?". זה מתכתב עם הציטוט הראשון, וחולק את היתרון המניפולטיבי: למעטים יהיה שאר הרוח הדרוש כדי לענות בפשטות: "כן."

מעבר לשיחה המוכרת בין שני אנשים, האלטרנטיבות לתקשורת דיגיטלית יכולות להיות ישיבות ושיחות ועידה (או השדרוג הפולשני, ועידת וידאו, שהחריבה כל יכולת לנמנם או לגזום ציפורניים).

אם תשאלו אותי, לאימייל יש יתרונות מרכזיים: עושים פחות הצגות ודרמה, ויש רישום לדברים, סוג של פרוטוקול. תקשורת מילולית לא משאירה עקבות והיא נשענת יותר מדי על הזיכרון; פגישות מגבירות את ההשפעה של ההיררכיה, וכך סובלות מפוליטיקה ורוויזיה ממארת.

אני כן ממליץ לקצר כשאפשר. יש להגיד את מה שצריך, להיות מנומס ולהשאיר את הפואטיקה לשיר השירים. לעולם אין לשלוח דוא"ל בזעם או ברוממות רוח, או כל טקסט שאי אפשר לסבול שיהפוך בטעות לפומבי

אני כן ממליץ לקצר כשאפשר. יש להגיד את מה שצריך, להיות מנומסים ולהשאיר את הפואטיקה לשיר השירים. לעולם אין לשלוח דוא"ל בזעם או ברוממות רוח, ויש לגנוז כל טקסט שאי-אפשר לסבול שיהפוך בטעות לפומבי. אבל אם כל זה טופל, אז יש לתקוף בחזרה את מי שתקף אותך על השימוש במייל.

כל הקמפיין הזה מעט מוזר: מיילים הם בין ההמצאות החדשות המעטות (שאינן בתחום הרפואי) שבוודאות שיפרו את העולם (לצד ה-GPS, מעבדי תמלילים ואולי טלפונים ניידים לא-חכמים). אני מרגיש עליהם בעלות מסוימת, כי הייתי שם בהתחלה.

אני זוכר מתי המיילים היו בעצמם השינוי. זה היה בתחילת שנות השמונים. הייתי אז סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת פנסילבניה. מול מעבדת המחשבים שומרו שרידי ENIAC, המחשב האלקטרוני הראשון. ועל שולחני היה מסך מרצד שיכול היה לשלוח שורות תווים למחשבים אחרים בחדר, או אף ברחבי המדינה.

המחשבים היו מחוברים על ידי רשתות מוקדמות כמו "Bitnet", מבשרי ההוריקן שעוד יגיע. בהתחלה שיתפנו תוכנות מחשב, אבל עד מהרה היו אלה מילים רגילות ברצף מוכר – תקשורת. אפשר היה לתקן ולשנות הכל ב"עורך" פרימיטיבי (המיועד לכתיבת תוכנות מחשב בשפות" פסקל" או "פורטרן" אבל יודע גם להזיז תווים במכתב) – ורק אז לשלוח. תוך שניות זה הגיע ליעד.

אני זוכר תובנה שהלמה בי כברק: זה יהרוג את המכתבים בדואר. זה יתפשט — זה חייב להתפשט. פשוט אין סיכוי שאנשים ימשיכו לשרבט לנצח מילים על הנייר, ימחקו טעויות במחק, יקפלו ניירות וישחילו למעטפות, יקנו וידביקו בולים ויחכו ימים רבים שהדבר הזה יינשא בתיקים גדולים על-ידי עובדי מדינה במשאיות ומטוסים ורכבות החוצים מדבריות ושדות כותנה ורכסי הרים שכוחי אל.

הבנתי שסוג של רומנטיקה תלך לאיבוד. כתב היד, על כל קסמיו וחוסר קסמיו, יהפוך לנחלת העבר. אבל היעילות, כך הרגשתי, גוברת במקרה זה. מיילים, הבנתי, ישתלטו על העולם, הרבה מעבר לפקולטה למדעי המחשב. פשוט לא ידעתי איך יקראו לזה

הבנתי שסוג של רומנטיקה תלך לאיבוד. כתב היד, על כל קסמיו וחוסר קסמיו, יהפוך לנחלת העבר. אבל היעילות, כך הרגשתי, גוברת במקרה זה. מיילים, הבנתי, ישתלטו על העולם, הרבה מעבר לפקולטה למדעי המחשב. פשוט לא ידעתי איך יקראו לזה.

חוויתי את הטעם המשכר של אימוץ שינוי גדול. ואז, לפני כל ההרס והחורבן, זה הרגיש מודרני, נכון, נקי וטוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

בהקשר של כוונת ממשלת ישראל להשיג "ניצחון מוחלט" וסירובה לדון על "היום שאחרי" במלחמת המבול בחמאס ובעזה, אולי ראוי להיזכר בדברים שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני כמאה שנים בספרו "שמשון". ז'בוטינסקי הביא את דבריו של הקשיש החכם משעלבים, שלח בן-יובל, לשמשון, לאחר שזה נקט פעולה צבאית כדי להחזיר לאנשי שעלבים את כל ראשי העדר שגנבו מהם אנשי הכפר חרש שבשבט בנימין. השיח נפתח בהערה ובעקיצה של שלח, הקשיש החכם, לשמשון, שהוא (=שלח) לא זכה לראות, וכנראה גם לא יראה, איש שהוא גם רב-כוח וגם חכם.

שמשון, הידוע בכך שהוא רב-כוח, חוקר את שלח החכם: "ומה היה עושה חכם?"

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.

רב בישראל הוא מינוי פוליטי. ספק אם נותרו רבנים שהם במעמדם רק מכוח גדולתם בתורה. אמור לי מי אתה ואומר לך מיהו פטרונך. מי שאחראי לחלוקת הכוח הברוטלית הזאת הן המפלגות החרדיות והדתיות, שחילקו ביניהן לאחרונה את עוגת הרבנות ובתי הדין הרבניים.

מדובר במערכת משומנת של ג'ובים בשכר שערורייתי, שעלתה על גדותיה עד שלא נותר בה מקום לאלוהים. הדת אינה ערובה מפני משחיתיה. משרה רבנית היא תוצאה של יחצנות ואינה בהכרח תוצאת בקיאות במוסר ובהלכה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.