יש מעט שיטות להתקדם בארגונים גדולים. שיטה יעילה, למשל, היא לאמץ בהתלהבות עיוורת שינויים וחידושים. אולם במקום הראשון צועדת כבר שנים הביקורת הבלתי-פוסקת על תקשורת בין-אישית לקויה.

כך מגיחים מדי פעם מנהלים זוטרים ממשרדיהם, ידיהם על המותניים ומבט זועף על פניהם, ודורשים במפגיע: "אפשר פשוט לדבר זה עם זה, אנשים? לדבר כמו בני-אדם?". אין דבר המשמח אותם יותר מהרווח הפוליטי הפנים-ארגוני שאפשר לגרוף בהתעקשות על דיבורים בין בני-אדם.

לקוראים ברי מזל שעובדים מהבית, עובדים מחוץ למשרד, או כלל לא צריכים לעבוד – אני מצטער לומר שזה הופך למגיפה אצל מירב השאפתנים. הרי יש כאן גאונות מניפולטיבית: אי אפשר לשלול את הנחת היסוד (אנחנו לא מדברים זה עם זה) וגם לא את הבקשה (הבה נדבר יותר) – מבלי להראות אשם בחטא החטאים: מיושנות.

הגרסא הנפוצה ביותר היא להתלונן על אינבוקס מפוצץ. היתרונות אדירים. זה אומר למאזין שאתה חשוב; רבים מבקשים את עצתך באמצעות המיילים הרבים האלה. זהו מצדיק כישלון; פשוט לא היה זמן. זה משדר יכולת לחשב סדרי עדיפויות

זה אירוני, אם כך, שהאופנה הרווחת, הצעקה האחרונה ממש, היא הבעת הסתייגות מאחד מאמצעי התקשורת היעילים מכולם: אימייל. מנהלים בכירים אוהבים לשמוע את זה. הדבר נתפש כחלק מהשעטה הבלתי מתפשרת והבלתי מוגבלת כמעט אלי שינוי, כל שינוי.

אין ספק: החברה המודרנית השתנתה ללא היכר בשל השינויים טכנולוגיים של העשורים האחרונים. סוכני נסיעות, יצרני מכונות כתיבה, פקידי בנקים ומוציאים לאור של כתבי עת פורנוגרפיים – כולם חשו את הכאב.  יש תחושה שההתנגדות חסרת כל תוחלת.

כיוון שהמיילים חדרו לכל מקום וכל זמן, ביקורת עליהם מעבירה מסר למנהלים הבכירים: אני בעד שינויים.

הגרסא הנפוצה ביותר היא להתלונן על אינבוקס מפוצץ. היתרונות אדירים. זה אומר למאזין שאתה חשוב; רבים מבקשים את עצתך באמצעות המיילים הרבים האלה. זהו מצדיק כישלון; פשוט לא היה זמן. זה משדר יכולת לחשב סדרי עדיפויות.

דרוש אומץ כדי לא להעמיד פנים שאוהבים את הכלים, למרות שהם מהווים סתם דבר נוסף שצריך לבדוק כל הזמן ולזכור עוד סיסמה. זאת דרך קלה לשתף ולערוך קבצים, אך גם GOOGLE DOCS כבר עושה את זה גם (גוגל לא יכול להיות שינוי אופנתי)

הגרסא השנייה היא הערצת חלופות לדוא"ל. המדיה החברתית הייתה בעבר חלק מהעניין הזה, אך מניותיה ירדו בגלל הנזק החברתי הבלתי הפיך שגרמה. זה הזמן של כלי שיתוף פעולה בצוות, כמו Slack.

דרוש אומץ כדי לא להעמיד פנים שאוהבים את הכלים, למרות שהם מהווים סתם דבר נוסף שצריך לבדוק כל הזמן ומחייבים לזכור עוד סיסמה. זאת דרך קלה לשתף ולערוך קבצים, אך גם GOOGLE DOCS כבר עושה את זה גם (גוגל לא יכול להיות כיום שינוי אופנתי).

הגרסא השלישית שבה משדרים הסתייגות מדוא"ל היא ההתנגדות ל-CC ("אכתב אותך") או גרוע מכך, BCC (שמוסתר משאר המכותבים וכך משדר חוסר יושרה). בעיניי שיטה זו היא תוקפנית במיוחד כי היא מתייחסת לשיקול דעתו של השולח.

אחרי הכל, צריך תמיד לכתב את מי שצריך (או רוצה) לדעת; אבל אסור לכתב את מי שיתעצבן או איננו חיוני. הביקורת רומזת שכותב המייל פישל בעניין שהוא אולי פעולת האיזון המרכזית של החיים המקצועיים המודרניים. בעיני, מעשה שלא יעשה.

צריך תמיד לכתב את מי שצריך (או רוצה) לדעת; אבל אסור לכתב את מי שיתעצבן או איננו חיוני. הביקורת רומזת, שכותב המייל פישל בעניין, שהוא אולי מעשה האיזון המרכזי של החיים המקצועיים המודרניים

הרביעי, ואולי המצער ביותר, הוא הביקורת על אורך המייל. ההנהלה תמיד תתמוך, כי זה נשמע כמו חיסכון, בין אם בזמן או אלקטרונים. זה משדר שהמתלונן מתמקד במהות, סוגד ליעילות, מעריך את זמנם של עמיתיו (ומנהליו).

חשוב לומר: דוא"ל – כמו רומנים, שירים, סרטים ובדיחות בארוחת הערב – יכול להיות ארוך מדי. חייבים להיות עירניים לקהל. אך שטחיות יכולה גם לגרום לחוסר בהירות ובלבול. בדרך כלל יש יותר מאפשרות אחת לבחירה; לעתים קרובות יש להתייחס לנקודת מבט מנוגדת; רקע מסוים עשוי להיות חיוני. בעולם העסקים המודרני, לפעמים כל זה לא משנה.

יתכן שאתה מנסה להציל את מטה החברה מאסטרואיד, שמתקרב ויהפכה לאיי חורבות, אבל אם המייל יעלה על 150 מילים, הבחור שאומר שהוא "לא יכול היה לצלוח את כל המלל הזה" יגרוף את ההנהונים החשובים מכל.

שטחיות היא הלוא המגפה של תקופתנו. האם חייבים לאמץ אותה ללא סייג? שמחתי כאשר לפני כשנתיים טוויטר הלכה נגד המגמה, שהיא עצמה מסמלת, בכך שהכפילה את מספר התווים המקסימלי ל -280.

המשתמשים עצמם די מתעלמים מזה לטובת ציוצים קצרים אף מעבר לנדרש. נראה שהשטחיות אולי כאן כדי להישאר, אם כי רק עד שנפוצץ סופית את כדור הארץ.

הגרסא החמישית והפופולארית מכולן לשנאת דוא"ל היא להתעקש על תקשורת מילולית בכל עת שניתן להעלות על הדעת. מי שמעדיף את הטקטיקה הזו לא יחמיץ שום הזדמנות לצעוד במשרד הפתוח ולשאול באופן רטורי: "האם באמת שלחת לי דוא"ל במקום פשוט לבוא, ואתה יודע, לדבר?". זה מתכתב עם הציטוט הראשון, וחולק את היתרון המניפולטיבי: למעטים יהיה שאר הרוח הדרוש כדי לענות בפשטות: "כן."

מעבר לשיחה המוכרת בין שני אנשים, האלטרנטיבות לתקשורת דיגיטלית יכולות להיות ישיבות ושיחות ועידה (או השדרוג הפולשני, ועידת וידאו, שהחריבה כל יכולת לנמנם או לגזום ציפורניים).

אם תשאלו אותי, לאימייל יש יתרונות מרכזיים: עושים פחות הצגות ודרמה, ויש רישום לדברים, סוג של פרוטוקול. תקשורת מילולית לא משאירה עקבות והיא נשענת יותר מדי על הזיכרון; פגישות מגבירות את ההשפעה של ההיררכיה, וכך סובלות מפוליטיקה ורוויזיה ממארת.

אני כן ממליץ לקצר כשאפשר. יש להגיד את מה שצריך, להיות מנומס ולהשאיר את הפואטיקה לשיר השירים. לעולם אין לשלוח דוא"ל בזעם או ברוממות רוח, או כל טקסט שאי אפשר לסבול שיהפוך בטעות לפומבי

אני כן ממליץ לקצר כשאפשר. יש להגיד את מה שצריך, להיות מנומסים ולהשאיר את הפואטיקה לשיר השירים. לעולם אין לשלוח דוא"ל בזעם או ברוממות רוח, ויש לגנוז כל טקסט שאי-אפשר לסבול שיהפוך בטעות לפומבי. אבל אם כל זה טופל, אז יש לתקוף בחזרה את מי שתקף אותך על השימוש במייל.

כל הקמפיין הזה מעט מוזר: מיילים הם בין ההמצאות החדשות המעטות (שאינן בתחום הרפואי) שבוודאות שיפרו את העולם (לצד ה-GPS, מעבדי תמלילים ואולי טלפונים ניידים לא-חכמים). אני מרגיש עליהם בעלות מסוימת, כי הייתי שם בהתחלה.

אני זוכר מתי המיילים היו בעצמם השינוי. זה היה בתחילת שנות השמונים. הייתי אז סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת פנסילבניה. מול מעבדת המחשבים שומרו שרידי ENIAC, המחשב האלקטרוני הראשון. ועל שולחני היה מסך מרצד שיכול היה לשלוח שורות תווים למחשבים אחרים בחדר, או אף ברחבי המדינה.

המחשבים היו מחוברים על ידי רשתות מוקדמות כמו "Bitnet", מבשרי ההוריקן שעוד יגיע. בהתחלה שיתפנו תוכנות מחשב, אבל עד מהרה היו אלה מילים רגילות ברצף מוכר – תקשורת. אפשר היה לתקן ולשנות הכל ב"עורך" פרימיטיבי (המיועד לכתיבת תוכנות מחשב בשפות" פסקל" או "פורטרן" אבל יודע גם להזיז תווים במכתב) – ורק אז לשלוח. תוך שניות זה הגיע ליעד.

אני זוכר תובנה שהלמה בי כברק: זה יהרוג את המכתבים בדואר. זה יתפשט — זה חייב להתפשט. פשוט אין סיכוי שאנשים ימשיכו לשרבט לנצח מילים על הנייר, ימחקו טעויות במחק, יקפלו ניירות וישחילו למעטפות, יקנו וידביקו בולים ויחכו ימים רבים שהדבר הזה יינשא בתיקים גדולים על-ידי עובדי מדינה במשאיות ומטוסים ורכבות החוצים מדבריות ושדות כותנה ורכסי הרים שכוחי אל.

הבנתי שסוג של רומנטיקה תלך לאיבוד. כתב היד, על כל קסמיו וחוסר קסמיו, יהפוך לנחלת העבר. אבל היעילות, כך הרגשתי, גוברת במקרה זה. מיילים, הבנתי, ישתלטו על העולם, הרבה מעבר לפקולטה למדעי המחשב. פשוט לא ידעתי איך יקראו לזה

הבנתי שסוג של רומנטיקה תלך לאיבוד. כתב היד, על כל קסמיו וחוסר קסמיו, יהפוך לנחלת העבר. אבל היעילות, כך הרגשתי, גוברת במקרה זה. מיילים, הבנתי, ישתלטו על העולם, הרבה מעבר לפקולטה למדעי המחשב. פשוט לא ידעתי איך יקראו לזה.

חוויתי את הטעם המשכר של אימוץ שינוי גדול. ואז, לפני כל ההרס והחורבן, זה הרגיש מודרני, נכון, נקי וטוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

מנועי התעמולה והספין של בנימין נתניהו השיגו התבטאות של גדי סוקניק באחד הראיונות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק הוא אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא.

מגיש החדשות לשעבר, גדי סוקניק: ״נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מהנבחרים של יש עתיד. רמה נמוכה של אינטלגנציה, של תרבות, של תרבות שיח״ pic.twitter.com/bYVX2NYBqh

— Ran Boker רן בוקר (@ranboker) June 27, 2022

נתניהו שיחרר גינוי רשמי, שם התייחס להתבטאות כאילו נאמרה על בוחרי הליכוד, כשבפועל היא נאמרה על חברי הכנסת של המפלגה, מירי רגב דחפה את "גזען", למרות שרוב נבחרי המפלגה גברים אשכנזים עשירים, ואמיר אוחנה כבר הביא נימוקים לספרים שכתב נתניהו כאילו הם מעידים על אינטליגנציה גבוהה (היי, ומה לגבי אינטליגנציה רגשית?). וכך הלך הספין ותפח.

מנועי התעמולה והספין של נתניהו השיגו התבטאות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא

הבה ננסה רגע לבדוק אינטליגנציה פוליטית. נניח בצד את מחקרים על מנת משכל וזיהוי גאונים לעומת אחרים.

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכיו של נתניהו? האם יש להם אינטילגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

"כושר אבחנה בין דבר לדבר". כותב מילון אוקספורד בהגדרת "אינטילגנציה".
האם ישראל כץ, לשעבר שר אוצר, יודע להבדיל בין מדינה עם תקציב חוקי מאושר לבין מדינה שאין לה תקציב מאושר אלא רק המשכי, והיא נאלצת לעצור פרויקטים, מינויים, חוקים, תשלומים ואת כל מערכותיה כיוון שהחוק לא מאפשר להוציא כספים שאין להם אישור בתקציב חוקי?

האם יואב גלנט, שר החינוך לשעבר, יודע להבדיל בין מערכת קורסת לבין רפורמה בשכר המורים?

האם שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, יודע להבחין בין מצב המחסור בתקנים ומיטות בבתי החולים לבין הכאוס והסכנות הצפויות לציבור בשל כך?

האם השר לשעבר במשרד לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הוא אדם תבוני המבין שהיעדר מפכ"ל קבוע במשך שנתיים וחצי פוגע במשטרה, בעצמאותה, בתפקודה המבצעי בלחימה בפשע, ביכולתה להתנגד לפרויקטים מסוכנים כמו החגיגות ההמוניות במירון, או אפשרותה לטפל בזמן במחדלי שב"ס שהובילו לבריחת אסירים מסוכנים?

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכי נתניהו? האם יש להם אינטליגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

אם להתבסס על עדויות השרים הללו, הם מצהירים שהם אינטליגנטים וכי סוקניק רק השמיץ. אם כך מהו ההסבר להתנהגותם שאינה מבחינה בסכנות שאליהן הוביל מנהיגם? חמש מערכות בחירות בתוך 3 שנים זה מהלך תבוני של מדינה המונהגת בידי שרים אינטליגנטים?

מהו ההסבר להתנהגות חסרת האחריות, שלפיה הם תומכים בסיפוח, ולמחרת בעסקת המאה שמעבירה שטחים לפלסטינים? מתנגדים למדינה פלסטינית, אבל אם נתניהו יאמר הם מיד יתמכו? תומכים בשת"פ עם רע"ם, אבל למחרת הקמת ממשלת השינוי מכנים את רע"ם תומכי טרור וממשיכים להסביר שאבו יאיר לא ניהל מו"מ עם רע"ם לכניסה לממשלתו?

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

בבקשה. לכל המכפישים את הממשלה הזו – אתם מוזמנים לשלוח פרחים למי שחיבל בכל החוקים שהיא ניסתה להעביר לטובת האזרחים.
הפרחים לביבי נתניהו וחברי הכת, מירי-אין כאבי בטן-רגב, עידית סילמן, שיקלי, אורבך וח"כ רינאווי.
מקווה שעכשיו אתם מרוצים מהכאוס הצפוי במדינה. pic.twitter.com/WAbtaNxU3f

— listein (@Lihistein) June 21, 2022

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

מה אינטליגנטי בהפלת חוק למען נאנסות? למען זוגות צעירים? למען המתנחלים ביו"ש – מצביעי הגוש שלהם? מה אינטליגנטי בהתנגדות לחוק המטרו שאמור לשרת את כל אזרחי המדינה ועלותו עשרות מיליארדים?

והדוגמה האחרונה בינתיים, שגריר ארה"ב נאלץ להתחנן בפני כנסת ישראל להצביע לטובת פטור מוויזות לישראלים לארה"ב, הטבה שהוא עומל עליה מאז שנכנס לתפקידו למען האזרחים ועומדת להידחות בגלל האופוזיציה?

תראו מה זה, שגריר ארצות הברית רוצה לעזור יותר לאזרחי ישראל מאשר הליכודניקים. איזה בושה, אין פה שום דבר שאיכפת להם ממנו. כלום https://t.co/gZ5gFkfCr6

— Roee Neuman???????????????? (@NeumanRoee) June 28, 2022

על פניו, גם לאיש שאינו מדען חוקר אינטליגנציה נדמה שאלה מהלכים מוזרים, מסוכנים, חסרי היגיון ובוודאי לא תבוניים.

נבחרי הליכוד סימנו את עצמם בנאמנותם הבלתי מסויגת לנתניהו כאנשים שהניחו בצד את תבונתם. את הכושר להבחין בין דבר לדבר.

יתכבדו נא כל הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויגידו: איזה מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה ביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור?

איזה פתרון שאיש לא חשב עליו קודם הם יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל: יוקר המחיה, הסכסוך עם הפלסטינים, שבריריות הדמוקרטיה והאיומים עליה ועוד?

מה?
לא שומעים.

יש דוגמה להצעה אינטליגנטית אחת שתמנע אסון במירון, תגרום לחרדים לצאת לעבוד ולהתגייס, תפחית את הביורוקרטיה והמיסים הגבוהים הממררים את חיינו?

יתכבדו הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויצביעו על מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה שביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור. איזה פתרון שאיש לא חשב עליו יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל?

האנשים האלה במשך שנים עסוקים רק בצרות של מנהיגם, במשפטיו הפליליים ובשרידותם בשלטון.

שום מעשה תבוני למען איכות חיי האזרחים הם לא עשו.
בכיינים חסרי תבונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צודקים חברי המחנה הדמוקרטי המצומק באמירתם שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד ושלילת הריבונות וזכויות האדם ממיליוני הפלסטינים.

אך צודקים גם חברי המחנה הדמוקרטי שמבהירים שאין להרפות מהמאבק באפרטהייד, אך בשום אופן אי אפשר להקטין או למזער את הסכנות העצומות והקיומיות שטמונות בשובו של המחריב הגדול להנהגה.

צודקים האומרים שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד. אך צודקים גם האומרים שאי אפשר למזער את הסכנות הקיומית שבשובו להנהגה

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה.

אני מבין כמובן את הצורך הנרקיסיסטי של לוי להתבדל מאיזה קולקטיב מדומיין בתוך ראשו כי הוא חושב שזה מגניב. אבל בשל הצורך הנרקיסי להתבדל ולהרגיש חתרן, שוכח העיתונאי שלצד זכותם של הפלסטינים לא לסבול ממשטר מדכא, גם לישראלים יש זכות לא לסבול ממשטר מדכא:

כשם שהפלסטינים אינם צריכים לסבול ממשטר הפרדה גזעני שמשליט על חייהם דיקטטורה צבאית, שולל מהם ריבונות ואזרחות ופוגע בזכויות האדם שלהם – גם הישראלים אינם צריכים לסבול ממשטר סמכותני, מריסוק שאריות המוסדות הדמוקרטיים ומעלייתו של דיקטטור מסית ומשסה שמקיים פולחן אישיות.

הישראלים אינם צריכים לסבול מהעדר אופק כלכלי, מריסוק השירות הציבורי, מקיום כלכלי רעוע, מפערים כלכליים עצומים וקיומיים שגוזרים במידה רבה את גורלו הקיומי הכלכלי של כל תינוק בהתאם ליכולתה הכלכלית של משפחתו, מחוסר יכולת לקנות דירה, מהשתעבדות איומה ומלחיצה לשכר דירה מופרך או למשכנתא לכל החיים, מתרבות כזב מחרידה, מתקשורת חנפנית שעוסקת בתעמולה ופולחן אישיות, משיסוי נגד האזרחים הערבים, מהסתה נגד אזרחים יהודים שמתנגדים לשלטון הריקבון, מהפיכת כל יריב פוליטי לבלתי לגיטימי, מהסתה כוזבת נגד מערכת המשפט, ממינוי שומרי סף נרצעים וחסרי חוליות, מהפיכת כל האזרחים לבני ערובה של נאשם שיודע שהוא יורשע ולכן ירתום את שלטונו לחילוצו ממשפטו הפלילי, ממשטרה גרועה ורקובה ואלימה במוקדים רבים בתוכה, מביזוי היהדות, מאפליית נשים, ממניעת תחבורה ציבורית בשבת (הנפגעים הם עניים ומעמד ביניים. רובנו), מריקון מוסדות דמוקרטיים מכל תוכן, ממינויים כושלים, מקידוש תרבות השקר והעילגות, מדריסת החלש בידי החזק, מהזנחת מערכות הבריאות והחינוך והרווחה, ממכירת נכסי ציבור בנזיד עדשים למתי מעט מקושרים ועשירים, מגזענות אתנוצנטרית כעורה וחמורה ומהעמקת השעבוד של הסוהר הישראלי כל עוד הוא משעבד את האסיר הפלסטיני.

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה

כן, צריך להיאבק בכל ממשלה שמותירה את האפרטהייד בגדה על כנו ואף מעמיקה אותו. וצריך גם לבלום את שובו של הנוכל המשסה שחולל חורבן עצום במדינת ישראל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.