הראיון המדובר של הדיפלומטית והח"כית לשעבר קולט אביטל, בו חשפה פגיעות והטרדות מיניות שבוצעו כלפיה על ידי הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל, חשף כי למרות ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בהכרה בנפגעות תקיפה מינית, ישנה עוד עבודה רבה.

הראיון עם הדיפלומטית והח"כית לשעבר קולט אביטל, בו חשפה פגיעות מיניות מצד הנשיא לשעבר פרס ז"ל, חשף כי למרות ההתקדמות בהכרה בנפגעות תקיפה מינית, העבודה רבה

כזכור, העידה אביטל, תחילה בראיון ב"הארץ" ולאחר מכן בראיונות נוספים, כי פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות. עדויות נוספות שהגיעו אחר כך נגד הנשיא המנוח לא הנמיכו את הלהבות. אישה נוספת העידה בפני העיתונאית רינה מצליח כי פרס הצמיד אותה אליו והכניס את ידו מתחת לחולצתה. אישה שלישית העידה כי בזמן שכיהן כראש ממשלה הצמיד את שפתיו לשלה.

עוד עדויות הגיעו מעיתונאים לא מופתעים. "האיש היה יצרי" אמר בן כספית. גדעון לוי הודה כי נשים פחדו להיכנס עם פרס לחדר ("היו דברים, התקופה הייתה אחרת. היו נשים שאני מכיר שלא היו מוכנות להישאר איתו לבד בחדר").

העובדה שרבים ידעו ושתקו לאורך שנים, היא לא העובדה המטרידה היחידה שעלתה על פני השטח. יותר מדי גברים ונשים מוכרים שהתבטאו בפרשת אביטל-פרס, התגלו כמי שעדיין לא מבינים את החומרה שבתקיפה והטרדה מינית. רבים מהם הפגינו בורות מוחלטת וחוסר הבנה משווע למה שמתחולל אצל הקורבן. לתחושת ההשפלה והביזוי שריפויה יכול לקחת שנים, אם בכלל.

בקרב המקטרגים על אביטל נכללו גם נשים שמשתייכות לאסכולת "פעם זה היה מקובל" או "שנשים צריכות לדעת מתי להגיד לא". פנינה רוזנבלום סיפרה ש"שמעון פרס היה פלרטטן גדול מאוד כל חייו והיה ידוע בזה. יחד עם זאת, הוא היה גם ג'נטלמן". ריקי גל אמרה כי פרס "בסך הכל היה אנושי".

בקרב המקטרגים על אביטל נכללו נשים מאסכולת "פעם זה היה מקובל" או "נשים צריכות לדעת מתי להגיד לא". פנינה רוזנבלום סיפרה שפרס היה פלרטטן אבל גם ג'נטלמן וריקי גל אמרה כי פרס "בסך הכל היה אנושי"

ועוד לא התחלנו לדבר על מעגלי השתיקה הרועמים מנשים וגברים שהיו בקרבתו של פרס לאורך השנים.

קורבן שלא מגיב מיידית הוא קורבן שנוהג באופן טבעי, מנסה לעכל את שארע, ודאי אם מדובר בתקיפה שארעה תוך ניצול יחסי מרות, וכן, הסיפור יכול לצאת החוצה אחרי שנים, הרבה שנים וגם אחרי מות הפוגען. ולא, לא כל אחד ואחת יודעים לומר "לא". כל זה עדיין לא הופנם.

כל עוד חלק גדול מהציבור, ועל אחת כמה וכמה חלק גדול ממובילי דעה בישראל, לא יקבלו את העובדה שגם אישים אהובים ורמי דרג עם "העמדות הנכונות" יכולים לבצע מעשים בלתי מוסריים, או שימסמסו או יהיו חלק ממעגלי השתקה והאשמת הקורבן – לא נצליח באמת למגר את התופעה בחברה שלנו.

הטרדה מינית היא מגפה. בדומה לנגיף הקורונה היא לא בוררת אנשים, נשים, ילדים וילדות. היא חוצה מעמד, גיל, מגדר ומין, גאוגרפיה, מעמד סוציו-אקונומי, תפקיד ועוד. אין לה פרצוף אחד והיא יכולה להגיע מכל מקום ולכל מקום ולכל אחד/ת.

חשיפת סיפורים דוגמת פרשת אביטל-פרס תורמת לשיח והעלאת המודעות, אבל זה לא מספיק. הגיע הזמן שהנושא יוסבר בצורה מוסדרת והכרחית על פי חוק כבר כחלק מתוכנית הלימודים בבית ספר ובאקדמיה, במקומות העבודה, הפרטי והציבורי, בכוחות הביטחון ובמרחבים נוספים.

קורבן שלא מגיב מיידית הוא קורבן שנוהג באופן טבעי, מנסה לעכל את שארע, ודאי אם מדובר בניצול יחסי מרות, וכן, הסיפור יכול לצאת החוצה אחרי שנים וגם אחרי מות הפוגען. ולא, לא כולם יודעים לומר "לא"

ככל שהנושא ידובר יותר ויוסבר על ידי גורמי מקצוע הוא גם יתקבל יותר וישנה דפוסי חשיבה מקובעים. בסוף הרי כולנו רוצים סביבה נקיה ובטוחה יותר עבורנו ועבור הילדים שלנו.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות (צילום: ינאי יחיאל)

מיד כשסיימתי את לימודי החינוך התחלתי ללמד בתיכון. הייתי בן 27 ומולי כיתה של תיכוניסטים בי"ב. הייתי צריך ללמד אותם סוציולוגיה לבגרות. אני לא יודע מאיפה שאבתי את האומץ לעמוד מולם ולומר להם שהם לא צריכים אותי בשביל לעבור את בחינת הבגרות. אמרתי להם שאני פה בשביל דברים אחרים, בשביל לפתוח להם את הראש, לעודד אותם לחשיבה ביקורתית ולראייה חברתית.

כשסיימתי את לימודי החינוך הייתי בן 27 ומולי כיתה של תיכוניסטים בי"ב, שהייתי צריך ללמד סוציולוגיה לבגרות. לא יודע מאיפה שאבתי את האומץ לעמוד מולם ולומר שהם לא צריכים אותי בשביל לעבור את הבגרות

אחרי שנתיים הקמתי וניהלתי תוכנית ייחודית (תוכנית ראשונה מסוגה בישראל שהוקמה ברמת השרון יחד עם המכון לחינוך דמוקרטי). תוכנית שהתבססה על מודל מארצות הברית שנקרא Big Picture, תוכנית לילדים שלא אוהבים את בית הספר, שבית הספר הוא מקום של מאבק עבורם, מקום שבו הם לא מרגישים שייכים. לפני מספר חודשים שלחתי הודעה לאחד מהתלמידים שלי בתוכנית ובכיתה אותה חינכתי. ב' כבר בן 30 ולקראת סיום לימודי רפואה בצ'כיה.

שאלתי אותו על הדרך שלו ללימודי הרפואה והאם הוא לקח איתו משהו מהתיכון ומהתוכנית. היה לי חשוב להבין מה קרה בתוכנית עם ב' ועם הילדים האחרים.

הוא שלח לי מכתב מפורט מצ'כיה וכתב לי שהדבר הגדול שהוא קיבל היה מקום להתבטאות:

"כל בוקר התחלנו את היום עם 'מעגל בוקר' ומדברים על החיים. מה שנאמר במעגל נשאר במעגל – ככה אני תפסתי את זה, לא היו חוקים ברורים, רק קבלת האחר ומגוון דעותיו. מותר לצחוק, מותר לצעוק, מותר לריב, מותר לשתוק, רק לשמור על כבודו של האחר.

השיחות האלה נתנו לנו במה פתוחה באמת (!) להכיר את אחד את השנייה – נתנו לנו מושג על ערכים, אהבה, נתינה, קבלה – נתנו לנו … לדבר. היופי הנוסף במעגל הבוקר הוא שכולם היו שווים, כולל רועי – בחור הבוגר מאיתנו ב-10 שנים – שדיבר איתנו בגובה העיניים, הבין והכיל איתנו את הקשיים של נערים ונערות בתיכון, וחיזק איתנו את יכולות ההתבטאות, עמידה מול הקהל וגיבושי הדעות.

כולם. גם התלמיד החלש וגם התלמידה החזקה, לכולם היה מקום. היום אני מבין שהכלים שגיבשתי בתקופת התיכון עוזרים לי להרגיש חופשי לדבר עם הפרופסורים, לשאול שאלות, להתעניין. כלים שנותנים לי לדבר עם סטודנטים מכל העולם, לקיים דיונים ענייניים, להשמיע ולהקשיב".

ב' ותלמידים רבים אחרים בקושי יצאו מהתיכון עם בגרות, אבל עם האמונה שרואים אותם, שמקשיבים להם, שמנסים להבין אותם, שלא מבקשים לשנות אותם, שמתייחסים קודם כל לחוזקות שלהם, לכוחות ולייחודיות שלהם.

מחנכי ומחנכות הכיתה הם הדמויות המרכזיות והמשמעותיות ביותר עבור הילדים, ההורים והמורים בכיתה. בכוחם לאפשר לכל תלמיד ותלמידה מרחב בטוח ולהיות מנוף משמעותי בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלהם.

ב' ותלמידים רבים אחרים בקושי יצאו מהתיכון עם בגרות, אבל עם האמונה שרואים אותם, שמקשיבים להם, שמנסים להבין אותם, שלא מבקשים לשנות אותם, שמתייחסים קודם כל לחוזקות שלהם, לכוחות ולייחודיות שלהם

זה הזמן להשקיע במחנכי ובמחנכות הכיתה – עכשיו יותר מתמיד! זה הזמן לראות, להקשיב, ולתת להם מקום על מנת שהם יוכלו לתת את המקום לתלמידים בכיתות. בימי פוסט קורונה, בימים בהם מסדרונות בתי הספר גועשים ומלאים באלימות, מחנכי ומחנכות הכיתה הם המפתח לפתרון!

רועי בן-מנחם הוא ד"ר לחינוך ומנהל את תכנית ראשית קהילות מחנכות של מכון מופ"ת, משרד החינוך וקרן משפחת ליאון (צילום: ערן ניר)