הראיון המדובר של הדיפלומטית והח"כית לשעבר קולט אביטל, בו חשפה פגיעות והטרדות מיניות שבוצעו כלפיה על ידי הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל, חשף כי למרות ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בהכרה בנפגעות תקיפה מינית, ישנה עוד עבודה רבה.

הראיון עם הדיפלומטית והח"כית לשעבר קולט אביטל, בו חשפה פגיעות מיניות מצד הנשיא לשעבר פרס ז"ל, חשף כי למרות ההתקדמות בהכרה בנפגעות תקיפה מינית, העבודה רבה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כזכור, העידה אביטל, תחילה בראיון ב"הארץ" ולאחר מכן בראיונות נוספים, כי פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות. עדויות נוספות שהגיעו אחר כך נגד הנשיא המנוח לא הנמיכו את הלהבות. אישה נוספת העידה בפני העיתונאית רינה מצליח כי פרס הצמיד אותה אליו והכניס את ידו מתחת לחולצתה. אישה שלישית העידה כי בזמן שכיהן כראש ממשלה הצמיד את שפתיו לשלה.

עוד עדויות הגיעו מעיתונאים לא מופתעים. "האיש היה יצרי" אמר בן כספית. גדעון לוי הודה כי נשים פחדו להיכנס עם פרס לחדר ("היו דברים, התקופה הייתה אחרת. היו נשים שאני מכיר שלא היו מוכנות להישאר איתו לבד בחדר").

העובדה שרבים ידעו ושתקו לאורך שנים, היא לא העובדה המטרידה היחידה שעלתה על פני השטח. יותר מדי גברים ונשים מוכרים שהתבטאו בפרשת אביטל-פרס, התגלו כמי שעדיין לא מבינים את החומרה שבתקיפה והטרדה מינית. רבים מהם הפגינו בורות מוחלטת וחוסר הבנה משווע למה שמתחולל אצל הקורבן. לתחושת ההשפלה והביזוי שריפויה יכול לקחת שנים, אם בכלל.

בקרב המקטרגים על אביטל נכללו גם נשים שמשתייכות לאסכולת "פעם זה היה מקובל" או "שנשים צריכות לדעת מתי להגיד לא". פנינה רוזנבלום סיפרה ש"שמעון פרס היה פלרטטן גדול מאוד כל חייו והיה ידוע בזה. יחד עם זאת, הוא היה גם ג'נטלמן". ריקי גל אמרה כי פרס "בסך הכל היה אנושי".

בקרב המקטרגים על אביטל נכללו נשים מאסכולת "פעם זה היה מקובל" או "נשים צריכות לדעת מתי להגיד לא". פנינה רוזנבלום סיפרה שפרס היה פלרטטן אבל גם ג'נטלמן וריקי גל אמרה כי פרס "בסך הכל היה אנושי"

ועוד לא התחלנו לדבר על מעגלי השתיקה הרועמים מנשים וגברים שהיו בקרבתו של פרס לאורך השנים.

קורבן שלא מגיב מיידית הוא קורבן שנוהג באופן טבעי, מנסה לעכל את שארע, ודאי אם מדובר בתקיפה שארעה תוך ניצול יחסי מרות, וכן, הסיפור יכול לצאת החוצה אחרי שנים, הרבה שנים וגם אחרי מות הפוגען. ולא, לא כל אחד ואחת יודעים לומר "לא". כל זה עדיין לא הופנם.

כל עוד חלק גדול מהציבור, ועל אחת כמה וכמה חלק גדול ממובילי דעה בישראל, לא יקבלו את העובדה שגם אישים אהובים ורמי דרג עם "העמדות הנכונות" יכולים לבצע מעשים בלתי מוסריים, או שימסמסו או יהיו חלק ממעגלי השתקה והאשמת הקורבן – לא נצליח באמת למגר את התופעה בחברה שלנו.

הטרדה מינית היא מגפה. בדומה לנגיף הקורונה היא לא בוררת אנשים, נשים, ילדים וילדות. היא חוצה מעמד, גיל, מגדר ומין, גאוגרפיה, מעמד סוציו-אקונומי, תפקיד ועוד. אין לה פרצוף אחד והיא יכולה להגיע מכל מקום ולכל מקום ולכל אחד/ת.

חשיפת סיפורים דוגמת פרשת אביטל-פרס תורמת לשיח והעלאת המודעות, אבל זה לא מספיק. הגיע הזמן שהנושא יוסבר בצורה מוסדרת והכרחית על פי חוק כבר כחלק מתוכנית הלימודים בבית ספר ובאקדמיה, במקומות העבודה, הפרטי והציבורי, בכוחות הביטחון ובמרחבים נוספים.

קורבן שלא מגיב מיידית הוא קורבן שנוהג באופן טבעי, מנסה לעכל את שארע, ודאי אם מדובר בניצול יחסי מרות, וכן, הסיפור יכול לצאת החוצה אחרי שנים וגם אחרי מות הפוגען. ולא, לא כולם יודעים לומר "לא"

ככל שהנושא ידובר יותר ויוסבר על ידי גורמי מקצוע הוא גם יתקבל יותר וישנה דפוסי חשיבה מקובעים. בסוף הרי כולנו רוצים סביבה נקיה ובטוחה יותר עבורנו ועבור הילדים שלנו.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)

במעמד החתימה תצהיר כל מדינה האם בכוונתה להחיל את ההתחייבויות לניהול ומיגור הסיכונים גם על חברות במגזר הפרטי – והיא גם תוכל לחזור בה בכל עת. האם באמת אפשר לקבוע שזוהי ערובה לכך שבינה מלאכותית תמשיך להתפתח באופן אחראי ואמין?

*  *  *

באמצע מרץ נחגג הישג בינלאומי בתחום הרגולציה: מועצת אירופה הציגה את "האמנה הבינלאומית הראשונה בדבר זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר של מערכות בינה מלאכותית".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא מומחית למשפט וטכנולוגיה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ד"ר אורי פריימן הוא פוסט-דוקטורנט במעבדה לחברה דיגיטלית באוניברסיטת מקמסטר, קנדה.

אחד ההיבטים הכי מבעיתים בקיום האנושי הוא מצב עניינים שבו בעלי כוח מתעללים באדם חסר אונים. לא אחת כתבתי על חיילים שמתעללים בפלסטינים בגדה. על שוטרי משמר הגבול שמתעללים בפלסטינים בירושלים המזרחית. אלו שזוכים לגיבוי מטעמו של הגזען להפקרת הביטחון הלאומי.

זהו דבר שמעורר בי תחושות עמוקות. תחושות שמונחות כנראה בתשתית רצוני להיאבק באלימות שוטרים כלפי מפגינים. באלימות בעלי הכוח. במעצרי השווא. בחקירות ההפחדה. באי צדק במובנו הכי בסיסי.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשנתיים האחרונות, גלישה תמימה באחת הפלטפורמות הדיגיטליות מרגישה כמו היקלעות לשוק, שבו כולם פונים אלינו בחיוכים ענקיים ותנועות ידיים מוגזמות.

כבר התרגלנו לכך שכשאנשים מפרסמים ברשת טקסט כתוב, הם מוסיפים תמונה "לתשומת לב" או "בשביל צוקי/האלגוריתם", אבל היום, תמונה לא מספיקה. יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו את העובדה, שלמטרות תפוצה הם צריכים לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – ועוד מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)