השרה מרב מיכאלי הקשיבה לשאלתו של ח"כ חיים ביטון מש"ס, שתהה האם חזרתה מחו"ל הייתה חייבת להתרחש דווקא בשבת. היא השיבה שאילו הייתה סמל שלטון או שהיה מדובר בנסיעה רשמית היה אולי מקום לשאלה הזאת, וכי פורמלית שרות ושרים אינם סמלי שלטון.

אך אפילו לסמל שלטון כמו יו"ר הכנסת או נשיא המדינה נותרים חיים פרטיים, העדפות אישיות וחירות לממש את האינדיבידואליות שלהם. איש לא ילין נגד סמל שלטון – שרה או ח"כ, על כך שאינו אוהב פלאפל, או על כך שאינו חובב סגנון מוזיקה כלשהו או זרם מסוים באומנות או תרבות מסוימת. באותה מידה אין לפנות אליו בשאלות בנוגע לאמונה דתית או שמירת מצוות.

אפילו לסמל שלטון כיו"ר הכנסת או נשיא המדינה נותרים חיים פרטיים, העדפות אישיות וחירות לממש את האינדיבידואליות שלו. איש לא ילין נגדו על שאינו אוהב פלאפל. כך גם אין לפנות אליו בשאלות בנוגע לאמונתו הדתית

הרפובליקה הצרפתית ערה לכך ואסרה מזמן אפילו את הבירור מצד המדינה לגבי דתו של אדם. זו הכוונה בהפרטה של הדת: שמירה על הדת כעניין פרטי. נכון, בישראל עדיין יש חיבור בין הדת למדינה, בדומה למדינות מוסלמיות ובשונה מהמערב שאנחנו כה אוהבים להתהדר בו ולראות עצמנו כמשתייכים אליו. אך גם איננו מדינת הלכה כפי שמבקשים סמוטריץ' וביטון.

האירוניה הכואבת היא שבמדינת הלכה מושלמת, מיכאלי לא הייתה נשאלת את השאלה הזו, שהרי נשים פסולות להנהגה בכאלו מדינות, והיא אפילו לא הייתה יכולה לשמש בתפקידה. יש להזכיר שאגודת ישראל פרשה מהממשלה כשגולדה נבחרה, רק מכיוון שהיא אישה.

ביטון מבקש שמיכאלי תבחר שלא לטוס בשבת, אך בסתר ליבו מייחל למדינת הלכה בה השבת תיראה בדיוק כמו יום כיפור – סגורה ומסוגרת. הסלחנות והתמימות החילונית מאפשרות ומעודדות שאיפות אורתודוקסיות שכאלה, ומעניקות לביטון לגיטימציה לקום ולהציג שאלה כה בלתי ראויה.

החזרתיות של ניסיונות ההחזרה בתשובה וקירוב חילונים לדת, הופכת פעולות אלה ללא פחות מהטרדה. הטרדה דתית. מה היה קורה אילו מיכאלי הייתה חווה הטרדה דתית מגדרית? נניח שהייתה נשאלת אם יאה לדעתה לשרה להסתובב בעולם עם מרפק חשוף. ‏הו הו, או אז חושיה הפמיניסטיים המחודדים היו קופצים באחת. ‏חבר הכנסת לבטח היה מוחזר על ידה לכיסאו בבושת פנים, ובצדק. ‏כך היה ראוי להשיב לו גם במקרה זה של הטרדה דתית קלאסית אודות שמירת שבת.

חזרתיות ניסיונות ההחזרה בתשובה וקירוב חילונים לדת הופכת אותם ללא פחות מהטרדה דתית. מה היה קורה אילו חוותה הטרדה דתית מגדרית? נניח שהייתה נשאלת אם יאה לשרה להסתובב עם מרפק חשוף

ביטון ביקש שלא לפגוע בציפור הנפש של השבת, וגייס גם את הנוסח המוכר: האם אי אפשר להתעכב עוד יום? רק יום אחד. קצת התחשבות ברגשי דת. והרי התחשבות באחר היא דבר נאה. מי לא יכיר בצורך להתחשב באוכלוסיות מוחלשות, בנכים, בקשישים או בניצולי שואה?

אבל לא כל בקשת התחשבות מתקבלת על הדעת. האם ראוי שאוהדי בית"ר ירושלים יבקשו התחשבות והימנעות מלבישת חולצה אדומה ברחובות העיר? האם ראוי שקרחים יבקשו את התחשבות בעלי השיער הגולש? או שאוכלי בשר יבקשו התחשבות מטבעונים שיימנעו מהזמנת מנות מן הצומח בנוכחותם?

בקשת ההתחשבות בדת נועדה לשמר את עיניי המאמינים, שמא ייראו ויישמעו על מעשי החירות הטבעית החילונית, אותה הם מכנים חילול שבת. חשוב מכך, בקשת ההתחשבות נועדה לקושש עוד איזו שמירת מצווה.

היא חודרת לחיינו הפרטיים ומבקשת מאיתנו לשנותם, להעניק, לוותר, להתגמש. לא מדובר בהתחשבות בנזקקים וכד', אלא רק בשל אמונה דתית. זה לא אותו דבר. איש לא נפגע פיזית, או שחייו בסכנה רק בגלל חירות החילונים לחיות את חייהם. שמירת מקום חנייה לנכה זה ברור והכרחי. איך הייתם מגיבים אילו מישהו היה מבקש מכם לוותר לו על מקום חנייה, פשוט כי הוא מאמין שאלוהי החנייה ישמח על כך עד מאוד?

כמה מחוצפת ומיתממת השאלה מדוע קשה לנו לוותר ולהתחשב רק ליום אחד? רק יום אחד, רק שבוע אחד בשנה, ועוד שבוע. כל כך הרבה "רק" מתבקש החילוני לספוג: שבתות, חגים, כשרות, תקציבי עתק, הדרת נשים; והיעדר שוויון בנטל, השתתפות בשוק העבודה, חופש נישואין וגירושין, תחבורה ציבורית בשבת, ועוד.

עבור חילוני אמיתי אלה הן בקשות התחשבות שרירותיות הרומסות את חירותו. אילו אדם דתי היה מתבקש רק ליום אחד להימנע ממשהו בחייו באופן שרירותי, היה אולי מבין כמה הבקשה הזו מקוממת.

עבור חילוני אמיתי אלה הן בקשות התחשבות שרירותיות הרומסות את חירותו. אילו אדם דתי היה מתבקש רק ליום אחד להימנע ממשהו בחייו באופן שרירותי, היה אולי מבין כמה הבקשה הזו מקוממת

התגובה של מיכאלי לא ייצגה את רעיון החירות והליברליזם החילוני. היא התמקדה בשאלה פורמליסטית מיהו סמל שלטון, ואף הכשירה את השאלה של ביטון כאשר מדובר בסמל שכזה.

ככל הנראה, בן זוגה של מיכאלי היה מחדד את חרצובות לשונו החילונית במהירות רבה יותר. אילו "גב האומה" הייתה משודרת, שליין היה לבטח תוקף את ביטון ומזכיר לנו החילונים מאין באנו ולאן אנו הולכים.

ייתכן שמיכאלי כבר פוליטיקאית כזו מחוננת, הרואה את עתידה בין סמלי השלטון ושוגה לחשוב שייטב לה להימנע מקונפליקט הדת והמדינה. אך ייתכן גם שהתגובה שלה פשוט הושפעה מאלמנט ההפתעה, ולכן התקשתה לשלוף תשובה המשמרת את האתוס החילוני. אילו זה המקרה, טוב תעשה השרה אם תחזור אל ביטון עם תשובה חדשה המייצגת חופש חילוני מדת ומההטרדה הדתית בה נקט.

למשמע השיח ביניהם, אי אפשר היה להתעלם מהנועם ומנופת הצופים של ביטון. בפנותו אל מיכאלי, ביקש מן הסתם את האוזן החילונית הקשבת של כולנו. דומה שגייס את מלוא הרגש והחוכמה השיווקית בביטוי, שבמיוחד במקרה של מיכאלי נכון יותר לתארו כ"חנוך לנערה על פי דרכה".

תגובת מיכאלי לא ייצגה את רעיון החירות והליברליזם החילוני. היא התמקדה בשאלה פורמליסטית מיהו סמל שלטון, והכשירה את השאלה של ביטון כאשר מדובר בסמל שכזה

כמעט הצלחנו להתבלבל מהרטוריקה הנאה של חבר הכנסת ביטון, אך הפער בין האינטונציה המקרבת והמחברת שלו לבין תוכן הפנייה הוא עצום. השאלה של ביטון חדרה לא רק לפרטיות של השרה, לחייה האמוניים ולחירות האישית שלה; שאלתו המטרידה פלשה לחירות הפרט של כל חילוני אחר במדינה.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)