מקווה שהיה לכם שבועות חגיגי, עד כמה שניתן; זהו החג האהוב עליי מאז הגעתי לישראל בשנות השמונים. עם זאת, ארבעה עשורים הם בהחלט מספיק זמן כדי להבחין בין המנהגים החביבים לבין העיקר: איכות הסביבה של ארצנו.
גם השנה הקפדתי לסייר בעמק יזרעאל בעונת הקציר ואף להגיע למופע מחול מסורתי. עשיתי זאת מתוך הבנה כי כאשר מתמודדים עם חוסר יציבות אזורית מתמשכת, קשה לפנות זמן ואנרגיות לנושאים אחרים. הרי גחלי הסיפור של איראן ולבנון עדיין לוחשות.
זהו המצב מהזווית שלנו. אולם זר פחות יבין כיצד נעלמו מן הרדאר המקומי נושאים שאך לפני כמה שנים כיכבו בראש סדר היום אצלנו: משבר האקלים, אנרגיה מתחדשת, רכש ציבורי ירוק, צדק אקלימי, קלינטק, מיחזור.
זר פחות יבין כיצד נעלמו מן הרדאר המקומי נושאים שאך לפני כמה שנים כיכבו בראש סדר היום אצלנו: משבר האקלים, אנרגיה מתחדשת, רכש ציבורי ירוק, צדק אקלימי, קלינטק, מיחזור
לא מדובר בנושא תיאורטי. בסוף אפריל התכנסו עשרות מדינות בקולומביה בשאיפה להשתחרר מתלותן בפחם, גז ונפט. להבדיל מוועידות הבלה-בלה למיניהן, עושה רושם כי המשתתפות באמת חותרות להתקדם – ללא קשר למה שיעשו מדינות המובילות בזיהום (שגם נעדרו).
קיום האירוע לא ממש הצליח לחדור לתודעתנו. אין זה מפתיע – עיין ערך "המצב."
אכן, אצלנו קשה למצוא בשורות כלשהן בסוגיית הקיימות; מרוב ידיעות על מלחמות ושאר סוגי אלימות, דיווח על משבר האקלים ואיכות הסביבה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. במקרה הטוב, נתקלים בחדשות רעות על רקע המלחמה: הישארות מפעל "בזן" הפגוע במפרץ חיפה, יצירת כתמי נפט במצר הורמוז ונזקים לאיכות הסביבה האזורית בכללותה.
מאחר שכך, ארשה לעצמי לסגור קצת את פערי הידע לטובת הקוראים.
הבשורה המהותית העדכנית ביותר שנחתה עלינו לאחרונה כנראה הגיעה מטעם מבקר המדינה, שב-5 במאי פרסם דו"ח בשם "מבנה הממשלה בישראל: שינויים והשלכותיהם על תפקודה". המסמך דווקא כן זכה לכמה כותרות.
בין 80 עמודיו כלול גם פרק המתייחס לליקויים בהעברתה של הרשות לתכנון החקלאות הלוך ושוב בין שני משרדי ממשלה בשנים האחרונות. לצד הפירוט הרב בתחום המנהלתי מסתתר עדכון מדאיג, לפיו ההעברה הזו גרמה לצמצום משמעותי בהקצאת קרקעות נוספות לחקלאות – יתכן עד כדי כ-90 אחוזים בהשוואה לשנים קודמות.
קשה למצוא בשורות כלשהן בסוגיית הקיימות; מרוב ידיעות על מלחמות ושאר סוגי אלימות, דיווח על משבר האקלים ואיכות הסביבה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. במקרה הטוב, נתקלים בחדשות רעות על רקע המלחמה
הקשר לחג השבועות האהוב שחגגנו בסוף השבוע, ברור: צריכים שטח חקלאי כדי לגדל את החיטה אותה נהפוך לעוגות ושאר מאפים.
הסוגיה חורגת הרבה מעבר לזווית הצרה של החג, כמובן. על כך הזהיר מבקר המדינה כבר באוקטובר אשתקד, בדו"ח בו הביע את דעתו כי ישראל איננה ערוכה להבטחת מזון בשעת חירום. בין ההיבטים עליהם הצביע: היעדר גוף ממשלתי מתכלל, מחסור במלאים חיוניים ותלות ביבוא.
מי יודע, אולי יום אחד ניאלץ להודות לישראלים הטובים שמתנדבים לבצע מעשה שכיום נראה כקוריוז: להציל לצרכי מאכל תוצרת חקלאית שלא מגיעה לצרכן רק בגלל צורתה הנחשבת "לא-אסטטית".
עדיין על פני האדמה: כמה מילים על חשיבותם של עצים לבריאות ארצנו בעידן של משבר אקלים. זוכרים את שריפת הענק בכביש 1 לפני שנה, שהתקרבה גם לפאתי ביתי? ובכן, לצד ההתלהבות נוכח חזרת הלבלוב בתוך הנוף המפוחם כדאי להפנים כי ייקח כ-15 שנה עד שהיערות באזור ישובו לקדמותם.
זאת, בהנחה שלא תתרחש התלקחות נוספת בסדר גדול שכזה – בין אם בשל שינוי אקלים ובין אם במעשה אדם רשלני – שתחזיר את המצב אחורה עוד יותר. אזהרה מפני אופטימיות יתרה בהקשר זה: מחקר חדש של השירות המטאורולוגי קובע כי עונת השריפות בישראל הולכת ומתארכת, מגמה שצפויה להמשיך גם הלאה.
נדרש שטח חקלאי לגידול החיטה שנהפוך לעוגות ומאפים. אך הסוגיה חורגת מענייני חג השבועות. התריע עליה מבקר המדינה כבר באוקטובר אשתקד, בדו"ח בו הביע את דעתו כי ישראל אינה ערוכה להבטחת מזון בחירום
נו, טוב, פשוט ניטע עוד הרבה עצים כדי לפצות על כך – נכון? המציאות לאו דווקא נראית כך. הנתונים מדברים בעד עצמם: בין ינואר-פברואר השנה, ניתן אישור לכרות כ-43,000 עצים; בין 2023-2025, אושרו כ-512,000 לעקירה.
אולי המצב לא יכול להיות אחרת במדינה קטנה הנדרשת לספק מענים מהירים בתחומי התשתיות והדיור לאוכלוסייה שכבר חצתה 10 מיליון אישה ואיש. ברור כי גם אם היו נוטעים עץ חלופי עבור כל אחד שנכרת, עץ צעיר לא יכול למלא באופן מיידי את תפקידו האקלימי של הבוגר הכרות. הדבר נכון גם לגבי עצים שחייבים לעקור בשל נזקי מלחמה ובצורת.
אז אין סיבה לאופטימיות על פני האדמה. אולי נמצא אותה בים?
גם כאן אינני איש בשורות. לפי דו"ח שפרסם המשרד להגנת הסביבה בסוף אפריל, המערכת האקולוגית בים התיכון מדרדרת: הים מתחמם, הפלסטיק מצטבר והמינים המקומיים נעלמים.
אין מזור גם כאשר נושאים מבט לשמיים: הדו"ח השנתי של אותו משרד ממקד את ההיערכות בסוגיית משבר האקלים דווקא לעלייה צפויה בעוצמות הגשם. ולא צריך להכביר מילים לגבי התדירות הגוברת של ימי סופות החול כאן – כל ישראלי מרגיש זאת בתקופה האחרונה.
הכול קשור בכול.
פשוט ניטע עוד הרבה עצים כדי לפצות על העצים שנשרפו, נכון? ובכן, הנתונים מדברים בעד עצמם: בין ינואר-פברואר השנה ניתן אישור לכרות כ-43,000 עצים; בין 2023 ל-2025, אושרו כ-512,000 לעקירה
עדיין, אנסה לסיים עם מסר חיובי: טוב עשה נשיא המדינה כאשר השיק בתחילת השנה את התוכנית הלאומית להיערכות מערכת הבריאות לשינויי אקלים. אם כבר לא ניתן לעצור את הנזק הסביבתי, לפחות שנמשיך לקבל טיפול רפואי הולם.
אופס – שוב ביאסתי, סורי.
מוקדש לאמי מלי ג'ייקוב וכן "האבא המאמץ" שלי מיכה הופמן שהלכו לעולמם ב-17.5. שניהם אהבו מאד את ארצנו.
יהודה יעקב כיהן כדיפלומט מקצועי בין 1989-2025. במהלך הקריירה שירת כראש הנציגות הדיפלומטית בבוסטון, יצר שלוש יחידות חדשות – האחרונה למדיניות אימפקט חברתי – וזכה בפרס למצוינות מטעם משרד החוץ על מעורבותו במאבק נגד האיום האיראני. כמו-כן כיהן כחבר בוועד המנהל של שתי עמותות ישראליות העוסקות בקידום שוויון חברתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו