בתחקיר שפרסם הניו יורק טיימס לפני כשבוע, "כך הפכה ישראל את במת האירוויזיון לכלי של עוצמה רכה", ההצלחה של ישראל בהצבעת הקהל באירוויזיון 2025 מוצגת כתוצאה חריגה שדורשת הסבר.

במיוחד 33 האחוזים שקיבלה יובל רפאל בהצבעה הציבורית בספרד, מדינה שדעת הקהל בה עוינת עמוקות לממשלת ישראל. ההסבר שמציע העיתון: קמפיין השפעה מתואם של ממשלת ישראל.

אבל ההסבר הזה עובד רק אם מקבלים דבר מה שהתחקיר אף פעם לא אומר במפורש: שהקהל אינו מסוגל להחזיק ביותר ממחשבה אחת בו־זמנית; שההצבעה שלו חייבת להתלכד באופן מוחלט עם עמדותיו הפוליטיות המוצהרות; ושכל תוצאה שאינה תואמת לכך היא עדות למניפולציה זרה, ולא לקהל שהתחקיר פשוט סירב לדמיין.

תחקיר הניו יורק טיימס מסביר את הצלחת ישראל באירוויזיון כקמפיין השפעה מתואם של ממשלת ישראל. אבל ההסבר עובד רק אם מקבלים מה שלא נאמר במפורש: שהקהל לא מסוגל להחזיק ביותר ממחשבה אחת בו־זמנית

הכתבה מדוקדקת מאוד בכל הנוגע לתקציבים, בירוקרטיות ופרוטוקולים. היא מתעדת דברים אמיתיים, חלקם הגדול ידועים מראש: תקציבי הפרסום של משרד החוץ, שאת רובם השיגה "העין השביעית" והעבירה לעיתון האמריקאי, הגרפיקות ברשתות החברתיות של ראש הממשלה, הלחצים הדיפלומטיים שהופעלו על גופי שידור אירופאיים, והמאמצים של הגוף המנהל של האירוויזיון להימנע מהצבעה פנימית. אלה ממצאים אמיתיים.

אבל הניתוח שמקיף את הממצאים האלה נשען על תיאוריה מסוימת מאוד של מהו קהל ומהי הצבעה. לפי התחקיר, הצבעה בתחרות שירים היא פשוט אקט פוליטי: אדם שמתנגד למדיניות ממשלת ישראל אמור, כמעט מעצם הדבר, להצביע גם נגד הזמרת הישראלית. ואם אותו קהל בכל זאת מצביע עבורה, ההסבר חייב להיות טכנולוגי, כלכלי או נטוע בקמפיין מתואם. ובכל מקרה – אינו אנושי.

אלא שקהל של אירוויזיון אינו מהווה מדגם בסקר פוליטי על דעת קהל. סקר כזה בודק כיצד אנשים עונים על שאלה פוליטית מוגדרת. הצבעה באירוויזיון כלל אינה שואלת שאלה. היא פשוט מבקשת לבחור שיר. רבים מהצופים עשויים להתנגד לממשלת בנימין נתניהו, ובו בזמן לדחות את הרעיון שזמרת צעירה צריכה לשמש נציגה של הממשלה במשאל מוסרי.

הקהל שהצביע ליובל רפאל הגיב לאדם מסוים עם סיפור מסוים. צעירה ששרדה את טבח חמאס ב־7 באוקטובר לאחר שהסתתרה במשך שעות מתחת לגופות של נרצחי פסטיבל נובה. צעירה שחודשים לאחר מכן עמדה על במה בינלאומית וביצעה שיר שעוצב מתוך מה שחוותה.

התחקיר כלל אינו מתמודד עם זה. הוא מתייחס לרפאל כאל שם שמוצמד לתקציבי פרסום ולנתוני הצבעה. האפשרות שצופה אירופאי עשוי להגיב ישירות לסיפור שלה, בלי שממשלת ישראל תצטרך להורות לו לעשות זאת באמצעות קמפיין, כלל אינה מופיעה בניתוח.

אלא שקהל של אירוויזיון אינו מהווה מדגם בסקר פוליטי על דעת קהל. סקר כזה בודק כיצד אנשים עונים על שאלה פוליטית מוגדרת. הצבעה באירוויזיון כלל אינה שואלת שאלה. היא פשוט מבקשת לבחור שיר

קהל האירוויזיון מגיב כבר שנים לביוגרפיה לא פחות משהוא מגיב לביצוע. הזכיות של דנה אינטרנשיונל, קונצ'יטה וורסט ולהקת קאלוש אורקסטרה היו כולן כרוכות באופן בלתי נפרד בנרטיבים הסמליים שסבבו אותן.

גם הזכייה של נטע ברזילי מגיעה בקונטקסט מסוים של תנועת המי טו ואינה מנותקת מהאישיות והביוגרפיה שלה. המקרה של רפאל, אם כך, לא היה חריגה שדורשת מודל הסבר מיוחד. ההסבר שהיה מונח לעין, ושקורא סביר היה חושב עליו בתוך שניות, פשוט נעדר מן התחקיר.

העדות החזקה ביותר להיעדר הזה נמצאת בתוך הניו יורק טיימס עצמו. ב־17 במאי 2025 אחד מהעיתונאים החתומים גם על התחקיר החדש פרסם כתבה נפרדת שכותרתה: "הנציגה הישראלית שרדה את מתקפות חמאס של 7 באוקטובר". הכתבה תיארה כיצד רפאל שרדה לאחר שהסתתרה במשך שעות בתוך מיגונית בצד הדרך. היא פורסמה יום לפני גמר האירוויזיון שבו הגיעה למקום השני. הישג שהתחקיר החדש עצמו מציין כי נשען על הצבעת הקהל.

ובכל זאת, התחקיר של 2026, שנבנה כולו סביב הניסיון להסביר את ההצבעה הזאת, אינו מזכיר את 7 באוקטובר. הוא אינו מזכיר את נובה. הוא אינו מזכיר את המיגונית. הוא אפילו אינו מקשר לכתבה המוקדמת יותר, למרות שהוא מקשר שוב ושוב לכתבות אחרות של הניו יורק טיימס לאורך הטקסט.

האישה שהעיתון עצמו תיעד את סיפורה שנה קודם לכן נעלמה למעשה מן הניתוח של התוצאה שלה עצמה. זה לא היה מידע חסר. זה היה מידע שהתחקיר בחר להתייחס אליו כלא רלוונטי מבחינה אנליטית.

התחקיר ב-2026, שנבנה סביב הניסיון להסביר את ההצבעה ב-2025, לא מזכיר את 7/10, את הנובה, את המיגונית. זה לא היה מידע חסר, זה היה מידע שהתחקיר בחר להתייחס אליו כלא רלוונטי מבחינה אנליטית

אחת הטענות הכמותיות המרכזיות בתחקיר של הניו יורק טיימס היא, שבחלק מהמדינות די היה בכמה מאות מצביעים חוזרים כדי להטות את הצבעת הקהל. הטענה נכונה מבחינה אריתמטית, ומטעה מבחינה רטורית. היא נכונה לגבי כל מתמודד בתחרות. אילו כמה מאות מצביעים חוזרים לטובת אסטוניה היו משנים את התוצאה של אסטוניה בספרד, איש לא היה כותב על כך תחקיר. מערכת שבה כל צופה יכול להצביע עד עשרים פעמים, ושבה רק חלק קטן מקהל הצופים בכלל מצביע, היא בהגדרה מערכת שבה מספרים קטנים יחסית יכולים לשנות תוצאות. להציג זאת כהוכחה לחשד כלפי הקמפיין הישראלי פירושו לבלבל בין תיאור של המערכת לבין הוכחה למניפולציה.

זאת ועוד, עד מאי 2025 הקהל כבר נחשף במשך יותר משנה לקמפיינים מאורגנים נגד השתתפותה של ישראל. יותר משבעים משתתפי אירוויזיון לשעבר חתמו על מכתב פתוח שקרא להדחת ישראל מן התחרות, ובהם גם זוכים קודמים. גופי שידור ציבוריים ממספר מדינות, ביניהם ספרד, איסלנד וסלובניה, קראו בפומבי לדון בהדחת ישראל. אלפי מוזיקאים ואנשי תעשייה ברחבי אירופה חתמו על עצומות באותו הכיוון.

כל זה לא היה סודי. חלק גדול מכך אף דווח בידי הניו יורק טיימס עצמו. ובכל זאת, אף אחד מן הקמפיינים הללו אינו מופיע בתחקיר כצורת השפעה מדידה על הקהל. הפרסום הישראלי נכנס לניתוח ככוח שפועל ישירות על המצביעים; הקמפיינים נגד השתתפות ישראל נכנסים רק כרקע הניתן להזנחה.

התחקיר יצא לדרך בניסיון להסביר כיצד הקהל הוטה. מה שהוא חשף בסופו של דבר היה משהו אחר לגמרי: קושי של הפרשנים לדמיין שלקהל היו מלכתחילה סיבות משלו. הביוגרפיות של הזמרים, בדיוק כמו עולמם הפנימי של האנשים שהצביעו עבורם, כמעט שאינן קיימות בעיני התחקיר. רפאל והצופים הספרדים שהצביעו עבורה מצטמצמים לאותו דבר בדיוק: וקטור שהיה אמור להצביע לכיוון אחר.

עד מאי 2025 הקהל כבר נחשף במשך יותר משנה לקמפיינים מאורגנים נגד השתתפות ישראל. אף אחד מהם לא מופיע בתחקיר כצורת השפעה מדידה על הקהל. הפרסום הישראלי – כן 

גם אירוויזיון 2026 מקשה על אותו הסבר בדיוק. ישראל, עם הנציג נועם בתן, שוב הגיעה למקום השני. הפעם מספר ההצבעות הוגבל לעשר לאדם במקום עשרים, ובניגוד לשנה שעברה גם השופטים העניקו ניקוד משמעותי. ייתכן שמה שדורש הסבר אינו ההצבעה, אלא ההנחה המובלעת בתחקיר שהיא הייתה אמורה להיות אחרת.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.