תערוכת "התנועה – הקיבוץ באמנות הישראלית" נפתחה במוזיאון רמת-גן בחודש שעבר, ב-30 באפריל. 50 המציגים בתערוכה מייצגים שלושה דורות של אמנים, כולם קיבוצניקים או יוצאי קיבוץ.

"ניסינו ליצור פרופיל של אמנות הקיבוץ", אמר אוצר התערוכה, יניב שפירא מקיבוץ יזרעאל. בכתבה על התערוכה שהוקרנה בערוץ כאן 11, בתוכנית "סוכן תרבות" שמנחה קובי מידן אמרה נועם אדרי, אמנית צעירה מרמת-יוחנן: "האמנות הקיבוצית של פעם הייתה מגויסת, נרתמה לשרות האידיאולוגיה והרעיון הקיבוצי. מאז חל מעבר מאמנות שמקדשת את הקולקטיב – לאמנות שמדגישה את האינדיבידואל".

ואמר נחום טבת, פסל ותיק יוצא קיבוץ (גילוי נאות: הוא אחי): "לא תמצאו בפסלים שלי דימויים קיבוציים ישירים, מחרשות וכיוצא בזה. עם זאת יש ביצירתי איכויות שאולי מתקשרות לרקע הקיבוצי: סוג מסוים של אתיקה, ישירות, פרגמטיזם, ענייניות".

"האמנות הקיבוצית של פעם הייתה מגויסת, נרתמה לשרות האידיאולוגיה והרעיון הקיבוצי. מאז חל מעבר מאמנות שמקדשת את הקולקטיב – לאמנות שמדגישה את האינדיבידואל"

ההתנגשות בין אמנות מגויסת לשירות הקיבוץ והאידיאולוגיה לבין מבע אישי של האמן – בלטה מאוד בדיון שקיימו אמני תנועת הקיבוץ-הארצי כבר ב-1966, לפני 60 שנה, בכינוסם השנתי שהתקיים בסמינר גבעת-חביבה. סיקרתי את הדיון "העתיק" בעת שהייתי כתבת צעירה בביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי".

כרזת התערוכה: "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית

איש מחלקת התרבות של התנועה, צבי רענן, השמיע דברי פתיחה: "אני לא מצדד בתכתיבים", הצהיר בתחילת דבריו. "הלוא עיסוקכם באמנות מורכב ואינדיבידואלי בעיקרו".

אבל בהמשך הוא שינה את הטון והציג שאלה: "מדוע לקיבוץ כה מעט מקום בנפשו של האמן שלנו? האמנות המודרנית מבטאת את מצוקתו הנפשית של האדם והמצוקה הזאת מגבירה אינדיבידואליות. אבל הקיבוץ הוא יוצא דופן, נאבק נגד המגמה הזאת. המאבק הזה הוא תמצית חייו. ואם צייר חבר קיבוץ מבטא רק את היותו אדם מודרני, אזי אין הוא מבטא את הווייתו כחבר קיבוץ. ואתם ברובכם מבטאים רק את המהות היסודית של האדם המודרני. לפי יצירתכם אתם בראש וראשונה אזרחי העולם, אף כי חייכם שונים. בציור האבסטרקטי השולט גם אצלכם יש משהו אגוצנטרי. ואני שואל: האם יש אבסטרקט חברתי-קיבוצי?"

תגובות האמנים הדוברים נעו בין הדיפת ציפיותיו של צבי רענן וכפירה בהנחה שהקיבוץ אכן שינה את נפש האדם – לבין אפולוגטיקה והאשמת הקהל הקיבוצי בפיגור, בחוסר הבנה של אמנות אבסטרקטית ובדבקות באמנות ריאליסטית ופיגורטיבית. ציירי המופשט אף הואשמו בהתנשאות על הקהל הקיבוצי.

ההתנגשות בין אמנות מגויסת לשירות הקיבוץ והאידיאולוגיה לבין מבע אישי של האמן – בלטה מאוד בדיון "עתיק" שקיימו אמני תנועת הקיבוץ-הארצי כבר ב-1966, לפני 60 שנה, בכינוסם השנתי שסיקרתי

הנה התבטאויות אחדות שנשמעו באותו דיון:

"האם הקיבוץ באמת כבר הצמיח 'אדם אחר', ייחודי? תהליך כזה אמור להימשך מאות שנים, הרבה מעבר לזמן קיומו של הקיבוץ. האדם הקיבוצי אינו שונה מכל אדם אחר, אבל יש לו בעיות שמקורן במסגרת הקיבוצית. האמנות כיום היא אוניברסלית ואינדיבידואלית יותר מכפי שהיא הייתה אי פעם. אין לערבב אידיאולוגיה בחיי נפש ובאמנות. היצירה שלנו קשורה בזרמים אמנותיים הנפוצים בעולם המערבי כולו".

"התובענות המתמדת המופנית אל אמני הקיבוץ עלולה להפריע להם ולשתק את היצירה".

"אמנם בקיבוץ נוצרו מסגרות חיים חדשות אבל רב הוא המרחק בינן לבין יצירת אנשים בעל מבנה נפשי שונה. כל חברה שמסמיכה את עצמה לחלוק עצות לאמניה חשודה במשהו".

"סגנון קיבוצי אמור להתבטא במבנים ציבוריים, בארכיטקטורה. רק אצלנו, בקיבוץ, עדיין מבדילים בין אמנות פיגורטיבית לאמנות מופשטת ומאשימים בהתנשאות את ציירי האבסטרקט. צייר טוב מבטא בציוריו את מלוא אישיותו. וכאשר כל-כולו משוקע בציור גם הקיבוץ קיים שם. אולי נכדינו ונינינו יידעו להבחין בנקודה שבה מתחיל הציור הקיבוצי".

*  *  *

הציור הפיסול ואמנויות אחרות נחשבו בקיבוצים ובתנועות הנוער החלוציות לאמצעי מגויס לשרות רעיון. כך כותב ההיסטוריון ד"ר שאול פז בספרו (שערכתי) "פנינו אל השמש העולה", אשר עיקרו הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבים מלחמת השחרור למלחמת "ששת הימים".

"אמנם בקיבוץ נוצרו מסגרות חיים חדשות", התבטא אחד האמנים בדיון, "אבל רב הוא המרחק בינן לבין יצירת אנשים בעל מבנה נפשי שונה. כל חברה שמסמיכה את עצמה לחלוק עצות לאמניה חשודה במשהו"

פז קובע שאמנים אשר תרגמו לשפת הציור נושאים חברתיים ואידיאולוגיים עשו זאת ברוב המקרים באופן פשטני וחד ממדי. הם שללו סגנונות ציור שלא ביטאו בבהירות את האתוס החלוצי-סוציאליסטי. הציור המופשט נתפס בעיניהם כמבטא ערכים מערביים קלוקלים, בורגניים וקפיטליסטים.

היצירה האמנותית הקיבוצית בראשיתה נעה כדברי ד"ר פז בין שני קטבים: האישי והציבורי. חלק מהאמנים נטלו על עצמם מחויבות חברתית ואידיאולוגית. אחרים לא ויתרו על מבע אישי מובהק. כולם התמודדו עם הפער שבין הזדהותם עם חברה קיבוצית וקולקטיבית לבין האינדיבידואליזם שהוא חלק ממהותה של יצירה. הציירים המגויסים שביטלו את ייחודם האישי עשו כך תוך תחושה שהם נוהגים באופן חופשי, וולונטרי, בניגוד לציירים הסובייטים אשר פעלו באווירת פחד וטרור.

סיפורו של עמוס עוז בתחילת דרכו כסופר מזכיר את האקלים הציבורי שהקיף בעבר המתרחק יוצרים אנשי קיבוץ, בעיקר סופרים ואמנים. עוז היה חבר קיבוץ חולדה כאשר יצאו לאור שני ספריו הראשונים "ארצות התן" ו"מקום אחר" באמצע שנות הששים של המאה הקודמת. הם התקבלו בהתפעלות מהכישרון הצעיר לצד שאלות זועמות שהוטחו במחבר, כגון: היכן האהבות הבריאות והנורמליות? למה ההשתכשכות הזאת בכיעור?

התואר "ספרות מגויסת" לא נחשב אז לשלילי. מנהיגי התנועות הקיבוציות מדור המייסדים ובייחוד המנהיגים של קיבוצי השומר הצעיר הרשו לעצמם לרומם ואף לתקן ולפסול ספרים שלא החמיאו לקיבוץ כ"יחידת חיים לוחמת".

התואר "ספרות מגויסת" לא נחשב אז לשלילי. מנהיגי התנועות הקיבוציות מדור המייסדים ובייחוד המנהיגים של קיבוצי השומר הצעיר הרשו לעצמם לרומם ואף לתקן ולפסול ספרים שלא החמיאו לקיבוץ כ"יחידת חיים לוחמת"

עמוס עוז הצעיר הדף ניסיונות של אישים בהנהגה להכפיף את כתיבתו לתכתיבים. בסערת הוויכוחים שקידמו את ספרי הביכורים של עוז ניכרו מאמצי השווא של וותיקי הקיבוץ להשתחרר מאינדוקרטינציה. וכך יעקב חזן ממשמר-העמק, ממנהיגי מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר הציג את גישתו כליברלית אך למעשה הציע לעוז חיבוק דוב. כך כתב לו במכתב פטרוני שפורסם בעיתונות הקיבוצית:

"עד היום אין הקיבוץ מציאות בלתי מעורערת, בית יציב וקיים. הוא לא זכה עד היום לספרות אשר לה הוא ראוי. היה זמן שהייתי מאוד לא סבלני. תבעתי מהר, הרבה, עמוק וטוב. כעת העמיקה סבלנותי. אך האמת היא שאני רואה את הספרות לא רק ככוח מתאר וחותר להבנת המציאות, אלא גם ככוח יוצר מציאות".

אכן, היו זמנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.