בתחילת 2026 נדמה היה לממשל האמריקאי כי המערכה נגד איראן תהיה קצרה, חדה ומכריעה. סדרת התקיפות האמריקאיות־ישראליות נועדה, לפחות לפי ההבטחות שנשמעו בוושינגטון ובירושלים, לערער את המשטר בטהרן, לשתק את תוכנית הגרעין ולהחזיר את ההרתעה האזורית.

אלא שכעבור חודשים ספורים התמונה כבר נראית אחרת: המלחמה נמשכת, מחירי האנרגיה בעולם מזנקים, מצרי הורמוז הפכו לזירת חיכוך בינלאומית, והבית הלבן מחפש דרך יציאה מכובדת.

הדמיון למלחמת וייטנאם איננו רק מטאפורה היסטורית נוחה. יותר ויותר אנליסטים מזהים במערכה מול איראן דפוס אמריקאי מוכר: כניסה למלחמה מתוך אמונה שניתן להשיג הישג פוליטי מהיר באמצעות עליונות צבאית, ולאחר מכן הידרדרות למבוי סתום שמוביל בסופו של דבר להסדר חלקי ולא יציב.

הדמיון למלחמת וייטנאם אינו רק מטאפורה היסטורית נוחה. אנליסטים מזהים במערכה מול איראן דפוס מוכר: כניסה למלחמה באמונה שניתן להשיג הישג פוליטי מהיר מתוך עליונות צבאית, ואז הידרדרות למבוי סתום

בדיוק כפי שממשל לינדון ג'ונסון הרחיב בהדרגה את המעורבות האמריקאית בווייטנאם מתוך חשש לקריסת דרום וייטנאם, כך גם ממשל דונלד טראמפ נכנס לעימות מול איראן מתוך חשש שהמשך ההתעצמות האיראנית יהפוך את הרפובליקה האסלאמית לחסינה יותר מול לחץ מערבי.

ההנחה הייתה כי "מכת עריפה" נגד ההנהגה האיראנית תביא לקריסת המשטר או לפחות לכניעתו. בפועל, גם לאחר חיסול בכירים איראנים ופגיעה בתשתיות צבאיות, המשטר בטהראן שרד והסתגל.

האיראנים, כמו הצפון־וייטנאמים בשנות השישים, הוכיחו שהם מוכנים לספוג מחיר עצום כדי להמשיך במאבק. במקום כניעה מהירה הגיעו מתקפות נגד, חסימות ימיות ומשבר אנרגיה בינלאומי.

ככל שהלחימה נמשכה, כך התברר שהבעיה איננה צבאית בלבד אלא פוליטית: לארצות הברית קל יחסית להפעיל כוח אדיר, אבל קשה בהרבה לכפות באמצעותו מציאות מדינית יציבה.

ההשוואה לווייטנאם אינה מסתיימת כאן. גם אז, אחרי שנות הסלמה ואיומים, וושינגטון עברה בהדרגה מחיפוש "ניצחון" לחיפוש "יציאה". ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר ניסו לשלב לחץ צבאי עם איומים דרמטיים ומשא ומתן, בתקווה להשיג הסכם שיאפשר לאמריקה לסגת בלי להיראות מובסת. בסופו של דבר נחתם ב־1973 הסכם שהפסיק את המעורבות האמריקאית אך לא פתר את הסכסוך עצמו. שנתיים לאחר מכן נפלה סייגון.

ככל שהלחימה נגד איראן נמשכה, כך התברר שהבעיה איננה צבאית בלבד אלא פוליטית: לארצות הברית קל יחסית להפעיל כוח אדיר, אבל קשה בהרבה לכפות באמצעותו מציאות מדינית יציבה

גם במקרה האיראני מסתמנת אפשרות להסדר דומה: הפסקת אש שתאפשר את חידוש השיט במפרץ ואת הורדת גובה הלהבות, אך תשאיר שאלות יסוד פתוחות, ובראשן עתיד תוכנית הגרעין והיציבות של המשטר האיראני. במילים אחרות, ייתכן שהמערכה הנוכחית לא תסתיים בהכרעה אלא בדחיית ההכרעה לעתיד.

במקביל, המלחמה באוקראינה מזכירה יותר ויותר את מלחמת קוריאה. כמו הפלישה הצפון־קוריאנית ב־1950, גם הפלישה הרוסית ב־2022 נפתחה בניסיון מהיר לשנות את המציאות הגיאופוליטית באמצעות כוח צבאי.

בשני המקרים, ארצות הברית ובעלות בריתה התגייסו כדי למנוע קריסה של המדינה המותקפת. ובשני המקרים, לאחר תנודות חדות בשדה הקרב, המלחמה הפכה לעימות מתמשך סביב קווי חזית קשיחים יחסית.

בדיוק כפי שמלחמת קוריאה הסתיימה בשביתת נשק ולא בהסכם שלום, כך גם באוקראינה גוברת ההערכה כי הסיום הסביר ביותר יהיה קיפאון ממושך: גבול צבאי מבוצר, נוכחות בינלאומית ופסק זמן ארוך מהכרעה. ההיסטוריה מלמדת שגם הסדרים "זמניים" מסוג זה יכולים להחזיק עשרות שנים.

אלא שמעבר להשוואות ההיסטוריות, יש כאן לקח עמוק יותר על מגבלות הכוח. בכל אחת מן המלחמות הללו: קוריאה, וייטנאם, אוקראינה ואיראן, המנהיגים האמינו בתחילת הדרך כי ניתן יהיה להשיג מטרות פוליטיות מרחיקות לכת באמצעות הפעלת לחץ צבאי קצר וממוקד. שוב ושוב התברר שהאויב אינו נשבר במהירות, שהמלחמה מייצרת דינמיקה בלתי צפויה, ושבעלות ברית אינן תמיד חולקות את אותם אינטרסים.

גם שאלת הגרעין חוזרת בכל אחת מן הזירות. בקוריאה ובווייטנאם נשמעו איומים גרעיניים שלא מומשו. רוסיה רמזה לאורך המלחמה באוקראינה לאפשרות של הסלמה גרעינית, אך נמנעה מכך. גם במאבק מול איראן, חרף הרטוריקה הקיצונית, איש אינו מאמין באמת שנשק גרעיני יופעל. ובכל זאת, המסר למדינות העולם ברור: אוקראינה ויתרה בעבר על יכולות גרעיניות והותקפה; צפון קוריאה פיתחה נשק גרעיני והפכה כמעט בלתי ניתנת למגע.

יש מגבלות לכוח. במלחמות קוריאה, וייטנאם, אוקראינה ואיראן, המנהיגים האמינו שניתן להשיג מטרות פוליטיות בלחץ צבאי קצר וממוקד. שוב התברר שהאויב לא נשבר מהר והמלחמה מייצרת דינמיקה בלתי צפויה

יתכן שזהו הפרדוקס הגדול של העידן הנוכחי. ארצות הברית עדיין מחזיקה בעוצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית שאין לה מתחרים אמיתיים, אך גם היא מתקשה יותר ויותר לתרגם עליונות צבאית לסדר פוליטי יציב. המלחמות הופכות ארוכות, יקרות ומעורפלות יותר; ההכרעות נדחות; והניצחון מוחלף בניהול מתמשך של משברים.

אולי משום כך, המשפט המסוכן ביותר בזירה הבינלאומית נותר גם היום אותו משפט ישן: "הפעם זה יהיה אחרת".

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.