כולנו הזדעזענו מהדיווחים החוזרים בתקופה האחרונה על מקרי הרצח ואלימות בקרב בני נוער. זה כבר לא "עוד ידיעה" – מדובר בקו אדום שנחצה פעם אחר פעם. אסור לנו כחברה להכיל דיווחים כאלה ואוי לנו אם נתרגל אליהם.

דיווחים אלה הם קריאת השכמה שמחייבת אותנו כחברה לעצור, להביט ולשאול "מה קורה כאן".

הקצוות האלו אינם עומדים בפני עצמם – הם מספרים סיפור על תהליכים עמוקים שמתרחשים בתוך החברה ככלל ובתוך עולמם של בני הנוער בפרט, ומחייבים פעולה.

מקרי רצח והאלימות בקרב בני נוער הם קריאת השכמה שמחייבת לעצור ולשאול "מה קורה כאן". הקצוות האלו מספרים סיפור על תהליכים עמוקים שמתרחשים בתוך החברה בכלל ובעולם בני הנוער בפרט

ראשית, בטרם החזרה לשגרה עלינו לעצור רגע ולהביט עלינו במראה, כהורים, כמורים, וכאנשי מקצוע, ולראות שעברנו אירועים משמעותיים בחודשים האחרונים ובשנים האחרונות.

אנחנו לא אותו דבר. אל לנו להישאר לבד עם התחושה הזאת, לא להיות תלושים אל מול מה שקורה. האחריות היא קודם כל שלנו להתחבר, לשתף, להתייעץ, ולהחזיק יחד את המורכבות. רק מתוך החיבור בינינו, נוכל לייצר עוגן ולבנות בסיס יציב עבור בני הנוער.

הבטן מתהפכת למול הדיווחים, ותחושת חוסר האונים הולכת ומתגברת. התיאורטיקן אלפרד ביון טבע את המושג "מתקפה על חיבורים". הוא תיאר מצב שבו הנפש חווה חרדה כה עזה, עד שהיא אינה מסוגלת לשאת את החיבור בין דברים – והיא מתחילה לפרק את המשמעות.

בשנתיים וחצי האחרונות כולנו נמצאים תחת מתקפה כזו – בעולם הפנימי והחיצוני שלנו כאחד. אנו רואים זאת בעלייה בנתונים סביב למצוקה נפשית, שימוש בחומרים וכעת גם באלימות.

גם היכולת שלנו כמבוגרים משמעותיים – להכיל, לראות, לחבר – נפגעת. לכן נדרשת פעולה הפוכה: לא פירוק, אלא חיבור. לא לבד – אלא יחד.

תחושת חוסר האונים מתגברת. אלפרד ביון טבע את המושג "מתקפה על חיבורים" – מצב בו הנפש חווה חרדה כה עזה, עד שאינה מסוגלת לשאת את החיבור בין דברים – ומתחילה לפרק את המשמעות

אין ספק כי השנים האחרונות טלטלו עד מאוד את בני הנוער ואותנו. אותו נער או נערה שגדלו לתקופת הקורונה, המשיכו לתוך מלחמה קשה ומלחמה שנמשכה לאחריה, שיצרה משבר מתמשך, תקופה מתוחה מתמשכת, וקטיעות חוזרות ונשנות של השיגרה. המחקרים מראים באופן ברור על קשר הדוק בין התנהגויות סיכון למצבי מצוקה ומשבר ברמה האישית וברמה החברתית, גם במבוגרים וביתר שאת בבני נוער.

אז מה עושים?

בפרקי אבות נאמר:

"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ז).

לא נוכל לפתור את המצב לבד, פשוטו כמשמעו – נדרשים כוחות משותפים אך גם תנועה גדולה להתקרב ולדבר.

אל מול האלימות הגואה והמצוקה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר בעמדה של צופים מן הצד. האחריות שלנו היא לעצור את הרכבת  -לדבר ולדבר ולדבר, על מה שעברנו כפרטים, כקהילה וכמדינה. כך נוכל להתחבר, לזהות מצוקות, להתערב אם צריך, ולמנוע הידרדרות.

הנתונים מטרידים, הגילאים הולכים ויורדים, והקיץ מתקרב. יש לנו חלון הזדמנויות, הוא כאן ועכשיו.

התנהגויות סיכון – אלימות, שימוש בחומרים, התמכרויות למסכים ועוד – אינן עומדות לבדן. הן חלק מסל רחב של מצוקה נפשית שנושא הנער או הנערה. עלינו להביט על התמונה הרחבה, על כל חלקי הפאזל הקשורים זה בזה. כל נער או נערה הם עולם שלם בפני עצמו ולכן המענה חייב להיות רחב: גם גבולות ברורים וגם זיהוי עמוק של מצבי קצה.

התנהגויות סיכון – אלימות, שימוש בחומרים, התמכרויות למסכים ועוד – לא עומדות לבדן. הן חלק מסל רחב של מצוקה נפשית. לכן המענה חייב להיות רחב: גם גבולות ברורים וגם זיהוי עמוק של מצבי קצה

איך עושים זאת?

• לא לבד: מתחילים בחיבור ביננו: משתפים, מתייעצים, יוצרים רשת. גם כפרטים, וגם כקהילה, להרבות בחיבורים חדשים.
• מניחים את המצב על השולחן: מציפים את הקושי אם קיים, מסתכלים למציאות בעיניים, בלי לטשטש ובלי להקטין. השינוי תלוי בנו.
• מביטים על התמונה הרחבה: התנהגויות סיכון נוספות, מצב נפשי, קשיים סוציאליים, קשיים תפקודיים וכדומה.
• עוצרים רגע: חוזרים לשגרה אבל מדברים על מה שעברנו, נותנים מקום ומשמעות לשונות בין החוויות ולשונות שלנו ממה שהיה.
• מדברים בגובה העיניים ובכנות, מתוך סקרנות על מה באמת עובר עליהם.
• מזהים סימני אזהרה: נסיגה בתפקוד, היעדרויות, שינויים חברתיים, שימוש בחומרים והסתרות.

הילדים שלנו זקוקים לנו, גם כשהם נראים גדולים. לא רק כמציבים גבולות – אלא כמי שמחברים אותם לסביבה, מתווכים את המציאות ורואים אותם.

בידנו הדבר, בואו נצעד בשביל הזה יחד.
השער פתוח לרווחה.

הילה רבה נפתלי היא מנהלת "נטע" - מרפאת נוער לטיפול בהתמכרויות ב-ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש. הילה עובדת סוציאלית בעלת ניסיון רב שנים בטיפול בבני נוער על הרצף הסיכוני וכן בתחום ההתמכרויות. בעלת התמחות בטיפול בנפגעות.י טראומה מינית; בעברה עבדה במסגרות חוץ ביתיות של בני נוער בסיכון כמו גם במרפאת מבוגרים של המרכז הירושלמי לבריאות הנפש ובמרפאות לטיפול בטראומה מינית. בתפקידה האחרון ריכזה את התחום הטיפולי בקהילת הנוער רטורנו.

ד"ר אשר ולר הוא מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, ICA. בוגר הפקולטה לרפואה ובעל תואר שני בבריאות הציבור (MPH) מאוניברסיטת בן גוריון. את ההתמחות שלו בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר עשה במרכז הרפואי לבריאות הנפש ״מרחבים״ בבאר יעקב–נס ציונה, שם גם שימש כסגן מנהל היחידה לטיפול יום לנוער.