בסוף יהיה הסכם "יפהפה" בין ארצות הברית לאיראן – או שלא. השאלה אם הוא יהיה טוב או רע אינה תלויה בהסכם עצמו אלא במה שבא אחריו: האם מטרת ההסכם היא לשמר "כתובת" עבור ארצות הברית בטהרן להמשך המגעים, או לחזור לכוונה המקורית של הפלת משטר האייתוללות וסגירת פרק המהפכה החומייניסטית. 

בניסוח אחר: האם לשמור על איראן מאוחדת בתקווה לקרוע אותה מציר רוסיה-סין ולהעבירה אל צד ארצות הברית, או לפרק אותה לעדותיה?

מה שלא תמיד ידוע הוא, שבין איראן החומייניסטית לארצות הברית התקיים שיתוף פעולה אינטימי – הן באפגניסטן והן בעיראק – עד שה-CIA פנטז על איראן כעל בעלת ברית עיקרית של ארצות הברית במקום ישראל.

לא תמיד ידוע, שבין איראן החומייניסטית לארצות הברית התקיים שיתוף פעולה אינטימי – הן באפגניסטן והן בעיראק – עד שה-CIA פנטז על איראן כעל בעלת ברית עיקרית של ארצות הברית במקום ישראל

שיתוף הפעולה התחיל באפגניסטן, כאשר איראן הפתיעה את ארצות הברית והושיטה לה יד נגד הטליבאן. אחר כך באה ההפתעה בעיראק, נגד אל-קאעדה. כאשר הכורדים בצפון עיראק הכריזו על שאיפות עצמאות, הם נדהמו לגלות מדריכים אמריקאים במיליציות השיעיות שנשלחו לדכא את המרד. ראש ממשלת עיראק הפרו-איראני נורי אל-מאלכי היה פרי הסכמה איראנית-אמריקאית, והוא שירת באמונה את שני האדונים.

סיסמאות לחוד, מציאות לחוד. ברמת הסיסמאות ותהלוכות יום אל-קודס, אמריקה הייתה "השטן הגדול". באפגניסטן ובעיראק – איראן ואמריקה היו מתואמות עד לרמה המבצעית.

לעומת זאת, גרעין הקשר בין איראן לרוסיה היה דווקא הסיוע שאיראן העניקה לוולדימיר פוטין בדיכוי המרד הצ'צ'ני. לא היה מדובר במעורבות גלויה וישירה, אלא במאמץ מאחורי הקלעים, ובעיקר בהרגעת הרפובליקות האסלאמיות של רוסיה, כדי שלא ייסחפו לתמיכה במורדים הצ'צ'ניים. כמו באפגניסטן, גם בצ'צ'ניה איראן חיפשה בעלי ברית נגד הסונה הרדיקלית-סלפית: באפגניסטן זו הייתה אמריקה, בצ'צ'ניה זו הייתה רוסיה.

לפיכך, כאשר מדינות המפרץ עוקבות אחרי המגעים בין ארצות הברית לאיראן, יש להן סיבה טובה לחשוש, שבשורה התחתונה איראן תבקש להחזיר את ארצות הברית למסלול של שיתוף פעולה אסטרטגי נגד הסונה. זאת הדאגה המרכזית, ועם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, זה יכול בהחלט לקרות. או שלא.

כאשר מדינות המפרץ עוקבות אחרי המגעים בין ארצות הברית לאיראן, יש להן סיבה טובה לחשוש, כי בשורה התחתונה איראן תבקש להחזיר את ארצות הברית למסלול של שיתוף פעולה אסטרטגי נגד הסונה

וזאת בדיוק נקודת החיבור המרכזית בין ערב הסעודית ומדינות המפרץ לבין ישראל: הצורך להפיל את משטר האייתוללות. כל פתרון שמשאיר אותם בשלטון לא בא בחשבון. ההיגיון הסעודי פשוט: ריאד אינה מהמרת על "משטר אייתוללות פרגמטי". מבחינתה, שהאייתוללות ייעלמו.

ופה היא צריכה את ישראל, ונשאלת השאלה איך. ברור שתעמולה בפרסית בדפי מסרים לא תפיל את המשטר. מה שכן ייתכן – ובאיחור גדול – הוא לעשות סוף-סוף את מה שהיינו צריכים לעשות בעיצומה של מלחמת האזרחים הסורית ונמנענו ממנו: להתחבר אל המיעוטים של איראן ולפרק את המהפכה החומייניסטית מבפנים. לישראל יש יכולת לא ממומשת לסייע לשני מיעוטים מרכזיים שיכולים להניע את תהליך הפירוק – הכורדים והאחוואזים.

לגבי הכורדים, יש לנו בעיה כבדה של חוסר אמון, בעיקר בגלל האדישות שגילינו למצוקתם בסוריה. לכורדים בעיראק יש ניסיון מר עם ארצות הברית, ובלי ערבויות ממשיות שלא יבגדו בהם – הם יעדיפו את הקשר הטוב יחסית עם טורקיה.

אבל דווקא ההקשר הטורקי הוא הקריטי ביותר עבורנו. אין זה סוד שרג'פ טאיפ ארדואן חורש רעה נגדנו, וכי ההערכות בדבר סכנת מלחמה ישראלית-טורקית הולכות ומתרבות.

תעמולה בפרסית לא תפיל את המשטר. מה שכן ייתכן – באיחור גדול – הוא לעשות מה שהיינו צריכים במלחמת האזרחים הסורית ונמנענו ממנו: להתחבר למיעוטים באיראן ולפרק את המהפכה החומייניסטית מבפנים

ישראל חייבת לשכנע את הכורדים להירתם למאמץ נגד האייתוללות – גם כדי להטריד את ארדואן בגזרה הכורדית. עם הכורדים בסוריה ובעיראק זה קשה, אך לא בלתי-אפשרי. הפוטנציאל הכורדי בתוך איראן עצמה עדיין לא נוסה, והסיכוי שם טוב יותר – כי בכורדים של איראן עדיין לא בגדו. האירוניה היא שכבר היינו יכולים להיות עמוק בתוך מרקם של בריתות עם הכורדים, אבל הם שיעממו אותנו.

גזרה בעלת פוטנציאל חשוב פי כמה לשיתוף פעולה עם המפרציות היא חבל אחוואז – המאוכלס בערבים ומשקיף על מצרי הורמוז. מעבר לעובדה שחבל אחוואז מחזיק את מצרי הורמוז ואת תעשיית הנפט האיראנית – ובלעדיו האייתוללות לא יכולים לממן לא את איראן עצמה, ולא את ייצוא המהפכה החומייניסטית במרחב ובעולם – הוא גם מגדיר את עצם מהותו של המפרץ: ערבי או פרסי.

איראן מתעקשת לקרוא למפרץ "המפרץ הפרסי", וראשית הקרע עם חאלד משעל התחיל כאשר אמר: המפרץ הערבי, כפי שמדינות המפרץ קוראות לזרוע הים האסטרטגית הזו, במקום "הפרסי". הקנאות הזו בעניין השם איננה סמנטית בלבד; היא משקפת את כוונותיה של איראן להשתלטות שיעית על אמירויות המפרץ, והיא אינה מסתירה זאת בפרהסיה של האמירויות.

דוגמה לדבר נמצאת במסגד השיעי שבשוק הישן של דובאי על חוף הים. ביקרתי שם ושמעתי את העובדים מדברים פרסית, כלומר: הם היו איראנים. בכניסה למסגד מוצב שלט גדול ומעוצב המזכיר לסונים את טבח כרבלא – האירוע המכונן של השיעה, והמניע הנצחי של הנקמה בסונים.

מעבר לכך שחבל אחוואז מחזיק את מצרי הורמוז ואת תעשיית הנפט האיראנית – ובלעדיו האייתוללות לא יכולים לממן את איראן ואת ייצוא המהפכה החומייניסטית – הוא גם מגדיר את מהות המפרץ: ערבי או פרסי

השלט מזכיר את פאטימה, בתו של הנביא, כאם המיתולוגית של שושלת האימאמים השיעים. למרות שהיא לא חייתה בימי הטבח, המסורת השיעית מתארת אותה כמי שאבלה בשמיים על צאצאיה השחוטים בכרבלא. היא "אם השהידים", והאבל שלה על אובדן המשפחה הוא המקבילה השיעית ל"פְּיֵיטָה" של מריה על מות בנה ישוע.

שלט מעל המסגד השיעי בשוק של דובאי (צילום: פנחס ענברי)

ואגב, המורשת המוסלמית הורישה לפורטוגל הנוצרית את השם "פאטימה" עד עצם היום הזה למריה. העיירה פאטימה – אתר הצליינות הקתולי – נקראת על שם נסיכה מורית מוסלמית מן המאה ה-12, אשר לפי המסורת התנצרה והפכה לאשתו של אביר טמפלרי,  בסמליות של תיאומים בין דתות. למרות שאי אפשר להוכיח זאת, הדעת נותנת שפורטוגל הנוצרית ירשה את מוטיב האם האבלה מפאטימה המוסלמית, ויצקה על השם סיפור נוצרי.

לתקוע את השלט הזה בפרצופם של הסונים בשוק המרכזי של דובאי משולה להכרזת מלחמה. האמירתים התאפקו עד היום, אבל השעה בשלה לצאת לעזרת אחיהם הערבים באחוואז. ברגע שהאחוואזים ישתחררו מעולם של האייתוללות, המפרץ יהיה ערבי בשני חופיו – וזה ישנה את המשוואה האסטרטגית במזרח התיכון מעיקרה.

אם כך, יש מפגש אינטרסים אמיתי בין ישראל לערבים להפיל את האייתוללות, אבל הם לא ייפלו בסיסמאות ובדפי מסרים אלא בעבודה קשה שהיה צריך לפתוח בה מזמן – אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

ברגע שהאחוואזים ישתחררו מעול האייתוללות, המפרץ יהיה ערבי בשני חופיו – וזה ישנה את המשוואה האסטרטגית במזה"ת מעיקרה. זהו מפגש אינטרסים אמיתי בין ישראל לערבים להפלת האייתוללות

וכמובן, ישראל של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' – סעודיה לא תתקרב אליה, בייחוד לא אחרי מופעי האימים באשדוד ובהר הבית. כל זה יצטרך לחכות לאחרי הבחירות, נקווה בקרוב.

שלט "פאטימה" בחזית המסגד השיעי בדובאי. צילום: פנחס ענברי

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.