באחד מימי שישי האחרונים יצאנו כשלוש מאות פעילים ופעילות של ארגוני חברה אזרחית ליום סולידריות בגדה המערבית – בדרום הר חברון, באזור בית לחם, בחאן אל־אחמר, בצפון הבקעה ובדרומה.

לא יצאנו להתעמת, לחסום כבישים או להפעיל כוח. מטרתנו הייתה לשדר לחקלאים הפלסטינים מסר, לפיו יש גם ישראלים שאינם שותקים לנוכח טרור המתנחלים.

אחד היעדים היה הכפר ג'נאתא באזור בית לחם. החקלאים בכפר ביקשו סיוע בהקמת גדר שתגן על אדמותיהם מהתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים אלימים.

לא יצאנו להתעמת, לחסום כבישים או להפעיל כוח. מטרתנו הייתה לשדר לחקלאים הפלסטינים מסר, לפיו יש גם ישראלים שאינם שותקים לנוכח טרור המתנחלים. אחד היעדים היה הכפר ג'נאטא באזור בית לחם

מאות פעילים של הארגונים "זזים", "קול רבני לזכויות אדם" ו"ארץ לכולם" נענו לקריאתם, תרמו כסף, רכשו מצלמות אבטחה ומאתיים מטר תיל ושכרו מיניבוסים. היינו נחושים להגיע כדי לסייע בהקמת הגדר, ובעיקר להביע סולידריות עם מי שחיים באימה מפני התקפות שזוכות לחסות הצבא והמשטרה. 

אלא שרובנו המכריע לא עברנו אפילו את הקו הירוק, הצבא, שנערך ליום הסולידריות רחב ההיקף, עצר אותנו במחסום ליד צור הדסה מתוקף "צו רידוד"; צווים דומים הוצגו למאות ישראלים בכל רחבי הגדה. לפי הצו, נאסרה כניסתם של "ישראלים" למרחב למשך 48 שעות, בטענה ל"חשש ממשי לפגיעה בסדר הציבורי".

אלא שהצו בחתימת תא"ל קובי הלר, מפקד אוגדת איו"ש, יושם רק כלפי פעילי הסולידריות, לא כלפי ישראלים אחרים או מתנחלים, שנכנסו באין מפריע לאותו השטח ממש. שרירותיות הכוח ניבטה בבוקר יום שישי במלוא כיעורה במחסומים לאורך הגדה: מי שבאו להגן על חפים מפשע נעצרו, ואילו מי שמטילים אימה על קהילות שלמות זכאים לנוע בחופשיות.

מי שלא עוקב אחרי פעולות הארגונים ברשתות, לא זכה לשמוע על כל זה. הודעות לעיתונות על צו הרידוד הגורף שחסם את רוב רובם של הפעילים מלהגיע ליום הסולידריות יצאו מיידית – אך עד היום אף גוף תקשורת לא טרח לסקר את ההתרחשות.

"צו הרידוד" יושם רק כלפי פעילי הסולידריות. שרירותיות הכוח ניבטה באותו בוקר במלוא כיעורה במחסומים לאורך הגדה – מי שבאו להגן על חפים מפשע נעצרו, ומי שמטילים אימה על קהילות שלמות, נעו בחופשיות

אף אתר חדשות מרכזי, מערכת חדשות או עיתון לא סיפרו על ישראלים וישראליות רבים, שאינם מוכנים לשתוק לנוכח האלימות הרצחנית של מתנחלי הגדה, הזוכים לחיבוק ממשלתי מתוקצב, ומקימים עוד ועוד מאחזים בלתי חוקיים בשטח.

קולם של הפעילים והפעילות של זזים ושל הארגונים האזרחיים האחרים שביקשו למחות כנגד הפשעים שמהם סובלים תושבים בג'נאתא, ובמקומות רבים אחרים לא הובא לידיעת הציבור.  

יותר ויותר כלי תקשורת בעולם מסקרים בשנה האחרונה את טרור המתנחלים. הרס, עקירה, נישול, ביזה, שריפה, גירוש, פגיעות מיניות ומקרי רצח, שלמרות שחלקם מתועדים, אינם מובאים לדין. דווקא עכשיו, כשהמציאות מתחילה לחדור את חומת ההכחשה, גם בישראל, הופכת ההתעלמות מפעילי הסולידריות לחמור במיוחד.

כיצד ייתכן שמאות ישראלים שיוצאים לפעולת סולידריות לא־אלימה בגדה לא מצליחים לבקע את האדישות התקשורתית במדינה שבה כל פרובוקציה זניחה של ידוען עימותים כמו מרדכי דוד זוכה לכותרות?

איך יכול להיות שהליכודיאדה, אירוע אווילי בהשתתפות כמה מאות עסקנים, מועברת בשידורים רציפים, ואילו ועידת השלום העממית, שאליה הגיעו אלפי ישראלים באותו שבוע ממש לא זוכה לסיקור אלא בכלי תקשורת ספורים?

איך יכול להיות שהליכודיאדה, אירוע אווילי בהשתתפות כמה מאות עסקנים, מועברת בשידורים רציפים, ואילו ועידת השלום העממית, שאליה הגיעו אלפי ישראלים באותו שבוע ממש לא זוכה לסיקור כמעט?

בסופו של דבר, מעשיהם של המתנחלים האלימים או הפעילות הצבאית שמגנה עליהם הם רק חלק מהסיפור. השאלה היא גם מי מספר את הסיפור (כלי המדיה האלטרנטיביים על פי רוב) ומי מתעלמים ממנו, מביאים אותו באיחור רב לציבור, אם בכלל, או רק כאשר דם נשפך.

תקשורת שהופכת כל רכילות זניחה לאירוע לאומי, אך מתעלמת במופגן ממאות אזרחים שנחסמים בידי הצבא בדרכם להגן על קהילות מותקפות, אינה רק כושלת בתפקידה, היא מתווה לציבור קווים מוסריים קלוקלים ומייצרת סדר יום שבו מלחמות ואלימות הן האפשרות היחידה. זו אינה תקשורת ניטרלית. זו תקשורת שמשתפת פעולה עם מציאות שבה אלימות יהודית היא עובדה קיימת, בעוד ההתנגדות לה נעלמת מהפריים.

יצאנו לדרך באותו שישי עם חששות שמא נעוכב בדרך, ואכן – השרירותיות של הכוח הצבאי לעולם אינה מאכזבת, מאות אזרחים שנחסמים בדרכם לפעולת סולידריות הומניטרית היא הרי סיפור עיתונאי מובהק. יש כאן שאלות יסוד על אכיפה בררנית, על חופש תנועה ועל שימוש בצווים צבאיים כדי לדכא מחאה אזרחית.

אבל ההתקרנפות התקשורתית משרתת את בידודם של הפלסטינים המותקפים ואת העלמת הישראלים הרבים המתנגדים למתקפות אלה. כי עצם הנוכחות של מאות פעילים יהודים בשטח מחבלת בנרטיב הנוח של שני צדי המתרס, ומוכיחה שיש בישראל ציבור שמסרב לקבל טרור יהודי כגזירת גורל, שמוכן לסכן זמן, חופש ולעיתים גם ביטחון אישי כדי לעמוד לצד קהילות מותקפות.

נרפות התקשורת היא המשכו של צו החירום הצבאי שנועד למנוע נוכחות פוליטית מוסרית בשטח. צו הרידוד לא נועד "למנוע חיכוך" אלא למנוע עדות, למנוע תיעוד, לחבל בסולידריות. שתיקת התקשורת מאפשרת את כל אלה.

נרפות התקשורת היא המשכו של צו החירום הצבאי שנועד למנוע נוכחות פוליטית מוסרית בשטח. צו הרידוד לא נועד "למנוע חיכוך" אלא למנוע עדות, למנוע תיעוד, לחבל בסולידריות. שתיקת התקשורת מאפשרת כל זאת

תקשורת שלא מסקרת דיכוי של מחאה לא־אלימה, שלא מתחקה אחר ההיגיון של הפעלת צווי רידוד כנגד פעילי זכויות אדם אך לא נגד פורעים, ושלא נותנת במה למאבק האזרחי נגד טרור מתנחלים אינה רק עומדת מנגד, אלא מסייעת בפועל להפיכת העוול ללחם חוק.

יונית נעמן היא קמפיינרית בתנועת ״זזים״ קהילה פועלת