היום הרוסים מציינים תאריך משמעותי מאוד מבחינתם – לפני 20 שנים ולדימיר פוטין עלה לשלטון והפך לראש ממשלת רוסיה – חודשים ספורים אחר כך, כבר היה לנשיא. אז, ב-1999, מעטים ידעו את שמו. היום כל העולם יודע מי זה ולדימיר פוטין.

28 שנים עברו מאז פירוקה של ברית המועצות, מתוך 20 – מעוצבות על ידי ולדימיר פוטין וחבר מרעיו. אם מבודדים מכל מה שפוטין מייצג ומסמל רק את הזווית המזרח תיכונית, אזי אי אפשר להתכחש לכך שבעשור האחרון הנשיא הרוסי החזיר את רוסיה למזרח התיכון ושוב הפך את ארצו לגורם משפיע ונחשב באזור זה.

פוטין עושה את זה גם בעזרת השימוש בכוח הצבאי, למשל בסוריה, גם בזכות זה שארה"ב בהדרגה נוטשת את האזור, אך גם בזכות הכוח הרך – תרבות, שפה, תקשורת. הערוץ "רוסיה אל-יום" כמעט מצליח להשיג את "אל-ג'זירה" הקטארית באחוזי הצפיה, המופעים של הקרקס, התיאטרון והבלט הרוסי זוכים להתעניינות מוגברת מדובאי ועד קהיר, וסטודנטים ערבים רבים שוב נוהרים לאוניברסיטאות הרוסיות.

והנה התוצאות: המחקר של קבוצת יעוץ ומחקר ASDAA BCW  שעורך מדי שנה סקר בקרב הצעירים הערבים במזרח התיכון (בני ובנות 18-24 ב-15 מדינות ערביות והשטחים הפלסטיניים) מצביע על כך שרבים מהם – כ-65% – מאמינים שרוסיה היא בת-ברית של ארצותיהם, וכ-42% חושבים שרוסיה היא יותר בת ברית מאשר ארה"ב.

גם בישראל, על פי הסקר של AJC, יותר מ-60% מהיהודים מאמינים שרוסיה היא חברה או מדינה נייטרלית. המספרים האלה שונים בתכלית מאלה לפני כעשור או אפילו 3-4 שנים.

בסקר הזה יש גם ממצאים אחרים מעניינים לא פחות, אך הזווית הגאו-פוליטית על התחרות בין רוסיה לארה"ב מרתקת במיוחד. בלי השקעות רבות, בלי USAID, בלי מלגות עתירות ממון, רוסיה מצליחה בפשטות ובאלגנטיות לחזור לעמדות מהן היא נדחקה ב-1973, לאחר שמצרים של אנואר סאדאת הפנתה לה גב.

גם מבחינה כלכלית-מסחרית רוסיה של פוטין מוצאת לה דרך למזרח התיכון. רק לאחרונה קיבלה את האישור לשווק חיטה לערב הסעודית, וכמובן שקדמו לכך עסקאות רבות שנרקמו בין אר-ריאד למוסקבה בתחום של אנרגיה גרעינית.

במצרים רוסיה בונה אזור סחר חופשי ליד תעלת סואץ ובלבנון רוכשת מתקנים לאגירת נפט בטריפולי. אז החזרה הגדולה של רוסיה למזרח התיכון היא עובדה קיימת.

ככל הנראה בעשור הבא רוסיה מתכננת גם חזרה דומה לאפריקה (בעוד כמה שבועות תתקיים במוסקבה פסגה אפריקאית).

ישראל צריכה להיות קשובה להתרחשויות הללו ולדעת לרקום מארג של בריתות כדי לפתע פתאום לא להישאר לבד בחוץ.

* * *

עוד חדשות, תרבות ופוליטיקה במזה"ת בערוץ הטלגם שלי: "מזרח התיכון על פי קסניה".

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.

שנתיים וחצי חלפו מאז שהעם בישראל החל במחאה – תחילה נגד ההפיכה השלטונית ובהמשך למען החזרת החטופים. ההפגנות המתמשכות והמתרבות, בהן משתתפים רבבות אזרחים זועמים, מכל קשת החברה – לא מצליחות להביא לשינוי. על אופי המאבק להשתנות באופן רדיקלי.

*  *  *

ההפגנות במתכונתן עד כה לא הועילו. די למצגים, די לזהירות ולפחד מבנימין נתניהו ומעושי דברו; די לשחיקת כוחות בני משפחות החטופים – אלו שיקיריהם עדיין במנהרות עזה ואלו שמותם נגרם כתוצאה מהתמשכות המלחמה, ללא יעדים ברורים ואסטרטגיים אשר יובילו לעתיד טוב ומבטיח.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.