היום הרוסים מציינים תאריך משמעותי מאוד מבחינתם – לפני 20 שנים ולדימיר פוטין עלה לשלטון והפך לראש ממשלת רוסיה – חודשים ספורים אחר כך, כבר היה לנשיא. אז, ב-1999, מעטים ידעו את שמו. היום כל העולם יודע מי זה ולדימיר פוטין.

28 שנים עברו מאז פירוקה של ברית המועצות, מתוך 20 – מעוצבות על ידי ולדימיר פוטין וחבר מרעיו. אם מבודדים מכל מה שפוטין מייצג ומסמל רק את הזווית המזרח תיכונית, אזי אי אפשר להתכחש לכך שבעשור האחרון הנשיא הרוסי החזיר את רוסיה למזרח התיכון ושוב הפך את ארצו לגורם משפיע ונחשב באזור זה.

פוטין עושה את זה גם בעזרת השימוש בכוח הצבאי, למשל בסוריה, גם בזכות זה שארה"ב בהדרגה נוטשת את האזור, אך גם בזכות הכוח הרך – תרבות, שפה, תקשורת. הערוץ "רוסיה אל-יום" כמעט מצליח להשיג את "אל-ג'זירה" הקטארית באחוזי הצפיה, המופעים של הקרקס, התיאטרון והבלט הרוסי זוכים להתעניינות מוגברת מדובאי ועד קהיר, וסטודנטים ערבים רבים שוב נוהרים לאוניברסיטאות הרוסיות.

והנה התוצאות: המחקר של קבוצת יעוץ ומחקר ASDAA BCW  שעורך מדי שנה סקר בקרב הצעירים הערבים במזרח התיכון (בני ובנות 18-24 ב-15 מדינות ערביות והשטחים הפלסטיניים) מצביע על כך שרבים מהם – כ-65% – מאמינים שרוסיה היא בת-ברית של ארצותיהם, וכ-42% חושבים שרוסיה היא יותר בת ברית מאשר ארה"ב.

גם בישראל, על פי הסקר של AJC, יותר מ-60% מהיהודים מאמינים שרוסיה היא חברה או מדינה נייטרלית. המספרים האלה שונים בתכלית מאלה לפני כעשור או אפילו 3-4 שנים.

בסקר הזה יש גם ממצאים אחרים מעניינים לא פחות, אך הזווית הגאו-פוליטית על התחרות בין רוסיה לארה"ב מרתקת במיוחד. בלי השקעות רבות, בלי USAID, בלי מלגות עתירות ממון, רוסיה מצליחה בפשטות ובאלגנטיות לחזור לעמדות מהן היא נדחקה ב-1973, לאחר שמצרים של אנואר סאדאת הפנתה לה גב.

גם מבחינה כלכלית-מסחרית רוסיה של פוטין מוצאת לה דרך למזרח התיכון. רק לאחרונה קיבלה את האישור לשווק חיטה לערב הסעודית, וכמובן שקדמו לכך עסקאות רבות שנרקמו בין אר-ריאד למוסקבה בתחום של אנרגיה גרעינית.

במצרים רוסיה בונה אזור סחר חופשי ליד תעלת סואץ ובלבנון רוכשת מתקנים לאגירת נפט בטריפולי. אז החזרה הגדולה של רוסיה למזרח התיכון היא עובדה קיימת.

ככל הנראה בעשור הבא רוסיה מתכננת גם חזרה דומה לאפריקה (בעוד כמה שבועות תתקיים במוסקבה פסגה אפריקאית).

ישראל צריכה להיות קשובה להתרחשויות הללו ולדעת לרקום מארג של בריתות כדי לפתע פתאום לא להישאר לבד בחוץ.

* * *

עוד חדשות, תרבות ופוליטיקה במזה"ת בערוץ הטלגם שלי: "מזרח התיכון על פי קסניה".

קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר במכון הבינתחומי הרצליה ועמיתת מדיניות במכון מתווים למדיניות חוץ אזורית. לשעבר חברת כנסת מטעם סיעת התנועה, והפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

אחרי שנחלץ מסרטן הערמונית בו לקה לפני שנה וחצי, חלה אבא שלי לאחרונה בסרטן אלים במח העצם. סרטן שמתמקד בעמוד השדרה. כאב עצום. התמודדות קשה. וכמובן קושי רגשי עמוק.

אבי גר בצפון. פריפריה גיאוגרפית. לכן הוא פוקד כמעט מדי יום את בית החולים על שם רמב"ם בחיפה. רבי משה בן מיימון, כך מספרים, היה רופא דגול, פילוסוף פורץ דרך ויהודי מאמין.

השבוע הבחין הרופא המומחה (ההמטולוג) במהלך טיפול היום, שהכאב המחמיר בגבו של אבא שלי, הפך לבלתי נסבל. הוא גם קלט שהוא אינו יכול להניע את רגלו. לכן פקד עליו לעבור לחדר המיון לצורך בדיקה נוירולוגית (בדיקה בדבר נזק אפשרי לעצבים בגב וברגל) ולצורך בדיקת אורטופד.

כאב עצום ומסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי

זוגתו של אבא שלי סייעה לו לנוע בכיסא גלגלים לחדר המיון. כאב מסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי.

חדר המיון בבית החולים הגדול והמשוכלל בצפון מדינת ישראל: מיטות צמודות זו לזו. שום הפרדה. שום פרטיות. מחסור ניכר במיטות נוספות. חולים צועקים מכאבים זה באוזנו של זה. זעקות כאב. דיבור בלתי פוסק. צוות רפואי מצוין שאינו נח לרגע. אחיות ורופאות על סף קריסה.

אבא שלי הונח במיטה שהתפנתה בין 2 וילונות. צפיפות רבה כאמור. הוילונות אמורים להבטיח פרטיות מינימלית.

האחות מיהרה להגיע. יעילה, נעימה ועניינית. הנירולוגית הגיעה אחריה. מתמחה צעירה מאד. כמעט ילדה בעיני מטופל בן 73. היא פקדה מהר את מיטתו. דקרה אותו בעדינות. הייתה מנומסת מאד. יחס אנושי על רקע צעקות כאב מכל עבר. אנשי מד"א נכנסים ויוצאים. מתנדבים שבוקעים מאמבולנסים. וצוות אחיות, רופאות וכן רופאים שעובדים בחריצות ובמסירות בלתי פוסקת.

גם האורתופד הוא מתמחה. מראהו כשל סטודנט צעיר. הוא מבהיר לאבא שלי: עליך לעטוף את גופך בחגורה מיוחדת. אם לא תעשה כן, לא תוכל לצאת מכאן.

בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. הובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ב-2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו)

הערת ביניים: בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. מאחר שהובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ביום 2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו), הוא נאלץ לנסוע במחיצת אשתו בשבוע שעבר למכון הדמיה גרעיני בבית החולים אסותא באשדוד.

בחזרה לבית החולים רמב"ם שלשום: אבא שלי מסכים מיד לחגור את חגורת המגן. הוא לא יכול לסבול את הכאב. הוא לא רוצה שחוליות עמוד השדרה שלו יקרסו. הוא רוצה שהכאב יפחת.

אבל הרפואה הציבורית הישראלית אינה מספקת חגורות מגן כאלה בחינם. ואם המטופל עני? בעיה שלו. צריך לקנות. אבא שלי מבקש לקנות. אבל כאן צצה בעיה קלה: אי אפשר לקנות בבית החולים. רק באופן פרטי.

והחנות הפרטית שבה נמכרות החגורות הללו (שממוקמת בקומת הקרקע בבית החולים), כמה לא מפתיע, נסגרה זה מכבר. בכל זאת, השעה היא אחרי 20:00 בערב. סריקה טלפונית מלמדת שכך גם כ-ל חנויות אביזרי האורתופדיה בחיפה. כולן נעולות על בריח.

אחרי מספר דקות מתקשר בעל חנות אנושי במיוחד ממרכז העיר. הוא מוכן לפתוח את חנותו למשך מספר דקות למען אבא שלי. לא ניתן להשיג מונית פנויה. אשתו של אבא שלי מצליחה בכל זאת לעלות על מונית מלאה באנשים (הם קלטו שהיא במצוקה ולכן ביקשו מהנהג שיעצור לה). היא קונה את החגורה בחנות שנפתחה באנושיות במיוחד לכבודה וטסה בחזרה לבית החולים. אבא שלי נעטף בחגורת המגן. עכשיו הוא יכול לחזור הביתה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה אותו מראש שהמערכת מסורבלת וטומנת בחובה צורך בלתי פוסק מהמטופל המותש והחרד להשיג לעצמו אביזרים, לקנות לעצמו תרופות ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה מראש שהמערכת מסורבלת ודורשת מהמטופל המותש והחרד להשיג אביזרים ותרופות, ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה

רופאים מעולים. אחים מסורים. רופאות מצוינות. אחיות חרוצות. אבל המחסור בכוח האדם עצום. המחסור במיטות בלתי נתפס. מועדי הבדיקות רחוקים באופן נורא. ואביזרים תומכים לא מצויים בהישג יד מיידי.

ארגון רופאים לזכויות אדם מעריך שקיים פער בן עשרות מיליארדי שקלים בין הרצוי המינימלי והסביר, לבין המצוי הקורס. פער שיש לסגור מידית. בלי קשר לכך: ההערכה היא שיש להגדיל מדי שנה מכאן ואילך את תקציב הרפואה הציבורית במיליארדים רבים נוספים.

אנחנו שומעים על הקושי העצום ללא סוף. קוראים על הקריסה כל הזמן. יודעים היטב שהרפואה הציבורית במצוקה איומה. אבל כשזה מגיע אלינו באופן אישי, אנחנו מתחילים להבין שמדובר בפשע.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. החברה לא פרסמה את תחשיביה ושיקוליה, אני עושה את הערכת המצב האישית שלי לפיכך, ומסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו.

כולנו רוצים לשלם פחות. ההיגיון בדרך-כלל אומר שלשלם פחות זה יותר טוב. זה עושה נעים בגב. במיוחד כשאתה יודע שיש בסביבה מחירים גבוהים יותר.

אבל אם כבר בהיגיון עוסקים אנו, ההיגיון גם אומר שריבוי ספקים מביא לתחרות ביניהם והתחרות מורידה את המחיר, וכך יש סיכוי שניהנה מהמחיר הכי נמוך שכלל הספקים יכולים לתת.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. מסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו

אבל כשהמחיר הופך לכזה שבסבירות גבוהה אין אף אחד מהספקים שבאמת יכול לעמוד בו ולתת שרות לאורך זמן,  גם לא אותו ספק שהציע אותו, ברור הוא שהמחיר נועד לרסק את כל האחרים ולהשכיב אותם לרצפה.

מי שמציע מחיר שלא הוא ולא אחרים יכולים לעמוד בו מאמין בדרך-כלל שיש לו יותר אוויר לנשימה, ומאמין שכאשר היריבים יתרסקו וייצאו מהתחרות וישאירו לו לבדו את הזירה, הוא כבר ידאג לגבות מחיר כזה שיפצה אותו על מחיר-המבצע ההוא.

לאיש מאתנו אין רצון לרסק את הספקים בשוק, כי ככל שיתמעטו הספקים הם יעלו מחירים – לא צריך קרטל בשביל זה, זה התהליך הכי טבעי – וסופו של דבר שנמצא שוב את עצמנו ב-1992, בימים שקניתי את הסלולרי הראשון שלי – שילמתי בימים ההם משהו כמו שקל לדקה של שיחה. אולי יותר.

30 ש"ח שאני משלם כיום לחודש הוא מחיר הוגן כלפיי ומשאיר שולי רווח צרים מאוד לספק. אני מקווה שבמחיר הזה הספק שלי יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שהמחיר הזה ישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, ואחרי שהללו ייצאו ממנה על אלונקה והמחיר יזנק לגבהים, כולנו נתחרט על כך.

אבל כבר יהיה מאוחר מדי – לא יישאר מי שיציע לנו מחיר זול יותר.

עכשיו אתם יכולים להכניס כאן את השיר של מרטין נימלר.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, המחיר יזנק לגבהים וכולנו נתחרט על כך

סלולרי כולנו צורכים – חלק מאתנו ברמה היסטרית, אחרים ברמה עוד יותר היסטרית. זהו מוצר צריכה בסיסי כיום.

אני יודע שבמדינה שבה ראש הממשלה סוחב עימו כמה תיקי חקירה, שמחאה יומיומית לא מזיזה ליועץ המשפטי למשפחה את הביצה, ושבה אשת ראש הממשלה זורקת לארץ חלה טרייה – אין זמן לדברים טריוויאליים כאלה.

מצד שני, אני חושש לעמוד שוב במצב, שבו אני שוקל אם אני יכול להרשות לעצמי להעלות את הפוסט הזה, כי אמצא את עצמי משלם לפי מילה, ולפי זמן אוויר, ולפי הקריזה של בעל-המניות, שהתעורר בבוקר, הרטיב את האצבע ברוק, ולפי כיוון הרוח קבע את המחיר.

כמו פעם.

וכמו שקורה, אגב, במחיר של כמעט כל מוצרי המזון שאנחנו קונים.

ותחשבו על זה.