ממשלת בנט–לפיד ציינה השבוע שישה חודשים להקמתה. אחרי ששרדה את המשוכה הראשונה שלה – העברת תקציב 2021 – והבטיחה את המשך קיומה בעתיד הנראה לעין, היא ניצבת כעת בפני אתגר קשה בהרבה – מציאת הזהות שלה (ולא רק סגנון שונה מזה של קודמתה).
לא בטוח שתוכל לעשות זאת. הקואליציה הנוכחית, שמורכבת משמונה מפלגות שונות, היא המגוונת ביותר בתולדותיה של ישראל. אין עוררין על השבריריות המובנית שלה – היא מחזיקה ברוב קלוש של 61 חברי כנסת ולכן נתונה תמידית לחסדיו של כל אחד מחבריה, שעלול למרוד בכל רגע.
כמו במדינות רבות אחרות, הממשלה הנוכחית מנסה לשרוד בעידן של חוסר ודאות, עידן המעוצב ברקע שינויי האקלים ומגפת קורונה – עם כל הזנים המשתנים שלה – מה שמקשה על תכנון תוכניות ויישומן.
בדומה לממשלות קודמות, עליה להתמודד עם אתגרים מתפתחים מבחוץ – בייחוד איראן, חזבאללה והסכסוך הישראלי-פלסטיני – ומבית – בתחומי הכלכלה, החברה והדת. וכמובן, עליה לנסות לנהל את כל אלה על רקע התנגשויות תדירות בין האגו של מנהיגי הקואליציה השונים לבין האג'נדות הנבדלות של הסיעות המרכיבות אותה.
מרכיביה העיקריים של הקואליציה, בצורה זו או אחרת, משעתקים את קווי המדיניות העיקריים של קודמיהם – ובמקרים מסוימים אף מרחיבים אותם
התפיסה של שימור המצב ללא צלו הארוך של בנימין נתניהו, שעומדת בבסיס כינונה של הממשלה הנוכחית, לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. מרכיביה העיקריים של הקואליציה, בצורה זו או אחרת, משעתקים את קווי המדיניות העיקריים של קודמיהם – ובמקרים מסוימים אף מרחיבים אותם.
הדבר נכון לא רק לגבי העמקת ההתנחלות היהודית בגדה המערבית וברמת הגולן, אלא גם בנושאי הבנייה בירושלים ובסביבתה. אמצעי הדיכוי נגד הפלסטינים נמשכים במרץ, וכן הריסות הבתים ופריעת החוק מצד מתנחלים קיצוניים.
הנושא האיראני ופעולותיה של ישראל בשטחים הפלסטיניים מעכירים את היחסים עם ממשל ג'ו ביידן ועם האיחוד האירופי. אף על פי שתדמיתה של ישראל בעולם אולי השתפרה, היא גם חשופה יותר לביקורת מכיוונים שונים.
מדיניות הפנים גם מעוררת תהיות. הגנות האזרח נפגעו עם חידוש המעקב האלקטרוני והניסיון להשיב את איכוני שב"כ. הקואליציה התנפחה לממדים כמעט מפלצתיים, ועמה גם החייאת הכספים הקואליציוניים והמינויים הפוליטיים שראשיה הבטיחו למגר.
המדיניות הכלכלית קיבלה עוד תפנית ניאו־ליברלית עם צמצום ההטבות הסוציאליות בחסות משרד האוצר בניצוחו של אביגדור ליברמן. רפורמות הדת שהובטחו – בהן מתווה הכותל – הושהו לעת עתה.
ההשקעה בתשתיות ביישובים הערביים היא צעד חיובי, אולם חסר מאמץ תואם לשיפור היחסים בין יהודים לערבים בתוך המדינה. ופעם אחר פעם דאגות סביבתיות נזנחות לטובת שיקולים אחרים.
הרעיון של ממשלה שתעסוק רק בנושאים שיש לגביהם הסכמה רחבה הפך לאשליה עוד לפני שהצליח להתבסס. המצב הזה בעייתי במיוחד עבור המפלגות שבשוליה השמאליים
הרעיון של ממשלה שתעסוק רק בנושאים שיש לגביהם הסכמה רחבה הפך לאשליה עוד לפני שהצליח להתבסס. המצב הזה בעייתי במיוחד עבור המפלגות שבשוליה השמאליים – מרצ ואולי גם העבודה – מאשר למרכיביה האחרים של הקואליציה, היות שמפלגות אלה מתמודדות עם פער הולך וגדל בין ערכיהן ועמדותיהן לבין המדיניות שמיישמת הממשלה שבה הן יושבות.
תקוותן להתרכז בתחומים הצרים של המשרדים שבהם הן שולטות – בריאות, הגנת הסביבה, שיתוף פעולה אזורי, תחבורה ואפילו בטחון פנים – מתפוגגת נוכח המציאות שיוצרים שותפיהן.
אילו אפשרויות פתוחות בפני חברי מרצ (וחלקים מהעבודה) בתנאים אלה? הראשונה, והפחות מפתה, היא לעזוב את הממשלה לפני שיוותרו לחלוטין על תפיסת עולמם הפרוגרסיבית והאידאולוגיה שלהם.
אבל אפשרות זו בנקודת הזמן הנוכחית, קרוב לוודאי, חסרת תועלת לחלוטין. לבד מאובדן האפשרות להיחשב לחלק מכל קואליציה שלטת בעתיד הנראה לעין, הם יעניקו לימין הלאומני את הניצחון על מגש של כסף (ואולי אף יסללו בכך את הדרך לחזרתו של נתניהו).
אפשרות נוספת היא לנסות לרבע את המעגל: למצוא דרכים להישאר בקואליציה בלי לנטוש את דבקותם הבסיסית בזכויות אדם, בצדק חברתי ובשלום בר קיימא בין ישראל לשכניה. גישה זו אומצה על ידי מרצ בהצלחה מעטה בלבד ובאופן שפוגע קשות באמינותה.
השרים שלה – יושב ראש המפלגה ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ועיסאווי פריג' – תומכים או נמנעים תדיר בהצבעות על נושאים מדיניים משמעותיים – בעיקר בנושאי הבנייה בהתנחלויות, שימוש בכוח מופרז כלפי פלסטינים והפרות חוזרות ונשנות של זכויות אדם ואזרח – בשעה שחברי הכנסת שלה ממשיכים להתנגד לצעדים הללו.
הניסיון להציג את עצמם בו־זמנית כפרגמטיים וכאנשי עקרונות ללא דופי פשוט אינו מחזיק מים. הוא יוצר סדקים בתוך המפלגה ופוגע בכוח המשיכה האלקטורלי
בכך הם חושפים את עצמם לביקורת מכיוונים שונים, המלגלגים על צביעותם מצד אחד ועל הרפיסות האידיאולוגית שלהם מצד שני. הניסיון להציג את עצמם בו־זמנית כפרגמטיים וכאנשי עקרונות ללא דופי פשוט אינו מחזיק מים. הוא יוצר סדקים בתוך המפלגה ופוגע בכוח המשיכה האלקטורלי שלה בציבור שלה.
אפשרות שלישית היא לנסות לפעול בכיוונים חדשים בנושאי פנים, בעיקר על ידי פנייה לקהילות בפריפריה ולקבוצות מוחלשות שהוזנחו עד כה על ידי הגרעין הקשה האולטרה־ליברלי, החילוני והעירוני של השמאל היהודי בישראל.
מאמץ כזה כרוך בהכרה בבעייתיות הבסיסית שבאליטיזם שנקשר במרצ ובעבודה מזה עשרות שנים – ובהשלתה באופן מודע. יוזמות כאלה נוסו כמה פעמים בעבר, וכעת הן שבות וננקטות ביתר שאת. אולם הן עדיין זקוקות לביסוס משמעותי בקרב חוגים מסורתיים ומזרחיים מרכזיים, שלא לדבר על החברה הערבית בישראל.
יתר על כן, מאמצים אלה מתעלמים מהמרכיב המדיני המהווה חלק חיוני ובלתי נפרד מראיית העולם של השמאל הישראלי. גישה זו, שלכל הדעות נדרשה כבר מזמן, היא במקרה הטוב תגובה חלקית – ולפיכך בלתי מספקת – לדילמות הנוכחיות.
השמאל בקואליציה צריך להיות מוכן להגדיר את הקווים האדומים שלו: להבהיר לעצמו ולשותפיו מה הוא יוכל לקבל ומה הוא מחשיב לבלתי קביל בעליל מנקודת מבטו
קיימת גם אפשרות רביעית, כזו החותרת לסלול דרך חדשה המבוססת על ערכי השוויון, הצדק והחרות. דבר זה מצריך שילוב של אומץ ויצירתיות. בשלב הראשון, השמאל בקואליציה צריך להיות מוכן להגדיר את הקווים האדומים שלו: להבהיר לעצמו ולשותפיו מה הוא יוכל לקבל ומה הוא מחשיב לבלתי קביל בעליל מנקודת מבטו.
פירוש הדבר שעליו להודות בפני עצמו ובפני תומכיו כי ישיבתו בקואליציה אינה מובנת מאליה בשום פנים ואופן: שהיא תיבחן דרך קבע לאור הנורמות המנחות שלו. להצהרה כזאת אולי יהיה אפקט של חסימת לפחות חלק מהצעדים שהוא לא יכול לקבל – גם אם הוא לא מקדם ישירות את האג'נדה הספציפית שלו.
למהלך כזה יש משמעות רק אם הוא מקבל ביטוי מהותי. במישור זה לשמאל יש עכשיו הזדמנות להתוות כיוונים חדשים שיביאו בחשבון את הקשר ההדוק בין מדיניות הפנים לבין התרחשויות בינלאומיות. קשר כזה ברור ביותר בנושאים כמו שינוי סביבתי ומגפת הקורונה על ביטוייה השונים. אולם הדבר נכון גם לגבי יוזמות שנוקטת ישראל הנוגעים לביטחון אזורי ולענייני ישראל–פלסטין.
התעלמות מההקשרים הללו מחזקת את אותו סוג של בדלנות המטופח על ידי כוחות פופוליסטיים בישראל, שאפשר לימין הקיצוני לשגשג בעבר ושעלול להחיש את חזרתו, בהיעדר חלופות מתקבלות על הדעת בעתיד.
לכן מבחינה מבנית, השמאל בממשלה יכול לסייע רבות בחיזוק תפקיד המדינה ומוסדותיה, לא רק בנושאי זכויות אדם וחירויות יסוד לכל האזרחים והקבוצות במדינה, אלא גם בנושאים של צדק חברתי וכלכלי.
חיזוקם של מוסדות השלטון הבסיסיים ועידוד הפיקוח של כלבי השמירה על הממשלה בחברה האזרחית ובכלי התקשורת העצמאיים, תוך חידושם של מנגנונים להבטחת שוויון אזרחי, הוא חיוני הן לדה־פוליטיזציה של החלטות ציבוריות מכריעות והן לביסוס אמון מחודש במערכת הפוליטית.
האתגרים שניצבים בפני השמאל בממשלה, מובלטים ככל שיהיו, אינם ייחודיים רק לחלק זה של המפה הפוליטית. ניתן להבחין בהם, בדרגות שונות, אצל כל אחת משמונה המפלגות שמרכיבות את הממשלה הנוכחית. הם גם לא מנת חלקה של ישראל בלבד: ניתן למצוא אותם בחברות מקוטבות בכל העולם. בשום מקום הם לא ייפתרו על ידי דבקות בסטטוס קוו חמקמק וחסר כיוון.
הדרך להשבת השליטה בגורל העצמי – כאן כבכל מקום אחר – עוברת דרך פיתוח יכולות התקדמות בכיוונים חדשים בלי לנטוש את המחויבות לערכים מכוננים. גישה כזאת אולי לא תבטיח את אריכות ימיה של הממשלה הנוכחית – אך היא יכולה להוות צעד גדול לקראת הבטחת עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית שחיה בשלום עם שכניה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו