בשבוע שעבר הודיעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות כי פסקי דין והחלטות של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים שמעוררות עניין ציבור ישודרו בשידור ישיר. על שידור פסקי הדין וההחלטות הוחלט לאחר שצוות שבחן את נושא פומביות הדיון בעידן הטכנולוגי המליץ על כך.

בשבוע שעבר הודיעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות כי פסקי דין והחלטות של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים שמעוררות עניין ציבור ישודרו בשידור ישיר

השקיפות הנוצרת כתוצאה משידור פסקי הדין וההחלטות היא התפתחות חיובית, וראוי כי גם החלטות בערכאות נמוכות יותר, העוסקות בנושאים רלוונטיים יותר לאזרח הקטן, יזכו להיחשף לעין המצלמה (אולי בדוגמה של שידורי ערוץ הכנסת, המעביר באופן קבוע את דיוני המליאה והוועדות במשכן). עבור האזרח הקטן גם החלטות בדיוני מעצרים – אינם פחות חשובים.

בהקשר הזה, של שקיפות במערכת המשפט, דומה כי הגיע הזמן לדון בחשאיות האופפת תחום אשר לא רק שאיננו צפוי להיות חשוף לעיני הציבור הרחב דרך מצלמות הטלוויזיה בעתיד הקרוב, אלא שהוא אף איננו נגיש אף לציבור המטריח את עצמו לאולמות בתי המשפט ואיננו מסתפק בצפייה מהבית. הכוונה היא לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים, המתנהלים  בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסום באופן קבוע.

הסיבות לכך שדיוני בית המשפט לענייני משפחה סגורים לציבור ברורות: הליכים הקשורים לדיני משפחה, גירושים וילדים הם רגישים, והמחוקק ביקש לשמור על צנעת חייהם של המתדיינים. אולם הטיעונים בעד צמצום היקף החסיון של דיוני בית המשפט לענייני משפחה הינם כבדי משקל. אור השמש ושקיפות הם הדבר המזכך ביותר גם בתחום העדין של דיני משפחה.

החיסיון החל בערכאות בתחום המשפחה חל על הציבור כולו, ובתוך כך גם כלפי אקדמאים אשר חוקרים את התחום וגם כלפי עיתונאים. מדובר בעוול שחייב להפסק. ישנם אמצעים שפגיעתם פחותה שהינם עדיפים על מנת לשמור על פרטיות המתדיינים מחד, וטיוב המערכת והביקורת עליה – מאידך. לדוגמה, החתמה של העיתונאים והחוקרים על התחייבות וסודיות שלא לחשוף פרטים על המתדיינים.

הסיבות לכך שדיוני ביהמ"ש לענייני משפחה סגורים לציבור ברורות, אולם הטיעונים בעד צמצום היקף החיסיון שלהם כבדי משקל. אור השמש ושקיפות הם הדבר המזכך ביותר גם בתחום העדין של דיני משפחה

סגירת הדיונים לחוקרים ועיתונאים מייצרת תמריץ למערכת "לסגור תיקים" בהעדר כל ביקורת ציבורית או אחרת, אך לאו דווקא לסגור אותם באופן צודק וראוי. שקיפות בדיונים, גם אם מועטה עבור חוקרים ועיתונאים, תעודד את השופטים להגיע מוכנים לדיונים, לנהוג פחות על "אוטומט" ולהקפיד שלא להציג משוא פנים כלפי אחד הצדדים.

בנוסף, פתיחת הדיונים תסייע באופן משמעותי למחקרים אקדמיים העוסקים בדיני משפחה. כך, לדוגמה, קשה מאוד לחקור את תחום ההורות, שעה שבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים דנים בדלתיים סגורות ואינם מפרסמים את החלטותיהם ופסקי הדין.

עוד תחום שקשה מאוד לחקור הוא אלימות במשפחה, שכן הדיונים חסויים. כמה צוי הרחקה מתקבלים? בכמה מקרים מעורבים ילדים? בכמה מקרים מחייבים צד בהוצאות משום שפנה פנייה לצורך טקטי או אסטרטגי? מתי אנשים מגיעים מיוצגים ומתי לבדם? המון שאלות – אפס תשובות.

בדרגה הנמוכה ביותר של שקיפות נמצא עולם שלם של פסקי דין שנתנו תוקף להסכמות בין צדדים, כך שגם אם אלו מתפרסמים אין כל דרך לדעת באיזה הסכמות מדובר. במקרים הללו, מדובר במשימה בלתי אפשרית לחקור את המערכת. אפילו החוקר המיומן ביותר, לא יצליח להוציא נתונים מפסקי דין המאשרים הסכמים הטמונים בקלסרים חסויים אי שם במרתפי בתי המשפט.

לבסוף, סיבה נוספת היא איכות השפיטה והשופטים. כל אדם תחת תיעוד משתדל, ללפחות למראית עין, קצת יותר. כולנו זוכרים שופטים ושופטות שעמדו לבירור משמעתי בשל אמירות לא ראויות, על סמך ראיות ממשיות שהוצגו כנגדם – פרוטוקולים והקלטות מתוך הדיונים. בדיני המשפחה לרוב לא ניתן לבסס תלונות כאלה בהיעדר תיעוד.

עוד תחום שקשה מאוד לחקור הוא אלימות במשפחה, שכן הדיונים חסויים. כמה צווי הרחקה מתקבלים? בכמה מקרים מעורבים ילדים? המון שאלות – אפס תשובות

לסיכום: שידור פסקי דין והחלטות מבית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים מהווה סנונית ראשונה לקראת שקיפות בכלל מערכת השפיטה, שתגביר את אמון הציבור, ותאפשר ביקורת מדויקת יותר ומחקר מעמיק של המגמות בפסיקה, בחינה של התנהלות השופטים כלפי הצדדים המתדיינים, עורכי הדין, המדינה ועוד. כל הדברים הללו נכונים, ואף ביתר שאת, בנוגע לבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. ובשורה התחתונה: תנו לשמש השקיפות לעלות מעל ערכאות השיפוט לענייני משפחה – למען כולנו.

עו"ד שני הוא שותף במשרד א. זיסמן שני, המתמחה בדיני משפחה וירושה

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.