תוספת הרמטכ"ל המדוברת בימים אלה, וגורמת למשבר קואליציוני ולמלחמת חורמה של שר הביטחון למען אנשי הקבע, הזכירה לי שקר צה"לי אחר. פרשת הביטוח של אנשי המילואים, מאבק שבעוונותי השתתפתי בו עם חבריי לפורום המג"דים, מח"טים, טייסים במילואים ופורום חפ"שים.

תוספת הרמטכ"ל המדוברת בימים אלה, וגורמת למשבר קואליציוני ולמלחמת חורמה של שר הביטחון למען אנשי הקבע, הזכירה לי שקר צה"לי אחר. פרשת הביטוח של אנשי המילואים

תוספת הרמטכ"ל נקבעה כידוע בשנות ה-60 ונועדה לתת תוספת "במקרים מיוחדים מבחינה כלכלית". אבל כמו בפרשת הפטור מגיוס לארבע מאות אברכים, שהפך לפטור לכולם, באו אנשי הקבע והפכו את התוספת המיוחדת לתוספת לכולם. תוספת לא חוקית שנמשכה שנים, עד שמבקר המדינה נכנס לבדיקה והצביע על המשאבה הלא חוקית של כספי ציבור למען כל אנשי הקבע בראשות הרמטכ"ל. הרמטכ"לים.

מבקר המדינה: חוב הפנסיה התקציבית – מאות מיליארדים > הרמטכ"לים הגדילו פנסיות של אנשי קבע במאות מיליונים בלי ביקורת > דמי הניהול גבוהים מדי pic.twitter.com/hM0pDjd607

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) October 26, 2016

נחזור רגע למאבק הביטוח. הימים היו ימי אסון המסוקים 1997, כאשר פורום המילואים שנאבק עד אז נגד אפליית אנשי מילואים במוסדות לימוד ומקומות עבודה, נחשף לעוול שהתרחש באסון המסוקים.

אלמנות טייסי המילואים, שנפגעו יחד עם טייסים בקבע, כך התברר, מקבלות פיצוי נמוך בהרבה מאלמנות אנשי הקבע. זאת למרות שבמשך שנים נאמר לטייסים במילואים לשלם ביטוח, צ'ק אישי, והובטח להם שהם מבוטחים כמו אנשי הקבע.

אלא שהאמת הייתה מרה. הביטוח לאנשי המילואים היה מוחרג משירות צבאי, והצבא, צבא הקבע, סיפר סיפורים לאנשי המילואים. למעשה במשך 20 שנה טייסי המילואים לא היו מבוטחים כמו טייסים בקבע, למרות שהסתכנו יחד באותו קוקפיט, ואותה מלחמת לבנון.

התברר שאלמנות טייסי המילואים, שנפגעו באסון המסוקים עם טייסי הקבע, מקבלות פיצוי נמוך בהרבה מאלמנות אנשי הקבע. למרות שטייסי מילואים שילמו והובטח להם ביטוח  כמו לאנשי הקבע

המשבר גרם לכינוס בטייסות חיל האוויר ולשביתה מיידית של עשרות טייסי מילואים. ביום שישי של פרוץ המשבר נקראנו בדחיפות ללשכת מנכ"ל משרד הביטחון ושם התפרץ מפקד חיל האוויר עצמו בפלצות:

"השתגעתם, הסורים רואים שחיל האוויר לא טס".

כלומר אנחנו מסכנים את ביטחון המדינה. זו המדינה שביטחונם של טייסי המילואים מול משפחותיהם לא כל כך עניין אותה עד לאותו רגע.

החשיפה של היעדר ביטוח לטייסים הובילה לידיעה המרה שכל חיילי המילואים בצבא הירוק, חי"ר שריון והנדסה, בשר התותחים של מלחמות ישראל, אינם מבוטחים למקרה של מוות תוך כדי ועקב השירות ואילו הביטוחים הפרטיים האזרחיים שלהם, מחריגים שירות מסוכן בצבא.

זה היה המצב עם השקר הצה"לי ההוא. אנשי קבע שנפצעו או נהרגו בשירותם, היו מבוטחים ומשפחתם המשיכה לקבל את השכר הקובע, ואלה ביניהם שנפצעו קיבלו תפקיד אחר המתאים למצבם.

איש מילואים, שהיה למשל אינסטלטור, ונפצע בידו מפיצוץ חזיז אשר גרם לו לנכות – הנכות מנעה ממנו להמשיך להחזיק מפתח שוודי וחייבה אותו למעשה להחליף מקצוע. הוא לא היה מבוטח.

חשיפת היעדר הביטוח לטייסים הובילה לידיעה המרה שכל חיילי המילואים בצבא הירוק, חי"ר שריון והנדסה, בשר התותחים המלחמתי, אינם מבוטחים למקרה מוות

המשבר הוביל בסופו של יום להבנת המערכת שיש לחוקק חוק המשווה את מצבם הביטוחי של אנשי המילואים לזה של אנשי הקבע.

בשנת 2002 פרץ מבצע חומת מגן וגופות חיילי המילואים מהקרב בג'נין שכבו מול עיניהם של חברי הכנסת. רק אז, לאחר ארבע שנות מאבק, נפל האסימון גם במערכת הביטחון והחוק עבר.

עוד קודם, במהלך המבצע, כאשר עשרות אנשי מילואים פוטרו בשל שירות מילואים ארוך וחברי הפורום ביקשו להפעיל חוק אחר בספר החוקים המאפשר למדינה לפצות את מי שגויס בצו 8 ונפגע כלכלית, הם נתקלו באטימותה של מערכת הביטחון.

המבקר: המדינה חייבת מעל מיליארד שקל למשרתי מילואים ולמעסיקיהםhttps://t.co/F7Al2wCioK@HadarGil pic.twitter.com/fLG4bzoSgm

— ynet עדכוני (@ynetalerts) August 4, 2021

מערכת הביטחון כתבה לבג"ץ (!) כי חיילי המילואים שירתו "קרוב לבית" ולכן היו יכולים לצאת לענייניהם כשנזקקו לכך, ובכך דחתה מערכת הביטחון את הבקשה. כלומר מי שנלחם ברמאללה שירת "קרוב לבית", וכמובן היה יכול לצאת מהנגמ"ש מתי שרצה לסדר את ענייניו.

ככה מתנהלים שקרים ביטחוניים. שקרים צה"ליים. על השקרים הללו בונה כעת בני גנץ (שבתקופת תרמית הביטוח שירת בצבא בתפקידים בכירים לפני שהפך לרמטכ"ל) את מאבקו למען הפנסיות. פנסיות, שכזכור היו אמורות להינתן רק במקרים מיוחדים, אך הצבא, צבא הקבע, החיל אותה על כלל אנשי הקבע.

בשנת 2002 פרץ מבצע חומת מגן וגופות חיילי המילואים מהקרב בג'נין שכבו מול עיני החכ"ים. רק אז, לאחר 4 שנות מאבק, נפל האסימון גם במערכת הביטחון והחוק עבר

ומי ישלם כעת את התוספות? ברור. אזרחי המדינה המשלמים מיסים ומשרתים במילואים.

כתבה על משבר הפנסיות, צילום מסך מכאן 11

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

אחת התופעות המרתקות בבעיה הפלסטינית היום היא המאבק בין הרשימה המשותפת של איימן עודה והרשימה המאוחדת של מנסור עבאס. מדוע? כי רק בכנסת הישראלית מתקיימים חיים פרלמנטריים פלסטיניים תוססים.

אחת התופעות הפלסטיניות המרתקות היא המאבק בין הרשימה המשותפת של איימן עודה והרשימה המאוחדת של מנסור עבאס. מדוע? כי רק בכנסת הישראלית מתקיימים חיים פרלמנטריים פלסטיניים תוססים

זאת אחרי שהפרלמנט הפלסטיני ברמאללה מת קודם זמנו. בירדן, שבה לפחות חצי מן האזרחים הם פלסטינים, אין לפלסטינים אפשרות לבטא את עצמם בחיים פרלמנטריים. בלבנון הם נחשבים למקקים, ולא רק שאין להם אפשרות לבטא את עצמם בפרלמנט הלבנוני, אלא יש נגדם מערכת שלמה של חוקי אפרטהייד המונעים מהם להתפרנס בכבוד ולרכוש השכלה.

מבחנם של ערביי ישראל כעת הוא להוכיח שהם ראויים להזדמנות לחיים פרלמנטריים, או שחלילה, סופם בכנסת ישראל יהיה כמו רמאללה, ירדן או לבנון.

לפני שנים רבות, כאשר הייתי המנהל של מחוז הסטטיסטיקה ביהודה ושומרון, אחרי מלחמת ששת הימים, ניגש אליי אחד העובדים ואמר לי: "אני מעריץ את הדמוקרטיה הישראלית". שאלתי אותו: "למה?" והוא ענה: "אני יכול לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: 'אשכול  חמור', ואף אחד לא יעצור אותי. אמרתי לו: "דמוקרטיה זה שאתה יכול לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: 'אשכול חמור', אבל אתה לא תעשה את זה".

(לוי אשכול היה ראש הממשלה שבימיו היה הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים).

פה המבחן הגדול של החכ"ים הערביים – ולא רק הם – בכנסת. האם הם יצעקו באמצע הרחוב אשכול חמור, או שירסנו את עצמם, וינהלו חיים פרלמנטריים הוגנים ותרבותיים של הקשבה וויכוח ענייני – מעל דוכן הכנסת, ולא ברחוב.

פה המבחן הגדול של החכ"ים הערביים – ולא רק הם – בכנסת. האם יצעקו באמצע הרחוב "אשכול חמור", או שירסנו עצמם וינהלו חיים פרלמנטריים של הקשבה וויכוח ענייני – מעל דוכן הכנסת, ולא ברחוב

מנסור עבאס מוכיח כי הוא מבין שלצעוק ברחוב זה לא דמוקרטיה, זה לא מכובד וזה לא מועיל. אם הדגם של מנסור עבאס יכה שורש בתרבות הדמוקרטית של ערביי ישראל, הרי יש להם סיכוי רב לאמץ נורמות דמוקרטיות ראויות. אבל אם הדגם של אחמד טיבי המתקוטט עם שוטרים, אץ רץ להר הבית לעורר מהומות, או הדגם של איימן עודה העומד בשער שכם וממריד את אנשי כוחות הביטחון שיפרשו מן השירות – אם הדגם הזה יגבר על הדגם של מנסור עבאס, הרי זה רק שאלה של זמן עד שהחברה הישראלית תשים סוף לפרלמנטריזם הפלסטיני תחת דגל ישראל, וסופם של החכ"ים הערביים יהיו כמו ברמאללה, ירדן או לבנון. אם החכ"ים הערבים ינטשו את דוכן הכנסת, סופם שלא יוכלו לחזור אליו בעתיד.

אבל, אם הדגם של מנסור עבאס יגבר, הרי שלא רק הפרלמטריזם הערבי לא יחדל, להפך – הערבים בהחלט ישתלבו במרקם הפוליטי של ישראל, ויוכלו להיות שותפים לכל ממשלה – מימין ומשמאל.

ואגב, דגם פוליטיקת הכיכרות מאפיין גם חלקים בפוליטיקה הישראלית בכלל – בן גביר למשל, שכל מהותו לחרחר מדנים, הפוך מן הראוי לחיים פרלמנטריים אמיתיים. אפשר לומר כי אחמד טיבי הוא בן גביר של הערבים. גם הצרחות והצעקות של חברי כנסת יהודים במליאה מאיימים על הפוליטיקה הישראלית לא פחות, וגם עופר כסיף המתקוטט עם שוטרים בהר חברון.

מנסור עבאס היטיב לתאר את ההבדלים בינו לבין המשותפת. הוא אמר שבעוד שהוא רוצה לקדם את החברה הערבית בישראל, הרי המשותפת רק רוצה לערער את היציבות בישראל. המטרה שלה דסטרוקטיבית, ולא בונה, לדבריו, בעוד מה שמעניין אותו זה לקדם את האינטרסים של הערבים דרך ההשתלבות במרקם החיים הפוליטיים בישראל.

אם הדגם של מנסור עבאס יגבר, הרי שלא רק הפרלמטריזם הערבי לא יחדל, להפך – הערבים בהחלט ישתלבו במרקם הפוליטי של ישראל, ויוכלו להיות שותפים לכל ממשלה – מימין ומשמאל

הייתי מוסיף לאבחנה של מנסור עבאס עוד אבחנה: הרשימה המשותפת היא פאן ערבית ביסודה, ממש כמו אש"ף, וכתנועה פאן ערבית, היא שמה בראש מעייניה את המלחמה בישראל, ובנפשה היא קשורה לדיקטטורות הפאן ערביות במרחב הערבי.

עוד זכורה ההתפעלות של אחמד טיבי מן הרודן הלובי, מועמר קדאפי, ובל"ד עדיין מעריצה את אסד. אם הקשר הרגשי הוא לסוג הזה של המשטרים הערביים, הרי הקשר הרגשי לדמוקרטיה אמיתית רופף מאוד.

השאלה היא האם המשותפת רואה בדמוקרטיה הישראלית כלי להרוס את ישראל מבפנים? אולי לא צריך ללכת כל כך רחוק, אבל הדינמיקה של פוליטיקת הכיכרות של עודה וטיבי יכולה להביא אותם גם לשם.

הייתי מביא לכך עוד דוגמה מן העבר. מיד אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, לפני שאש"ף נכנס לשטחים, הייתי בתוניס וביליתי לילה שלם (באותם ימים אש"ף התכנס בלילות, ולא בימים) עם בכיר פלסטיני מאוד מקורב לערפאת. הוא סיפר לי שהם מאוד חוששים מן הכניסה לשטחי הרשות לעתיד לבוא, בין היתר בגלל הדוגמה של הדמוקרטיה הישראלית לפלסטינים, שיעדיפו אותה על המיליציוניות של אש"ף.

הוא שאל את ערפאת: איך תתמודד עם הדמוקרטיה הישראלית המצטיינת בשיטות הערביות שלך? ערפאת ענה לו: הדמוקרטיה היא נקודת התורפה של ישראל. כך נוכל לחדור לתוכה כדי להרסה.

עוד זכורה ההתפעלות של טיבי מהרודן הלובי קדאפי, ובל"ד עדיין מעריצה את אסד. אם הקשר הרגשי הוא לסוג הזה של המשטרים הערביים, הרי הקשר הרגשי לדמוקרטיה אמיתית רופף מאוד

זה רק מחדד את נטל ההוכחה של המשותפת – האם היא בעד לאפשר לדמוקרטיה הישראלית לקדם את הערבים, או חלילה קשה לה לוותר על החלומות הפאן ערביים שלה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.