בישראל כבר לא מתנהל דיון ציבורי או פרלמנטרי ממלכתי בשום נושא. גם אין דיון פוליטי. לא בכנסת ולא בממשלה. לא בין קואליציה לאופוזיציה ולא בין רשויות שלטון. לא בתקשורת הקלאסית – בטלוויזיה וברדיו, ובוודאי לא בדיגיטלית.

בישראל מתנהל רק שיח ציוצים. ניתוח ציוצים. התלהמות תקשורתית סביב כל בדל ציוץ. דיונים באולפנים על ציוץ שגוי או מוטעה או מעליב או אבסורדי. ציוצים בטוויטר הם השיח בדמוקרטיה הישראלית.

בישראל מתנהל רק שיח ציוצים. ניתוח ציוצים. התלהמות תקשורתית סביב כל בדל ציוץ. דיונים באולפנים על ציוץ שגוי או מוטעה או מעליב או אבסורדי. ציוצים בטוויטר הם השיח

עקיצות, בדיחות, סרקזם, סאטירה, "הנה, תיקנתי לך", "תעשו לעצמכם טובה", "שמחתי לעזור", קללות, איומים, הסתה ברוטלית פומבית, שקרים אין סופיים, פייקניוז וציטוט חוזר של פייק ניוז. זה השיח.

כמו שידור לופ התמונות האין סופי של כל אירוע, לצד פרשנות האולפן האין-סופית.

אם חלילה נפתח באיזה אולפן שיח בין שני מרואיינים למנחה, הוא נבלע בבליל צעקות, קטיעות, היעדר טיעונים לוגיים, חוסר הקשבה, אי מתן זכות תגובה, יציאה לפרסומות. זה השיח.

אין עובדות, אין טענות וטענות נגד, אין ציטוט מקורות, אין עמדה מכובדת מול עמדה שונה. אין כבוד לדעה אחרת. אין סינון של תעמולה, אבחנה בין דברי בלע והסתה לעמדות לגיטימיות שעומדות בקוד האתי של כלי התקשורת.

ערוץ 14 מפרסם תמונה של עיתונאים בתוך פני כלבים ושום מועצה לא מזדעקת..

1987 שיעור ראשון בבית הספר הרטמן על תרבות המחלוקת בישראל – "מחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים".2022 אחד הילדים בכתה נואם כשמאחוריו שורה של עיתונאים בדמות כלבים, ביניהם אחד מבני כתתו בתיכון. חבל pic.twitter.com/Nt69WiGon6

— ברוך קרא (@baruchikra) March 23, 2022

בוקר וערב מתפרסמים כאילו תחקירים על עלות מעון רה"מ. מוכחשים על ידי שירות הביטחון הכללי בכבודו ובעצמו, אבל מפיציהם ממשיכים כאילו לא נסתרו הדברים והעובדות והרשת מפמפמת את השקר. שוב ושוב ושוב

אם חלילה נפתח באיזה אולפן שיח בין שני מרואיינים למנחה, הוא נבלע בבליל צעקות, קטיעות, היעדר טיעונים לוגיים, חוסר הקשבה, אי מתן זכות תגובה, יציאה לפרסומות

אין שיח. אין דמוקרטיה. דמוקרטיה מבוססת על חילופי דעות ועמדות. על שוויון וכבוד לכל אדם. אבל ישראל של 2022 מתנהלת בציוצים. גם שרי הממשלה נגררים אל מחוזות הציוצים הבלתי נלאים.

יומיום כל אירוע וכל דעה ופרסום זוכים מיד לתגובתם. עוד בטרם נרגעה האוזן מדיווח חדשותי כלשהו וטרם היה זמן לבדוק את נכונותו, ומיד כבוד השר או שרה מצייצים את הזעזוע מצידם, או את מה שהם יעשו מחר בבקר ומה משרדם כבר עשה. כאילו מישהו מדרבן אותם למהר ולהגיב אחרת יאחרו את הרכבת.

pic.twitter.com/vRszH0H1A6

— Amos Biderman (@Amos123Biderman) March 29, 2022

כך במהירות התגובה נכשל השר עמר בר לב בציוצים מביכים. כך גם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו וח"כ מירי רגב נכשלים כשהם מבכים את המתים וממהרים להרוויח נקודות פוליטיות ולהטיל אשמה על הממשלה החדשה,  ו"שוכחים" בדרך מאות פיגועים, רקטות ובלוני תבערה שהתרחשו בתקופתם.

כך במהירות התגובה נכשל השר בר לב בציוצים מביכים, ונתניהו ורגב נכשלים כשהם מבכים את המתים ומטילים אשמה על הממשלה החדשה, ו"שוכחים" בדרך מאות פיגועים, רקטות ובלוני תבערה בתקופתם

כך גם יו"ר מרצ לשעבר זהבה גאון מנסה לנזוף בליברמן על התבטאות לא מוצלחת ונכשלת בלשונה כשהיא מדמה את השרים ל"מילואימניקים חרמנים". כי זו הרי התודעה שלה לגבי שירות מילואים ולא מילואימניקים הרוגי הקרב בג'נין וחללי מלחמת לבנון השנייה ורבות ממלחמות ישראל.

pic.twitter.com/56SbrgXXHQ

— Oshra (@rCqPEhgvM4kT5Yi) March 24, 2022

הטוויטר חיסל את הדיון הציבורי. והשימוש בו הפך את מי שהיה צריך לנהל דיון ציבורי לשבוי של הטכנולוגיה. של השפעתה המיידית על אורח חיינו ועל היכולת לנהל שיח מכבד בין בני אדם, ולא מלחמה דיגיטלית מלוכלכת של מילים ומשפטים, שכל יתרונה הוא במהירות השידור וההפצה שלה.

מצופה היה לפחות ממנהיגי אומה שיחזרו אל השיח המכבד את בוחריהם ואת מעמדם. שלא יגררו למחוזות הקליקים והטוקבקים המידיים, רק בשל הרצון למצוא חן ואולי לשמור על איזה בסיס בוחרים דמיוני, שנמצא שם לדעתם בטוויטר 24/7.

רבאק. יש פה מדינה לנהל ולא מלחמת בוץ דיגיטלית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.