בשעה טובה ישראל וירדן עומדות לפתוח בשיחות על שיקום הסטטוס קוו על הר הבית מלפני שנת 2000, אחרי שימי הבלהות של פסח ורמדאן המחישו לכולם מה מחיר הזנחת הסטטוס קוו שהיה עוגן היציבות בירושלים, ובכלל, עד ששרון החליט "לממש ריבונות" שם.

בשעה טובה ישראל וירדן עומדות לפתוח בשיחות על שיקום הסטטוס קוו על הר הבית אחרי שימי הבלהות המחישו לכולם מה מחיר הזנחתו עוגן היציבות הזה בירושלים ובכלל, עד ששרון החליט "לממש ריבונות" שם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אבל על מנת שהשיחות יצליחו, על הצדדים להבין את מהות הסטטוס קוו ולהזהר משגיאות שעלולות רק להחמיר את המצב. הסטטוס קוו כשמו כן הוא – מצב קיים. זה הקפאת מצב ולא הסכם.

אין הסכם חתום של סטטוס קוו, אלא הסכמה עקרונית שעל פיה הצדדים פעלו שנים רבות לפיה רחבת המסגדים היא שטח אסלאמי, הכותל והרחבה שלפניו הם שטח יהודי, ישראלים יכולים לבוא להר הבית כמבקרים, וישראל אחראית על הביטחון של רחבת המסגדים. בגלל זה הווקף ממעט, אם בכלל, לגנות את ישראל, כאשר המשטרה נכנסת לתוך המסגד כדי לסלק מתפרעים.

לפיכך, אסור לצרף למשלחות משפטנים שתפקידם לנסח הסכם. מה שהצדדים יכולים להסכים עליו בתקיעת כף – הם אינם יכולים לנסח כנייר. מה שהצדדים צריכים לסכם ברבת עמון אלה צעדים משותפים לשקם את הנוסחה שפעלה כל כך טוב עד ששרון מימש את ריבונותנו הנצחית.

אבל מאז העלייה חסרת המזל (לא לשרון עצמו – הוא נעשה ראש ממשלה) התחוללו שינויים פוליטיים ופיזיים, שאותם יש לקחת בחשבון. השינוי הגדול היה כאשר ראש התנועה הצפונית, ראיד סלאח, בנה את המסגד המרוואני באורוות שלמה, וישראל שהייתה אמורה, על פי אחריותה בסטטוס קוו, למנוע זאת ממנו, השקיפה מן הצד ולא עשתה דבר. וחבל על כך, כי נפגעו גם עתיקות יהודיות מן המעשה הלא חוקי, ובכך ישראל למעשה סמכה את ידיה בשתיקה לטענת השקר כי לא היה בית מקדש על הר הבית.

אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון אחורנית. אורוות שלמה הם כעת מסגד, אבל הלקח הוא ששיקום הסטטוס קוו ירחיק פוליטיקאים מן ההר. ראיד סלאח ודומיו יקבלו צוו הרחקה מוסכם על כולם. מבחינת ירדן הוא פרסונה נון גרטה מזמן.

וכנ"ל עושי צרות יהודים כמו איתמר בן גביר. ובכלל, פוליטיקאים לא יורשו לעלות ההר ככלל.

הירדנים עלולים להזמין את הפלסטינים לשיחות, ואסור שזה יקרה בשום אופן. הפלסטינים ידועים כספוילרים, והם יעשו הכל לקלקל את השיחות. אם רוצים בהצלחת השיחות מספיק הדרג הישראלי-ירדני. ירדן כבר קיבלה ייפוי כוח של הליגה הערבית, כולל אש"ף, וזה מספיק.

אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון אחורה. אורוות שלמה הם כעת מסגד, אבל הלקח הוא ששיקום הסטטוס קוו ירחיק פוליטיקאים מן ההר. ראיד סלאח ודומיו יקבלו צוו הרחקה וכנ"ל עושי צרות יהודים כמו בן גביר

עלולה לצוץ עוד בעיה. מאז קריסת הסטטוס קוו, ירדן העלתה את הדרישות שלה. כעת ירדן רוצה להיות האחראית לא רק על מסגד אל-אקצא, אלא גם על כנסיית הקבר ויתר האתרים הנוצריים בעיר העתיקה, כלומר: לקבל לידיה את האחריות על העיר העתיקה כולה. לזה ישראל לא יכולה להסכים, וגם המזרח ירושלמים לא יסכימו לכך, ואש"ף עלול להעלות דרישות משלו, כמו חידוש עבודת האוריינט האוס ולשכת המסחר האש"פית שנסגרה בידי ישראל יחד עם האוריינט האוס.

כלומר: תפסת מרובה לא תפסת. די אם ישראל תפסיק את התפילות, הווקף יפתח את שעריו למבקרים ישראלים שיבואו ליהנות מיפי המקום, וישראל תקפיד לשמור על תפקידה כאחראי על הביטחון.

זה לבד פעמי משיח. ובעיתה אחישנה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אתמול התקיימה ישיבה סגורה של הליכוד, בה בין היתר אמורים היו לדון על העברת הכספים הקואליציוניים כמתוכנן. בתוך הכספים הקואליציוניים שהועברו יש לא מעט סעיפים מעוררי פליאה.

אחד הסעיפים מעוררי הפליאה הוא העברה של 400 מיליון ש"ח לטובת חלוקת תווי מזון של משרד הפנים לבעלי הכנסות נמוכות.

שירן טייב אלמקיאס, חוקרת עוני ומדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדיניות ציבורית וממשל.

לפני שנגמרה הפוגת האש והמו"מ נקטע, פרסמה המדינה את רשימת האסירים שהיא מציעה לשחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי החטופים. הרשימה כללה, באופן חסר תקדים, 21 אזרחיות ישראל, ערביות שנעצרו מאז תחילת המלחמה, לא הועמדו לדין וודאי שלא הורשעו.

הצעה זו של המדינה הפרה את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. המדינה שכבר שנים דואגת לסמן את האזרחים הערבים כאויב מבפנים, והממשלה שניצלה כל רגע מאז תחילת המלחמה כדי לחזק זאת, פוגעת באזרחיה, ערבים ויהודים מעצם נכונותה להחליף אזרחים באזרחים בעסקה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. בעבר ניהלה באגודה לזכויות האזרח את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות בחברה הערבית. לפני כן הייתה המנכ”לית הערבייה השותפה הראשונה בעמותת מהפך-תג’ייר, שם פיתחה את החזון לחברה משותפת ואת המודל לניהול המשותף. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בלימודי מגדר מאונ' בר אילן, וכן יועצת ארגונית ומנחת קבוצות דיאלוג לחינוך לזכויות אדם ונגד גזענות.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.