בשעה טובה ישראל וירדן עומדות לפתוח בשיחות על שיקום הסטטוס קוו על הר הבית מלפני שנת 2000, אחרי שימי הבלהות של פסח ורמדאן המחישו לכולם מה מחיר הזנחת הסטטוס קוו שהיה עוגן היציבות בירושלים, ובכלל, עד ששרון החליט "לממש ריבונות" שם.

בשעה טובה ישראל וירדן עומדות לפתוח בשיחות על שיקום הסטטוס קוו על הר הבית אחרי שימי הבלהות המחישו לכולם מה מחיר הזנחתו עוגן היציבות הזה בירושלים ובכלל, עד ששרון החליט "לממש ריבונות" שם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אבל על מנת שהשיחות יצליחו, על הצדדים להבין את מהות הסטטוס קוו ולהזהר משגיאות שעלולות רק להחמיר את המצב. הסטטוס קוו כשמו כן הוא – מצב קיים. זה הקפאת מצב ולא הסכם.

אין הסכם חתום של סטטוס קוו, אלא הסכמה עקרונית שעל פיה הצדדים פעלו שנים רבות לפיה רחבת המסגדים היא שטח אסלאמי, הכותל והרחבה שלפניו הם שטח יהודי, ישראלים יכולים לבוא להר הבית כמבקרים, וישראל אחראית על הביטחון של רחבת המסגדים. בגלל זה הווקף ממעט, אם בכלל, לגנות את ישראל, כאשר המשטרה נכנסת לתוך המסגד כדי לסלק מתפרעים.

לפיכך, אסור לצרף למשלחות משפטנים שתפקידם לנסח הסכם. מה שהצדדים יכולים להסכים עליו בתקיעת כף – הם אינם יכולים לנסח כנייר. מה שהצדדים צריכים לסכם ברבת עמון אלה צעדים משותפים לשקם את הנוסחה שפעלה כל כך טוב עד ששרון מימש את ריבונותנו הנצחית.

אבל מאז העלייה חסרת המזל (לא לשרון עצמו – הוא נעשה ראש ממשלה) התחוללו שינויים פוליטיים ופיזיים, שאותם יש לקחת בחשבון. השינוי הגדול היה כאשר ראש התנועה הצפונית, ראיד סלאח, בנה את המסגד המרוואני באורוות שלמה, וישראל שהייתה אמורה, על פי אחריותה בסטטוס קוו, למנוע זאת ממנו, השקיפה מן הצד ולא עשתה דבר. וחבל על כך, כי נפגעו גם עתיקות יהודיות מן המעשה הלא חוקי, ובכך ישראל למעשה סמכה את ידיה בשתיקה לטענת השקר כי לא היה בית מקדש על הר הבית.

אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון אחורנית. אורוות שלמה הם כעת מסגד, אבל הלקח הוא ששיקום הסטטוס קוו ירחיק פוליטיקאים מן ההר. ראיד סלאח ודומיו יקבלו צוו הרחקה מוסכם על כולם. מבחינת ירדן הוא פרסונה נון גרטה מזמן.

וכנ"ל עושי צרות יהודים כמו איתמר בן גביר. ובכלל, פוליטיקאים לא יורשו לעלות ההר ככלל.

הירדנים עלולים להזמין את הפלסטינים לשיחות, ואסור שזה יקרה בשום אופן. הפלסטינים ידועים כספוילרים, והם יעשו הכל לקלקל את השיחות. אם רוצים בהצלחת השיחות מספיק הדרג הישראלי-ירדני. ירדן כבר קיבלה ייפוי כוח של הליגה הערבית, כולל אש"ף, וזה מספיק.

אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון אחורה. אורוות שלמה הם כעת מסגד, אבל הלקח הוא ששיקום הסטטוס קוו ירחיק פוליטיקאים מן ההר. ראיד סלאח ודומיו יקבלו צוו הרחקה וכנ"ל עושי צרות יהודים כמו בן גביר

עלולה לצוץ עוד בעיה. מאז קריסת הסטטוס קוו, ירדן העלתה את הדרישות שלה. כעת ירדן רוצה להיות האחראית לא רק על מסגד אל-אקצא, אלא גם על כנסיית הקבר ויתר האתרים הנוצריים בעיר העתיקה, כלומר: לקבל לידיה את האחריות על העיר העתיקה כולה. לזה ישראל לא יכולה להסכים, וגם המזרח ירושלמים לא יסכימו לכך, ואש"ף עלול להעלות דרישות משלו, כמו חידוש עבודת האוריינט האוס ולשכת המסחר האש"פית שנסגרה בידי ישראל יחד עם האוריינט האוס.

כלומר: תפסת מרובה לא תפסת. די אם ישראל תפסיק את התפילות, הווקף יפתח את שעריו למבקרים ישראלים שיבואו ליהנות מיפי המקום, וישראל תקפיד לשמור על תפקידה כאחראי על הביטחון.

זה לבד פעמי משיח. ובעיתה אחישנה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

ההצגה הכי טובה בעיר היא הטרגדיה שלנו. בנימין נתניהו במופע אימים קבוע, נושא הצהרות שמשקפות בעיקר מצב נפשי עוכר שלווה, שמזכיר את הריאיון של עורך דינו המיתולוגי יעקב וינרוט ב"עובדה", שם נתן הפרקליט המנוח הצצה מבעיתה לנפשו של מנהיג רדוף פחדים שראה בו אב רוחני.

מאז, הלקוח בנימין הולך ומידרדר, ולא רק פיזית עם קוצב לב ופרוסטטה, הגיל לא חומל גם עליו ונוגס בו בכל פה – הוא עדיין מוחזק בחוטי קואליציה רקובה שנאחזת בכיסאות ומשרות ומעמד.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

אתמול מלאו 80 אביבים לאחד האלילים שלי. התובנה הזו הציתה בי אפיזודה נוסטלגית ודחף לכתוב.

סיפורנו, אם כן, מתחיל אי שם בכיתה ו' – רגע לפני בר המצווה והעלייה לחט"ב. הייתי תלמיד מצטיין, ועדיין לא הכי טוב בכיתה. התואר הזה נשמר לאחד עודד, שלכל היותר הצלחתי להשתוות לו מדי פעם בגובה הציונים ששנינו קיבלנו.

קורא לפני שכותב, מקשיב לפני שאומר, צופה לפני שמופיע – ותמיד, תמיד מסויג.

במסגרת נסיעותיי המרובות מיד-חנה ליפו וחזרה, הזדמן לי להקשיב בספוטיפיי להרצאה על זוגיות. בין היתר סיפרה שם המרצה על דג ממשפחת הציקלידים, שכאשר בת הזוג שלו מתה, הוא מתחיל לדפוק את ראשו בדופן האקווריום עד שהוא מת.

ובמילים אחרות – הדג לא יכול לשאת את הבדידות עם מותה של רעייתו והוא מתאבד.