המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) הגדיר שלושה נדבכים ראשיים של עוצמה יהודית, שעליהן יש לגונן ואותם יש לשפר: לכידות, חוסן וזהות. המכון גם פרסם מאמרים על שורשי היצירתיות, אשר סייעה לעם היהודי להתמודד עם הקשיים והאסונות שפקדו אותו במהלך הדורות.

הספקנות היהודית יצירתית, אך מכרסמת בלכידות

מאז ימי קדם, יהודים היו יצירתיים בתחומים רבים, ובמשך תקופות ארוכות. יצירתיות זו הייתה – ועדיין היא – התגובה העיקרית של היהודים ושל מדינת ישראל לסביבה עוינת.

מאז ימי קדם, יהודים היו יצירתיים בתחומים רבים, ובמשך תקופות ארוכות. יצירתיות זו הייתה – ועדיין היא – התגובה העיקרית של היהודים ושל מדינת ישראל לסביבה עוינת

קיימות הגדרות רבות ליצירתיות. יצירתיות הינה היכולת לראות קשרים בין דברים שונים, שרוב האנשים אינם מסוגלים לראותם. יצירתיות הינה היכולת להפיק מוצרים ורעיונות חדשים על ידי חיבור ידע ממקורות רבים ושונים. אם ניקח את השילוש לכידות-חוסן-זהות בתור ההגדרה הכוללת ביותר של מקורות העוצמה היהודית, ניתן יהיה להזכיר את היצירתיות מתחת לחוסן. למעשה, יצירתיות הינה חלק מן החוסן, והיא תורמת לו.

חוסן הינו מושג רחב. אין הוא ניצב בסתירה ללכידות. אדרבא, במצב של סכנה או מצוקה, לכידותה של קבוצה חברתית הינה מרכיב חיוני בחוסנה. אולם יצירתיות הינה מושג יותר ספציפי. היא יכולה לעמוד בסתירה ללכידות, ולעיתים קרובות היא אכן סותרת את הלכידות.

יצירתיות משמעה היפרדות מן הקונצנזוס, מן הרוב, מן הזרם המרכזי, משמעה הוא "שחייה כנגד הזרם", "ספורט" יהודי טיפוסי. הסוציולוג האמריקאי תורסטין ובלן טבע את המונח "ספקנות יצירתית", על מנת להסביר את היכולת היהודית לחתור תחת אמונות, תיאוריות ומבנים חברתיים ממוסדים, ולנצח אותם.

ספקנות יצירתית איננה מתיישבת היטב עם לכידות; היא מכרסמת בלכידות.

הסוציולוג האמריקאי תורסטין ובלן טבע את המונח "ספקנות יצירתית", לתיאור היכולת היהודית לחתור תחת אמונות, תיאוריות ומבנים חברתיים ממוסדים, ולנצח אותם

בהיסטוריה היהודית געגועים ללכידות הם מרכיב קבוע, יותר מהלכידות עצמה

ההיסטוריה היהודית גדושה במחלוקת, שסעים, קרעים, אפילו מלחמות אזרחים; היא איננה נשלטת על ידי לכידות. כך היה מאז ראשיתו של העם היהודי.

מלחמות השבטים בתקופת השופטים, קריעת הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות – ישראל ויהודה, המאבקים שלעיתים הידרדרו לאלימות בתקופת הבית השני, הפרושים נגד הצדוקים, בית שמאי נגד בית הילל, מאוחר יותר – הקראים נגד היהדות הרבנית, המתנגדים נגד החסידים, ומצב זה נמשך עד היום בצורות רבות ושונות, אלימות פחות.

אולם בכל מאות השנים של השסעים והעימותים, אצל חלק גדול מן העם היהודי, הגעגועים לסולידריות וללכידות מעולם לא נעלמו לחלוטין. לעיתים הם חזרו והגיחו בתקופות של קשיים.

געגועים אלה מוצאים את ביטוים במילותיהם של הנביאים הגדולים, ובמיוחד אצל יחזקאל, שמגלותו בבבל הוא מדבר בשם ה':

"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך. ולא יהיה עוד לשני גויים, ולא יֵיחָצוּ עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל ל"ז, כ"ב).

בדרך כלל, כאשר התרחש פילוג, אף אחד משני הצדדים המפולגים ביניהם לא ביקש לפרוש מן העם היהודי. ברוב המקרים, כל אחד מן הצדדים רצה להוכיח כי הצדק עימו, וכי הצד השני הוא ששוגה:

1. הקראים האשימו את הרבניים כי אינן קוראים את התורה באופן הנכון, אך התורה הייתה קדושה להם לא פחות מאשר לרבניים, ושני הצדדים אפילו התחתנו זה בזה לפחות עד המאה העשירית.
2. הגאון מווילנה גינה את החסידים בחריפות קיצונית משום שחשש כי הם מהווים איום על עצם הישרדותה של היהדות האמיתית, דבר שהיה רחוק מאוד מכוונותיהם של החסידים.
3. ה"בונדיסטים" היהודים במזרח אירופה נאבקו בציונים ממש עד ליום בו הצבא הנאצי עבר את הגבול. הם לא לחמו על מנת לפרוש מן העם היהודי; אדרבא, הם היו משוכנעים כי הדרך היחידה לשמור על העם, לפחות במזרח אירופה, היא על ידי דיבור ביידיש והקמת ברית עם הקומוניסטים ושאר מפלגות השמאל שפעלו אז.

אולם בכל מאות השנים של השסעים והעימותים, אצל חלק גדול מן העם היהודי, הגעגועים לסולידריות וללכידות מעולם לא נעלמו לחלוטין. לעיתים הם חזרו והגיחו בתקופות של קשיים

המשתתפים העיקריים במחלוקות ובפילוגים ובני זמנם לא זיהו נכון את הסכנות האורבות לעם היהודי

מסקנה שנייה הנובעת מן ההיסטוריה היא שהמשתתפים העיקריים במחלוקות ובני זמנם לא הצליחו לדמיין או לחזות את העתיד באופן נכון. רבות מאוד הדוגמאות לכך.

1

הצדוקים לחמו בפרושים. הייתה להם זיקה לבית המקדש ולמשפחות הכהונה, וכלל לא עלה על דעתם כי קרוב היום בו ייעלם בית המקדש, והם יחד איתו.

2

בספרד, הרב אברהם איבן דאוד (1110-1180), כמוהו כרבים אחרים, גינה את הקראים, שמהם הוא חשש בתור סכנה המאיימת על עצם קיומה של היהדות. איבן דאוד לא ידע על התפתחותן של הקהילות האשכנזיות, שעד מהרה עתידות היו לשלוט על היהדות, גם מבחינת מספריהן וגם מבחינת הלימוד והידע שלהן. לגבי היהדות האשכנזית, הקראים המעטים באירופה היו חסרי כל חשיבות.

3

תחזיותיו הפסימיסטיות של הגאון מווילנה בדבר ההרס שתגרום החסידות ליהדות הוכחו כרחוקות מאוד מן המציאות. קרוב לוודאי שהחסידים מעולם לא היוו סכנה אמיתית ליהדות, ומחקרים דמוגרפיים מהזמן האחרון הראו כי שיעור החסידים בין יהודי מזרח אירופה היה קטן מזה שייחסו להם יריביהם, שכל כך פחדו מהם.

4

ולבסוף, הבונדיסטים של שנת 1939 טעו לחלוטין בניסיונם לחזות את העתיד. הסובייטים, שהבונדיסטים נתנו הם את אמונם, נלחמו נגדם בלהט, לא פחות מכפי שהם נלחמו נגד הציונים ונגד היהודים הדתיים, ולבסוף הנאצים רצחו את כולם. הציונים, הפלג היותר חלש, חזה את העתיד נכון יותר.

מקרים אלה, וגם אחרים, משמשים אזהרה לדורנו אנו. רבים בטוחים כיום כי הם יודעים בדיוק מה יביא אסון: כיבוש השטחים, או נסיגה מלאה מהשטחים, סיפוח או פתרון שתי המדינות, החרדים או היהודים החילונים, הקרע – בין שהוא אמיתי ובין שאינו קיים במציאות – בין מדינת ישראל לבין התפוצות, ממשלת ישראל הנוכחית או זו שקדמה לה, וכו'.

מסקנה שנייה הנובעת מן ההיסטוריה היא כדלקמן: המשתתפים העיקריים במחלוקות ובני זמנם לא הצליחו לדמיין או לחזות את העתיד באופן נכון. רבות מאוד הדוגמאות לכך

ההיסטוריה היא פתוחה. דבר אחד היא מלמדת אותנו בוודאות: לעולם אין להיות בטוחים לגבי מה שצופה לנו העתיד.

פרדוקסלית, חלק מהפילוגים חיזקו צד או את שני הצדדים וכך חיזקו את העם היהודי

המסקנה השלישית הנובעת מן ההיסטוריה היא כי היעדר לכידות הינו חיובי, לפעמים. לעיתים הוא לא היה כזה, אולם אין תשובה תקפה באופן כללי לשאלה האם ומתי לכידות יהודית ויצירתיות בעלת חשיבות קריטית יכולות להתקיים בכפיפה אחת, ומתי הן סותרות זו את זו.

קיים קו גבול דק, שקשה להבחין בו, בין ביקורת יצירתיות לבין ביקורת של הרס עצמי. הדוגמה הבולטת ביותר ליצירתיות קריטית ששברה את הלכידות היהודית ועיצבה מחדש את ההיסטוריה היהודית הייתה לידתה והתפשטותה של הנצרות, אשר בימיה הראשונים ראתה את עצמה כחלק מן היהדות.

נוסף על כך, "הקו שלא בקלות ניתן להבחין בו" משתנה מאוד בין תרבויות ובין אומות שונות. בסין, גם בתקופה העתיקה וגם כיום, שמירה על לכידות משמעה מניעת כאוס, פחד סיני הקיים עוד מקדמת דנא. זו הייתה המשימה הראשונה של המדינאות הסינית בעבר, וזו משימתה גם כיום. כאשר משהו חדש, הנושא פוטנציאל יצירתי, מאובחן ככזה שעלול לסכן את הלכידות, על המדינה להשתלט עליו או לחסל אותו.

קיים קו גבול דק בין ביקורת יצירתיות לכזו של הרס עצמי. הדוגמה הבולטת ביותר ליצירתיות קריטית ששברה את הלכידות היהודית ועיצבה מחדש את ההיסטוריה שלה הייתה לידתה והתפשטותה של הנצרות

היסטוריונים יהודיים מכירים שני מקרים, ואולי יותר, שבהם המחלוקת בין שני צדדים שלחמו זה בזה, הייתה יצירתית, ושיפרה את יכולת ההישרדות של העם היהודי. שני מקרים אלה הוזכרו קודם לכן.

קראים נגד רבניים

היסטוריונים טוענים כי האתגר הקראי, שניפץ את הלכידות היהודית, המריץ וחיזק את התפתחותה של היהדות.

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה־19 (איור: Jewish Encyclopedia, ויקיפדיה)

רבי סעדיה גאון, גדול הגאונים (882-942, בערך) הקדיש את חייו לפיתוח פילוסופיה שיטתית שניתן יהיה להשתמש בה נגד הקראים. יורשיו המשיכו ללכת בדרכו.

חשובה לא פחות מכך הייתה תגובתו לתפקיד החלוצי שמילאו הקראים בלימוד השפה העברית ודקדוקה. עד אותה תקופה, היהדות הרבנית הקדישה רק תשומת לב מעטה לדקדוק. אין זה צירוף מקרים שסעדיה גאון הוא שכתב את ספר הדקדוק העברי הראשון שאנו יודעים עליו, שאיפשר מחקר יותר מדעי של התנ"ך העביר. אפילו פרשנים רבניים בתקופה יותר מאוחרת, כמו אברהם איבן עזרא ודוד קמחי, ציטטו מקורות קראיים.

ולבסוף, וחשוב לא פחות, ההיסטוריון ריימונד שיינדלין טוען, כי הלחץ הקראי הוא שהביא לאיחוד הטקסט המסורתי הסופי של התנ"ך העברי, שהושלם במאה העשירית. כל היהודים הסכימו על טקסט זה, דבר שהיווה הישג כביר.

היסטוריונים טוענים כי האתגר הקראי, שניפץ את הלכידות היהודית, המריץ וחיזק את התפתחות היהדות והביא לאיחוד הטקסט המסורתי הסופי של התנ"ך העברי, שהושלם במאה העשירית בהסכמת כל היהודים

קשה לדמיין לכידות יהודית בתקופות מאוחרות יותר, אילו ענפים שונים של העם היהודי היו מאמצים טקסטים שונים ומגוונים של התנ"ך. צדק ההיסטוריון שלמה דב גויטיין כאשר הגדיר את הקראים בתור "כוח רב-עוצמה שחידש את נעוריה של היהדות".

מתנגדים נגד חסידים

קרוב לוודאי ש"כוח מחדש נעורים" דומה פעל בעוינות שנוצרה בין המתנגדים לבין החסידות, התנועה שהוקמה על ידי הבעש"ט (1700-1760, לערך).

כתב החרם משנת תקמ"א, בחתימת הגר"א ואחרים. הועלה לויקיפדיה על ידי Jewish community of w:Vilnius – Mordecai Wilensky, Hasidim and Misnagdim, Bialik Institute 1990

טענה זו קשה יותר להוכחה, משום שהאירועים עדיין קרובים מדי לזמננו, והמאבקים ממשיכים להשתקף במערכת היחסים המורכבת שבין האגף הליטאי לבין האגף החסידי ביהדות החרדית במדינת ישראל.

ב-1772 פתח ר' אליהו קרמר, הגאון מווילנה, לדעת רבים הבולט בין רבני הדור ההוא, במאבק אלים נגד התנועה החסידית, שהלכה והתפשטה. הוא הטיל חרם על החסידים, אותם הגדיר כ"כופרים", ואסר על יהודים לקיים עימם מגע כלשהו.

אולם מאבק זה, שהגאון מווילנה נוּצַח בו, המריץ את שני הצדדים. הוא חיזק מאוד את הישיבות המפורסמות של ליטא, ארץ הולדתו של הגאון, ואין ספק שהוא אילץ את התנועה החסידית לרסן את ההתנהגות היותר חריגה של קבוצות שוליים בה.

הגאון הרבי מווילנה (צילום: ויקיפדיה)

ומה שיותר חשוב – המאבק דחף את התנועה החסידית לעבד הצגה קוהרנטית יותר של עקרונותיה ואמונותיה. אין זה ממקרה שהיה זה הענף הליטאי של התנועה – חב"ד – שהגשים משימה זו. ענף זה הוא שהיה הקורבן הראשון לזעמו של הגאון מווילנה.

צדק ההיסטוריון גויטיין כשהגדיר את הקראים כ"כוח רב-עוצמה שחידש את נעורי היהדות". קרוב לוודאי ש"כוח מחדש נעורים" דומה פעל בעוינות שנוצרה בין המתנגדים לבין החסידות

הקונפליקט עם המתנגדים וגם עם המשכילים (הנאורות) עורר והמריץ את התרומה החסידית לספרות היידית והעברית. אחד העם, שאין מחלוקת על גדולתו הספרותית, שיבח את תרומתה של תנועת החסידות לספרות וללשון העברית. הוא כתב כי הוא, כמשכיל, "בוש ונכלם" להודות כי היה עליו לפתוח את ספרי החסידים ולא את אלה של המשכילים, כאשר הוא רצה לקרוא ספרות עברית מקורית טובה. גם כאן, התוצאות היצירתיות הבלתי-ישירות של היעדר לכידות יכולות להימשך תקופה ארוכה ולהרחיק לכת.

ד"ר שלום סלומון ואלד מכהן כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי. התמחותו היא בהיסטוריה של ציביליזציות (ספרו "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות - לקחים לעם היהודי" הופיע ב-2014) וכן ביחסי ישראל עם סין והודו.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan