העידן הנוכחי בישראל מתאפיין בפער בלתי נתפס בין הצלחת מדיניות החוץ של המדינה לבין כישלון מדיניות הפנים שלה, בעיקר בהיבט של אי-יציבות פוליטית.

עידן מדיניות החוץ המוצלח החל בתקופת ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו, ובשנה האחרונה התבהר כי התחום הזה אינו תלוי בו פרסונלית וכי גם ראש ממשלה חלש, צעיר וחסר ניסיון כמו נפתלי בנט יכול להרים את מדיניות החוץ הישראלית לגבהים חדשים.

הישראלים רואים וחייבים להודות בהתפתחויות מרשימות בשנים האחרונות:

בתקופת נתניהו נוצר קשר אמיץ ועמוק עם ההנהגה המצרית, וכיום התלות הכלכלית בענף האנרגיה בין שתי המדינות הולכת ומעמיקה. רק לפני כמה ימים חתמה שרת האנרגיה קארין אלהרר על הסכם ייצוא גז בשיתוף עם מצרים לאיחוד האירופי.

על כך יש להוסיף את משולש האינטרסים בין ישראל, יוון וקפריסין. גם המערך האזורי הזה היה יוזמה של נתניהו והממשלה הנוכחית אימצה אותה בכל לב ומרימה את היחסים הללו מעלה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס ונשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס במפגש הפסגה הטרילטרלי, באתונה. 2 בינואר 2020 (צילום: חיים צח/לע"מ)

זאת ועוד: הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו שנחתמו בתקופת נתניהו המשיכו לפרוח גם בשנה החולפת, תחת ממשלה חדשה. ולצידן של המדינות שכבר חתומות על ההסכמים, מורגשות גם התפתחויות תת-קרקעיות עם ערב הסעודית.

ויש כיוונים חשובים נוספים שהתפתחו בשנת הממשלה ה-36 תחת הובלתם של בנט ושר החוץ יאיר לפיד: שיפור מיידי ביחסים עם האיחוד האירופי, שיקום הקשר עם ממלכת ירדן, וגולת הכותרת: עבודה מאומצת של נשיא המדינה יצחק הרצוג עם לפיד ובנט להשבת היחסים הבילטרליים הראויים עם טורקיה.

את ההסבר להצלחה הזו סיפק כבר נתניהו, שנהג לטעון כי העוצמה הישראלית בתחום הטכנולוגי ובתחום הצבאי היא שתביא מדינות רבות בעולם להכיר בחיוניות היחסים עם מדינת ישראל. אם ישראל יכולה לסייע לשירותי מודיעין ברחבי העולם להתמודד עם איומי טרור, ואם ישראל היא יצואנית מובילה של מדע וטכנולוגיה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי להיפגש, להתייעץ, להתחבר.

איך מסבירים, אם כן, את הפער הגדול בין פריחת יחסי החוץ של המדינה לבין מה שקורה בזירה הפוליטית הפנימית, ההולכת ומסתבכת?

שר החוץ הבחרייני עבד א-לטיף א-זיאני ושר החוץ יאיר לפיד בשדה בוקר בפתח פסגת הנגב, 27 במרץ 2022 (צילום: פלאש90)

בחודש הבא יגיע נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בירושלים, וניכר שהסיטואציה הפוליטית אינה משנה לו. יהיה זה בנט, לפיד או נתניהו כראש ממשלה – ביידן יגיע ליממה של פגישות, והבית הלבן הבהיר כיהמצב הפוליטי בישראל לא ישנה את תוכניות הנשיא.

גם מאיחוד האמירויות נשמעו דברים דומים במהלך קמפיין הבחירות בשנה שעבר. "לא נתערב בפוליטיקה פנים ישראלית", אמר אז מי שהיה שר החוץ של איחוד האמירויות, כאשר ממשלו עמד תחת לחצים מכיוונו של נתניהו לאפשר לו לבקר שם, זמן קצר לפני שהציבור הישראלי הלך לקלפיות.

בחזרה לזירה הפנים הישראלית: מהלכים שנרקמו בחוכמה, באסטרטגיה נבונה בגופים המובילים את מדיניות החוץ של המדינה, לא מצליחים להקרין פנימה על הזירה הפוליטית. הגופים המובילים בתחום מדיניות החוץ הם המוסד, המועצה לביטחון לאומי, משרד החוץ ובחלקים מסוימים (סחר ביטחוני) גם משרד הביטחון.

אולם אותם אנשים חכמים, שיודעים לרקום את היחסים העמוקים בתחום הדיפלומטי, לטפח את מעמדה של ישראל במוסדות בינלאומיים ולחפש פרצות פוליטיות בינלאומית כדי לקדם את האינטרסים של המדינה – אינם האנשים המשפיעים על הזירה הפנים-פוליטית. אלה הם שני מישורים נבדלים.

ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא ארצות הברית ג'ו ביידן שותים קפה באזור המגורים של הבית הלבן, 27 באוגוסט 2021 (צילום: הבית הלבן)

ובכל זאת, קשה להבין איך מובילי מדיניות חכמים ומנוסים, נעדרים מהזירה הפנימית. הכישלון של הזירה הפוליטית בישראל לייצר פתרון שיאפשר למדינה ממשלה יציבה למשך ארבע שנים הוא עצום.

ישראל נמצאת בתוך משבר פוליטי מתמשך מאז פיזור הכנסת ה-20, בשלהי 2018, לפני כמעט ארבע שנים וארבע מערכות בחירות. בכל השנים הללו לא נמצא פתרון למשבר הפנימי, והמדינה נמצאת בדרך למערכת בחירות חמישית, שאחריה יבואו אולי עוד מערכות בחירות.

נביאי זעם בישראל דיברו על הקיטוב הפוליטי הפנימי, על העדר אחדות בעם, כדבר מה שעומד לרסק את המדינה. אולם הדברים אינם כך.

למרות מצב כלכלי בעייתי (אינפלציה, יוקר מחיה, משבר דיור), ולמרות שקבוצות שונות במדינה מושכות לכיוונים מנוגדים בכל הנוגע לדת ומדינה ולמערכת המשפט, המדינה לא התפרקה והמנגנונים הממשלתיים הצליחו לשרוד שנתיים ללא תקציב, כאשר משרדי הממשלה מנוהלים בשלט רחוק עם שרים מתחלפים וללא אמון בממשלות מעבר. וכאמור, הדבר הבולט הוא פריחתם של יחסי החוץ של המדינה וזאת על אף הריקבון הפנימי.

ראש הממשלה נפתלי בנט מסתער על האופוזיציה בעת ההצבעה על ההסתייגויות הקשורות ל"חוק החשמל", 5 בינואר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אין הסבר לפער הבלתי נסבל, בין החוץ לפנים, בין היכולות הפנומנליות של שגרירי המדינה לכישלון הקולוסלי של מנהיגי העת הזו לנהל מבפנים את המדינה.

אבל צריך לשים על השולחן את קיומו של הפער ולבחון מה אפשר "לייבא" פנימה, לתוך החברה הישראלית, כדי שגם הזירה הפוליטית תשאף ליציבות ולמצוינות של המאמץ הדיפלומטי.