כולנו נשמנו לרווחה השבוע כשהתבשרנו שגני הילדים, בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכונים יתחילו את שנת הלימודים ביום חמישי כמתוכנן. אבל לא כדאי שנשגה באשליה שכל הבעיות נפתרו. זה ש"הילדים במסגרות" לא אומר שאפשר לשכוח מהם.
לכן אני מפציר שתקשיבו לדברים שאיריס שגיא אומרת כאן.
איריס שגיא יודעת על מה היא מדברת. היא נכנסה למערכת החינוך בתחילת שנות השמונים כסטודנטית לביולוגיה, שלימדה בתיכון בירוחם. אחרי שסיימה תואר שני בביולוגיה לימדה דורות של תלמידי תיכון בגדרה. ואז הקימה וניהלה במשך שנים את בית הספר התיכון במזכרת בתיה.
היא פרשה מניהול לפני 11 שנים ומאז היא מלווה אשכול של בתי ספר של "ברנקו וייס" ומובילה ברשת פרויקטים חינוכיים שונים, ביניהם פרויקט ארצי של מצוינות במתמטיקה.
היא לימדה דורות של תלמידי תיכון בגדרה, הקימה וניהלה במשך שנים את בית הספר התיכון במזכרת בתיה ומזה 11 שנים ומאז היא מלווה אשכול של בתי ספר ומובילה פרויקטים חינוכיים. ובנוסף לכל אלה – היא גם אחותי
ובנוסף לכל אלה – היא גם אחותי. גדולה ממני בשמונה שנים. ומאחר שאני מכיר אותה מקרוב כבר כמעט 57 שנים, אני יכול להעיד שהיא אישה מתונה, רציונלית, לא נוטה לדרמות ולפאניקה, לא ממהרת להיבהל ונזהרת מתיאוריות רדיקליות.
המונולוג הבא של איריס, הוא סיכום של שיחות רבות בינינו בשבועות האחרונים.
* * *
גם אני שמחה שהשביתה נמנעה וששנת הלימודים נפתחת. אבל אני חוששת מאוד ממה שעומד לבוא. הסופה הגדולה עוד לפנינו. המערכת מורעבת. חסרות גננות. חסרות סייעות. חסרים מורים. חסרים מנהלים ומנהלות. כולם חושבים שזו רק בעיה של כסף. אבל זה לא ככה. מערכת החינוך היא מערכת שמשקיעים בה המון כסף. למשרד החינוך יש את אחד התקציבים הכי גדולים במדינה. הבעיה היא, כמה מתוכו מופנה בכלל לבתי הספר.
בחיים לא עזבו כל כך הרבה מורים את המערכת. חסרים מורים. חסרים מנהלים. מעולם לא היה מצב שבימים שלפני פתיחת שנת הלימודים אנחנו עוד מחפשים בנרות מורים ובעלי תפקידים לבתי הספר שלנו. יש עזיבה גדולה, שמעולם לא הייתה כמוה. אני מבינה שזה לא משהו שקורה רק במערכת החינוך. אנחנו כבר יודעים שהקורונה שינתה משהו, ואנשים עוזבים את מקומות העבודה שלהם ולא חוזרים.
הפתרון של הבעיה הזאת הוא פתרון מורכב מאוד, אבל אפשרי. חסרים מורים ומנהלים במערכת? תחזירו את כל מי שיושב במטות הענקיים של משרד החינוך לבתי הספר. זה הכי חשוב עכשיו, לא? קחו את כל המפקחים והמפקחות, שהיו פעם מורים, ותחזירו אותם מייד לכיתות. אם אין מורים – הנה, יש פתרון. הרי אלה היו האנשים הטובים, שלקחו אותם להדרכה, לפיקוח. תחזירו אותם למערכת. שילמדו. אתה חושב שבמשרד החינוך לא יודעים את זה? כולם יודעים את זה.
"חסרים מורים ומנהלים במערכת? תחזירו את כל מי שיושב במטות הענקיים של משרד החינוך לבתי הספר. זה הכי חשוב עכשיו, לא? קחו את כל המפקחים והמפקחות, שהיו פעם מורים, ותחזירו אותם מייד לכיתות"
נכון שהשכר של המורים מאוד חשוב. אבל גם אם המורים קיבלו את כל דרישות השכר שלהם, זה לא יעשה את המערכת הרבה יותר טובה. כי הבעיה הגדולה של המערכת היא שלא נותנים למנהלים לנהל אותה. לא סומכים עליהם. שמים עליהם מפקחים ומנגנוני בקרה מיותרים.
אתה בכלל לא יכול לדמיין לעצמך את המפלצת הזאת, שנמצאת למעלה מעל הראש של מנהלי בתי הספר ומפקחת על הכול. אם היו משחררים את הכספים שיושבים שם, אפשר היה להקים מערכת לתפארת. כי יש אנשים מצוינים בשטח. ומנהלי בתי הספר יודעים יותר טוב מכל אחד מה הקהילה שלהם צריכה. תנו להם לעבוד.
ברור שזו הצעה שבכלל לא מונחת על השולחן. למה? כי המערכת עסוקה בלהגן על עצמה ולהזין את עצמה. ואז הילדים באים לבית הספר, שהכיתות בהם גדולות מדי. ובבתי הספר האלה התלמידים לא מקבלים את מה שהם צריכים. הם מקבלים עוד פחות ממה שאנחנו קיבלנו ממערכת החינוך לפני עשרות שנים.
למה ילד בבית ספר יסודי היום לא מקבל את כל מה שהיה לנו לפני עשרות שנים, כשאתה ואני הלכנו לבית ספר ויצמן בקריית מוצקין? שיעורי חקלאות, שיעורי מוזיקה, שיעורי מלאכה. אין את זה היום. בבתי ספר שמאוד מתעקשים, יש עדיין שיעורי אמנות. פעם זה היה סטנדרט בכל בתי הספר בארץ.
למה מקבלים את כל הדברים האלה רק בבתי הספר הפרטיים? למה הוציאו את כל השיעורים האלה מבתי הספר הציבוריים? הרי אלה בדיוק השיעורים שלומדים בהם לפעול ביחד, לכבד את הסביבה, להקשיב לזולת, ללמוד להציב מטרות ולהגיע אליהן בריכוז ותוך שיתוף פעולה. אחר כך מתפלאים שהילדים שיוצאים ממערכת החינוך הם לא אזרחים כאלה. מתי בדיוק חינכנו אותם להיות כאלה?
למה כשעובדים יחד מחוץ למערכת החינוך זה נקרא "שיתוף פעולה" וכולם מעודדים את זה, אבל כשתלמידים עובדים ביחד בבית ספר זה נקרא "לרמות" או "להעתיק"? איך זה הגיוני? למה המערכת לא מסוגלת לחנך את הילדים לעבוד ביחד, לשתף פעולה, להתמודד עם קשיים ביחד? למה היא מעדיפה להושיב אותם בכיתה ולהכריח אותם לעבוד לבד, כל אחד לעצמו?
"למה המערכת לא מסוגלת לחנך את הילדים לעבוד ביחד, לשתף פעולה, להתמודד ביחד? למה היא מעדיפה להושיב אותם בכיתה ולהכריח אותם לעבוד לבד, כל אחד לעצמו?"
איפה מערכת החינוך מחנכת ילדים להיות ערבים אחד לשני, לשתף פעולה, לעזור למי שמתקשה? זה קיים, פה ושם, אני לא אומרת שלא. יש עדיין איים של פדגוגיה נפלאה במערכת. אבל אלה רק איים. זה לא מאפיין את המערכת כולה. ולכן זה לא מפתיע שזה גם לא קורה ברחוב.
אתה יכול להאמין לי: מנהלי בתי ספר לא ישנים בלילה. כובד האחריות של ניהול בית ספר זה דבר שרק מי שמנהל בית ספר יכול להבין. אני פרשתי מניהול בית ספר לפני 11 שנים. למזלי, אני עוד ניהלתי בית ספר לפני שנכנסו קבוצות הווטסאפ. גם הרשתות החברתיות היו ממש בחיתולים. אנשים לא מבינים עד כמה הן משפיעות היום על מה שקורה בבתי הספר.
שלא תבין אותי לא נכון, אני חושבת שיש גם דברים טובים ברשתות החברתיות. אני בעצמי משתמשת בהן לא מעט. לא כל מה שיש שם הוא רע. אבל במה שנוגע למערכת החינוך, קורים שם דברים רעים מאוד. כל הזמן. כל יום.
כל הורה, ידו קלה על המקלדת. כולם חייבים להורים הכול, כל הזמן. כל טענה הכי קטנה נהיית עניין פומבי, שמעורר סערה. המורים חייבים להיות נגישים כל הזמן, אחרת הם ישר תחת מתקפה. אם הם חלילה עשו משהו לא בסדר או טעו – עוד באותו יום כל העיר יודעת על זה. ולכולם יש מה להגיד.
"כל הורה, ידו קלה על המקלדת. כולם חייבים להורים הכול, כל הזמן. כל טענה הכי קטנה נהיית עניין פומבי, שמעורר סערה. המורים חייבים להיות נגישים כל הזמן, אחרת הם ישר תחת מתקפה"
כשהייתי מנהלת הייתי צוחקת עם המורים שלי לפעמים: "תיכף יבשלו אותנו עם ארוחת הצהריים בבתים". כי ככה פעם העבירו מאחד לשני את המידע על מה שקורה בבית הספר. היום זה קורה בלייב. יש ילדים שמתווכחים עם מורה בבית ספר כשהטלפון פתוח, שבבית ישמעו. ועוד לפני שהוויכוח נגמר, אחד ההורים כבר מתייצב בבית ספר להגן על הילד או הילדה מול המורה.
אני לא אומרת שכולם כאלה. אני לא אומרת שזה קורה בכל מקום. אבל זה קורה הרבה. ולכן זה הרבה יותר מסובך היום לנהל בית ספר. וחייבים לצייד את המנהלים בכלים ובסמכות לעשות את זה.
וזה עוד לפני הקורונה. במשבר הקורונה רבים ממנהלי בתי הספר וצוותי ההוראה התגלו בגדולתם. הם עבדו מסביב לשעון, כולל בחופשות ובחגים, כדי לתת מענה לצרכים של הילדים. זוכרים שהצדענו למערכת החינוך?
אם למדנו משהו בקורונה, זה שכשנאלצנו ללמד בקפסולות, ראינו כמה טוב זה עושה לתלמידים כשהם לומדים בקבוצות קטנות. ולא שלא ידענו את זה קודם. אבל ברגע שהקורונה נגמרה – כאילו שכחנו את כל מה שלמדנו במהלכה. ולא רק שחזרנו לכיתות הגדולות – בגלל המחסור במורים, הכיתות אפילו גדלו.
כולם מדחיקים את זה שהילדים חזרו מהקורונה מפורקים. מ-פ-ו-ר-ק-י-ם. ולא רק התלמידים. גם המורים שלהם. אלה מהם שבכלל חזרו. אתה יודע מה זה לנהל חודשים על חודשים שיעורים בזום, כשחצי מהילדים עם מצלמות סגורות ועושים באותו זמן דברים אחרים? כשהילדים של המורים תלויים עליהם וילדי הכיתה רואים מה קורה בבית של המורה? שיעורים שההורים רואים אותם מאחורי הגב של הילדים ואחר כך מתכתבים עליהם בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות?
"אתה יודע מה זה לנהל חודשים על חודשים שיעורים בזום, כשחצי מהילדים עם מצלמות סגורות ועושים באותו זמן דברים אחרים? כשהילדים של המורים תלויים עליהם וילדי הכיתה רואים מה קורה בבית של המורה?"
ולכן זה לא מפתיע מה שאנחנו רואים עכשיו. זו עלייה עצומה במספר הילדים עם הפרעות אכילה, התנהגות מסוכנת, בעיות קשב וריכוז. ילדים עשו שנתיים כל מה שבראש שלהם וזה היה בסדר. הושבת אותם שנתיים מול המסכים ושכחת מהם. עכשיו לך תגמול אותם. זה משהו חדש ולמורים אין כלים להתמודד עם זה.
לכולם הכי קל להסכים שחינוך זה הדבר הכי חשוב. מי יטען אחרת? אם זה באמת הכי חשוב, אז צריך להסכים שאנחנו בשעת חירום לאומית במערכת החינוך. אנחנו חייבים את מיטב האנשים במערכת החינוך. ומיטב האנשים לא מגיעים למערכת החינוך היום.
"אם זה באמת הכי חשוב, אז צריך להסכים שאנחנו בשעת חירום לאומית במערכת החינוך. אנחנו חייבים את מיטב האנשים במערכת החינוך. ומיטב האנשים לא מגיעים למערכת החינוך היום"
למה ילדים גומרים תיכון ולא יודעים אנגלית? אני מביאה את זה כדוגמה, כי אני עוד מזועזעת מראיון שראיתי בטלוויזיה, עם שתי בחורות שסיימו תיכון ונוסעות לחוץ לארץ. ראיינו אותן לאיזו כתבה על רמת האנגלית בארץ. הכתבת שאלה אותן שאלות הכי פשוטות באנגלית, והן לא הבינו את כל השאלות וענו באנגלית הכי עילגת שיש. ואז היא שאלה אותן: כמה יחידות אנגלית למדתן? והן ענו לה "חמש". ומה היה הציון בבגרות? 98.
זה לא קורה סתם. זה קורה כי אין יותר במערכת מורים שהם משכמם ומעלה. אין. לי ולך הייתה הרבה ביקורת על המורים שלימדו את שנינו בבית הספר התיכון בקריית מוצקין. אותי בשנות השבעים ואותך בשנות השמונים. וחלק מהביקורת שלנו הייתה מוצדקת. זה לא שבעבר הכול היה מושלם. אבל אני מבטיחה לך שכל מי שלימדו אותנו, עם כל הטענות שיש לנו אליהם, היו מורים ברמה הרבה-הרבה יותר גבוהה מהממוצע היום בארץ.
אתה יודע מי מחזיק היום את המערכת ושומר שהיא לא תתפרק לגמרי? המורים הוותיקים. אלה שקיבלו עכשיו תגמול קטן נוסף על העבודה שלהם. זה לא צריך להיות ככה. האש היוקדת צריכה להגיע מהדור הצעיר של המורים. הם אמורים להיכנס למערכת כדי להשפיע, כדי לשנות אותה, כדי להגשים את עצמם, כדי להוביל את החינוך. הם לא אמורים להיכנס למערכת רק כי אין להם משהו יותר טוב לעשות.
לצערנו, רבים מהמורים הטובים שמגיעים אליה עם אש בעיניים, עוזבים אחרי כמה שנים מיואשים, והם גם אלה שבדרך כלל יש להם אופציות מעניינות ומתגמלות יותר בחוץ.
כשאתה נכנס לבית ספר היום, בגדול מה שאתה רואה לא שונה מהותית ממה שהיית רואה בבתי הספר הראשונים שהוקמו. ילדים יושבים בשורות, רואים את הגב של החברים שלהם, מקשיבים למורה, כותבים את מה שהוא מכתיב, משחזרים את מה שלימדו אותם, מקיאים את החומר בבחינה, שוכחים הכול וממשיכים הלאה.
פעם זה אולי היה נכון. כשהעתיד של רוב התלמידים היה להשתלב בפס ייצור של מפעל. היום אתה צריך להכין אותם לאתגרים אחרים, נכון? אתגרים הרבה יותר מורכבים. אתה אפילו לא יודע עם איזה אתגרים הם יתמודדו. אין לך היום מושג לאיזה עולם הילדים שהתחילו עכשיו כיתה ז' יצאו בעוד עשור.
מי אמר שילדים צריכים ללמוד ביחד, כשהמכנה המשותף היחיד שיש להם זה הגיל הכרונולוגי שלהם? מושיבים ארבעים ומשהו ילדים, שהדבר היחידי המשותף לכולם זה הגיל שלהם. ואז אומרים להם: עכשיו אתם תלמדו ככה מ-א' עד י"ב. לא משנה מה מעניין אתכם, לא משנה מה הרקע שלכם, לא משנה מה היכולות שלכם. העיקר שאתם באותו גיל. זה כל כך ארכאי. מה, ילדים משלוש שכבות גיל שיש להם תחום עניין משותף לא יכולים ללמוד יחד? מי אמר?
"מושיבים ארבעים ומשהו ילדים, שהדבר היחידי המשותף לכולם זה הגיל שלהם. ואז אומרים להם: עכשיו אתם תלמדו ככה עד י"ב. לא משנה מה מעניין אתכם, לא משנה מה היכולות שלכם. העיקר שאתם באותו גיל"
אם אתה שואל אותי מה הייתי רוצה שיהיה – הייתי רוצה שהמדינה תחליט שבסוף י"ב יש מבחני סיום י"ב, שבהם המדינה תקבע מה הציפיות שלה מבוגרי י"ב. מה בוגרי י"ב צריכים לדעת, ואילו מיומנויות הם צריכים לרכוש, ולסמוך על מנהלי בתי הספר שידעו מה הדרך הכי נכונה להגיע לשם. שכל מנהל יבחר את הדרך שמתאימה לתלמידים שלו.
"הייתי רוצה שבסוף י"ב יהיו מבחנים שבהם המדינה תקבע מה הציפיות שלה מבוגרי י"ב. מה הם צריכים לדעת ואילו מיומנויות הם צריכים לרכוש, ולסמוך על מנהלי בתי הספר שידעו מה הדרך הכי נכונה להגיע לשם"
כשאני נכנסת היום לבית ספר, אני לא רוצה יותר לראות את מה שראיתי כשאני הייתי תלמידה. צלצול. התלמידים נכנסים לכיתה. המורה נכנס לכיתה. שיעור. אחרי 45 דקות צלצול. המורה יוצא. התלמידים משועממים. וחוזר חלילה – שש, שבע ושמונה שעות ביום. זה לא הגיוני. חייבים לשנות את זה.
אבל אין מי שיעשה את השינוי הזה. אז מוצאים פתרונות לטווח הקצר, בשעה שהגענו מזמן לנקודה שבה צריך לעצור, ולחשוב מחדש על ה-כ-ו-ל.
השאלה הגדולה ביותר בעיניי היא איזה מין בוגרים אנחנו רוצים שיצאו ממערכת החינוך, ומה אנחנו עושים כדי שיהיו לנו בוגרים כאלה. ובעניין הזה, אני למדתי ממך: כשדברים מתנהלים לאורך שנים בצורה מסוימת ולא משתנים, זה לא קורה סתם ככה. זה קורה כי יש גורמים בעלי כוח, שנוח להם שהדברים יתנהלו ככה ולא אחרת.
עם השנים אני חושדת, שלמישהו נוח מאוד שהילדים שלנו יישארו בורים; שלא יהיו ביקורתיים; שלא ידעו לשתף פעולה; שלא יידעו לשאול שאלות אלא רק לתת את התשובות הנכונות; שלא ידעו להבדיל בין מידע שקרי למידע אמיתי; ושככה יהיה קל יותר לעבוד עליהם ולעשות עליהם מניפולציות.
"עם השנים אני חושדת, שלמישהו נוח מאוד שהילדים שלנו יישארו בורים; שלא יהיו ביקורתיים; שלא יידעו לשאול שאלות אלא רק לתת את התשובות הנכונות; ושככה יהיה קל יותר לעבוד עליהם"
ומאחר שזה המצב, הייתי מצפה שלא רק המורים יעלו על בריקדות, אלא שגם ההורים יצטרפו אליהם. שגם ההורים יגידו: די! מגיעה לנו מערכת חינוך טובה יותר בארץ הזאת. שההורים יבואו ויגידו, אנחנו שולחים את הילדים שלנו, את הדבר הכי יקר לנו, יום-יום, לשש-שבע-שמונה שעות בבית ספר. ואנחנו לא מוכנים יותר לסבול את מה שקורה שם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו