נכנסת לרשת החברתית האהובה עליך ונתקלת בוויכוח סוער על חיסונים/רומן זדורוב/ילדי תימן/לימודי ליבה/מי-טו או נושא דלקתי אחר. מה תעשה?

1. סוגר מיד את המסך הארור והולך להתקלח. אני לא מזוכיסט ולא מחפש צרות. הוויכוחים האלה ברשתות החברתיות הם בזבוז זמן אחד גדול. שום דבר טוב לא יצמח מהם, אף פעם. שומר נפשו ירחק.
2. מפנה שלושה ימים ביומן וקופץ ראש לתוך הביצה. מעליב ונעלב. תוקף ומותקף. חוסם ונחסם. מאיים בתביעות וחוטף תביעות. הכי כיף בעולם!
3. בודק בזהירות אם בין המתווכחים יש חברים שלי מהעולם האמיתי ומסמן להם לייקים ביישניים של תמיכה, אבל לא כותב שום דבר כדי שלא ידחפו אותי חלילה לתוך הוויכוח.
4. למה השאלון הזה מנוסח בלשון זכר? אין ל"זמן ישראל" גם קוראות? כל כך מסובך לכתוב בלשון מעורבת? וסליחה, כן, אבל אין ולא יכול להיות שום ויכוח על "ילדי תימן". אם יש ויכוח הוא על "החוטפים האשכנזים". ואין ולא יכול להיות שום ויכוח על "מי טו". אם יש ויכוח הוא על "תרבות האונס". כולנו כבר יודעים שהכול מתחיל ונגמר במסגור. הניסוח של השאלון המטופש, הילדותי והרדוד הזה כבר מסגיר את ההטיות הלא מודעות של הכותב.ת. גבר סטרייט לבן, נכון? זה כל כך ברור. אגב, אפשר לדעת מי מממן את האתר הדלוח שלכם, ואיזה אינטרסים יש לו בארץ?

צריך להגיד את האמת: ישראלים אף פעם לא התווכחו בנימוס, ומעולם לא הצטיינו ביכולת להאזין לזולת או לכבד עמדה מנוגדת. פעם היו נוהגים לציין את הפולמוסנות הישראלית הזו כתכונה לאומית ראויה להערצה. מין גלגול צברי, שמשלב את ה"חוצפה" מתרבות היידיש, הפלפול של לימודי הגמרא ותרבות הוויכוח בבזאר המזרח תיכוני.

פעם היו נוהגים לציין את הפולמוסנות הישראלית הזו כתכונה לאומית ראויה להערצה. מין גלגול צברי, שמשלב את ה"חוצפה" מיידיש, הפלפול של הגמרא ותרבות הוויכוח בבזאר המזרח תיכוני

והתוצאה: אנחנו אנשים סוערים, מעורבים, מושקעים רגשית, חמים, אולי מנפנפים קצת יותר מדי בידיים ומרימים קול גם כשאין צורך, אבל תמיד נוכחים עם כל הלב. אנחנו לא איזה סקנדינבים קפוצי תחת ומנוכרים. אנחנו אנשים סבבה, לא אנשי קרח.

זה כבר לא תופס יותר. ויכוחי הטנטרום, העליהום והלינץ' ברשתות החברתיות, מהסימנים המובהקים והבולטים של העידן הנוכחי, הפכו בשנה האחרונה לשגרתיים ויומיומיים עד כדי כך, שלא תמיד אנחנו נעצרים לזכור, שעד לא מזמן לא היינו כאלה. או לפחות לא היינו בדיוק כאלה.

עד לא מזמן לפחות היססנו רגע, לפני שהאשמנו את הזולת בבגידה במולדת, הכחשת שואה, שנאת נשים או גזענות. עד לא מזמן לא הזדרזנו להאשים מכרים, חברי ילדות או הורים לילדים בגן או בבית הספר, שהם לא פחות מממשיכי דרכם של הנאצים. עד לא מזמן, גם כשכעסנו – עוד היו לנו גבולות. לפחות לרובנו. לפחות בדרך כלל.

עזיז אנסרי, הסטנדאפיסט המבריק, נהג פעם לספר לקהל שלו על תקרית שבה לקוח של פיצה-האט העלה לרשת צילום של פיצה שבה עיגולי הפפרוני יצרו צורה של צלב קרס. הצילום נהפך ויראלי, כשברשתות החברתיות התחילו להתווכח האם זה צלב קרס או לא, והאם זה בכוונה או לא, והאם בעקבות התקרית צריך להחרים את רשת הפיצות או לא.

ואז אנסרי שאל את הקהל, "מי מכם ראו את הצילום וחשבו שהוא מזכיר צלב קרס?" חלק מהקהל הצביע. "ומי מכם ראו את הצילום וחשבו שהוא לא מזכיר צלב קרס?" הורמו ידיים אחרות. ואז אנסרי הוסיף: "אתם יודעים שזה תלוי איפה ראיתם את הצילום? כי בניו יורק טיימס פרסמו צילום אחד, אבל בוושינגטון פוסט הוכיחו שזה צילום מזויף ולכן לא יכול להיות שזה היה צלב קרס".

ואז הוא פנה לאחד האנשים שהרימו את ידם, כי הם לא חשבו שעיגולי הפפרוני על הפיצה הזכירו צלב קרס ושאל אותו איפה הוא ראה את הצילום והאיש ענה "נדמה לי שבוושינגטון פוסט".

כאן הגיעה פאוזה לצרכים דרמטיים, אנסרי נשם רגע ואמר: "אתם יודעים מה מעניין בסיפור הזה? שהמצאתי את כולו. לא הייתה תקרית צלב קרס בפיצה האט. לא היו צילומים שונים בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. בדיתי את כל הסיפור הזה".

ברור שכל מי שהרימו את ידם התכווצו בכיסא במבוכה, וכל היתר צחקו בהנאה, שמחים שהם לא נפלו הפעם למלכודת. אבל אנסרי לא התכוון להקל עליהם. "אתם אולי שמחים שלא התפתיתם להצביע", הוא אמר, "אבל תנו לי לספר לכם איזה מחשבות חלפו בראש שלכם תוך כדי.

"אתם חשבתם: איך זה יכול להיות שלא שמעתי על תקרית צלב הקרס הזו? אני כל היום בטוויטר ובפיד חדשות. הייתי בטוח עד עכשיו שאני הכי מעודכן בעולם. איך יכול להיות שאירוע חשוב כזה עבר בלי ששמעתי עליו?"

אנסרי כמובן צודק. כמעט כולנו יודעים את זה. כי כמעט כולנו כאלה. אנחנו מרגישים שחייבת להיות לנו דעה על כל דבר. ואנחנו מוכנים להשחית זמן ואנרגיה ועצבים על ויכוחים מטופשים בנוגע לצורות של עיגולי נקניק על פיצה.

אנחנו עושים בדיוק את זה כמעט כל יום. ואנחנו חייבים שתהיה לנו דעה גם על נושאים שרגע לפני שהם עולים, אין לנו אפילו מושג שהם קיימים. ואנחנו לא נסתפק בסתם דעה. תהיה לנו דעה נחרצת! דעה תקיפה!! דעה עם שלושה סימני קריאה!!! דעה ששווה להילחם עליה. להעליב. לתקוף. להחרים.

אנחנו חייבים שתהיה לנו דעה גם על נושאים שרגע לפני שהם עולים, אין לנו אפילו מושג שהם קיימים. ואנחנו לא נסתפק בסתם דעה. תהיה לנו דעה נחרצת! דעה תקיפה!! דעה עם שלושה סימני קריאה!!!

אלה שהרימו את ידיהם בניסוי של אנסרי הוכיחו שיש לא מעט שמעדיפים שתהיה להם דעה נחרצת על אירוע שכלל לא התקיים, ובלבד שלא ייראו כמי שאין להם דעה על אירוע אקטואלי. ולמרות שכל הדעות הנחרצות הללו וכל המלחמות שמלוות אותן – עם הקובידיוטים, המוזרקים, משרתי הממסד, הבוגדים עלובי הנפש ומה לא – עוד לא הובילו אותנו לשום מקום טוב יותר, אלא כנראה להיפך, לא נראה שאנחנו מתכוונים להרפות בקרוב.

אנחנו קוראים יותר מדי ציוצים ופחות מדי ספרים. רואים יותר מדי סדרות מחורבנות ופחות מדי סרטים טובים. מקדישים יותר מדי תשומת לב לצילומים בינוניים באינסטגרם ופחות מדי לתערוכות אמנות. צורכים יותר מדי סטוריז ופחות מדי סיפורים קצרים.

ואחרי שאנחנו עושים את כל אלה, אנחנו בכל זאת משוכנעים יותר מאי פעם שאנחנו כשירים להתבטא בנחרצות – לפעמים בבוטות ובאגרסיביות – על שיטוח עקומת קורונה, על מקדמי הדבקה, על משקל הראיות במשפט פלילי, על סמכויות של ועדות חקירה ממלכתיות, על מצב העשרת האורניום באיראן. וזה – חייבים להודות – עניין משונה למדי.

אם מתבוננים אחורה (בזעם. ברור שבזעם) כדי לנסות ולזהות את האבולוציה של הקרחנה הזו, שהובילה אותנו אל ה"טלאי הירוק" והקובידיוטים או אל "הכחשת שואת ילדי תימן והבלקן", כדאי להתעכב רגע על "פופוליטיקה", אותה תוכנית אולפן קולנית, שהעניקה לשנות התשעים את פסקול הצרחות של טומי לפיד, אמנון דנקנר וישראל אייכלר.

קברניטי התוכנית (המפיק אהרון גולדפינגר, המגיש דן מרגלית וחברי הפאנל הקבועים) התגאו אז שהם מביאים אל אולפן הטלוויזיה את רוחו האמיתית של הסלון הישראלי. את האווירה התוססת, שלא פעם גולשת להתלהטות יצרים. את העקיצות. את הרשעות. את האגרסיביות.

זו הייתה אחיזת עיניים. שקר מוחלט. נכון שבסלון הישראלי הממוצע לא ישבו מעולם בחליפות ושתו תה עם זרת זקורה, אלא התכנסו בכפכפים סביב קערות פיצוחים ומשקאות מוגזים. ונכון שהוויכוחים בסלון הישראלי לא תמיד מצטיינים באירוניה מושחזת, הומור דק ורפרנסים תרבותיים מפתיעים. ולפעמים אפילו מרימים במהלכם את הקול. אבל מה שעשו ב"פופוליטיקה", תחת המעטה של "אנחנו מביאים את ישראל לטלוויזיה" היה בעצם "להביא את הטלוויזיה לישראל".

והטלוויזיה – מה לעשות – אוהבת קיטוב, אוהבת עימות, אוהבת שני צדדים (ולפעמים אפילו יותר), אוהבת דמעות, אוהבת עלבונות, אוהבת עזיבות דרמטיות בטריקת דלת. אחרת משעמם. מקובל היום להצביע על כניסת ערוץ 2 כזרז מרכזי לתופעות הללו. "פופוליטיקה" הייתה תוכנית הדגל של הערוץ הראשון, הממלכתי.

כך נקבע בהדרגה סטנדרט חדש, והוצב רף נמוך מאוד של ויכוח. כל מחלוקת על סדר היום הישראלי חייבת להיות מוגשת לשולחן כשהיא מדממת, בועטת, פגועה וקולנית. הצופים בבית ראו – ומהר מאוד התחילו לחקות את מה שאמור היה להיות בכלל חיקוי שלהם. ובכל זאת, ואולי זו רק נוסטלגיה לעבר הקרוב, בשלב ההוא עוד היה לפעמים כיף להתווכח. כי כן, לפעמים פשוט כיף להתווכח. הדופק עולה.

הצופים בבית ראו פופוליטיקה – ומהר מאוד התחילו לחקות את מה שאמור היה להיות בכלל חיקוי שלהם. ובכל זאת, בשלב ההוא עוד היה לפעמים כיף להתווכח. כי כן, לפעמים פשוט כיף להתווכח. הדופק עולה

כשהתחלף מילניום והגיעו תוכניות הריאליטי וקצת אחר כך הרשתות החברתיות, ההקצנה קיבלה מגאפון. המהומה קיבלה מגבר. וחרדות אף פעם לא חסרו – ממגדלי התאומים הקורסים בשידור חי ועד האינתיפאדה השנייה. כל אחד עם גישה לאינטרנט יכול היה לבחור אם הוא טומי לפיד, אמנון דנקנר או ישראל אייכלר – ולצאת לחפש יריב, כדי לנשוך אותו בצוואר. וככה הגענו עד הלום: כבר לא כיף יותר להתווכח. ממש לא כיף.

ברור שאין שום טעם לשקול אפילו את ההצעה המופרכת של מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, שצוטטה בסוף השבוע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "בעימות האלים הבא צריך לחסום את הרשתות החברתיות. אנחנו מדינה דמוקרטית, אבל יש גבול".

נשאיר את "יש גבול" לעניינים אחרים – שלא בטוח שהמפכ"ל יזדהה איתם, ושגם לא אפרט אותם כאן כדי לא לחטוף בראש שאני שמאלני מנייאק, עוכר ישראל ואוהב פלסטינים יותר מאשר את בני העם שלי.

הריאיון עם המפכ"ל קובי שבתאי ב"ידיעות אחרונות", ספטמבר 2022

בהנחה שהרשתות החברתיות כאן כדי להישאר, ושהן ימשיכו להרבות מחלוקות ולהקצין אותן. ובהנחה שעוד צפויים לנו ויכוחים עקרוניים מרים על נושאים שהם בנפשנו ממש, כדאי שלפחות נבין שאנחנו חייבים למצוא דרך סבירה ללבן אותם, בלי לחבוט ביריבינו בברזל מלובן, וגם בלי לחטוף אותו בראש.

ברור שאין לי מושג איך עושים את זה. אולי זה גם לא אפשרי בעתיד הנראה לעין. אבל הנה כמה הצעות מעשיות, שאולי יאפשרו לכולנו לנווט טוב יותר בים הסוער של הוויכוחים הפומביים שעוד צפויים לנו.

1

קל מאוד להבדיל בין מי שבאמת מתלבטים ומחפשים תשובות לשאלות, לבין מי שעמדתם יצוקה בברזל מלובן והם רק באים להטיף ולהשמיץ

כמעט תמיד אנחנו מזהים מייד מי מחפשים ויכוח ענייני, רציני, גם אם הוא כולל ביקורת נוקבת, שלא תמיד נעים לנו לשמוע – ומי קופצים על ההזדמנות להקיא לנו על הראש ולהפיץ גם באמצעותנו את עמדותיהם המפוקפקות, והמגובשות מראש, שמן הסתם רחוקות מאוד משלנו. מהאחרונים עדיף פשוט להתרחק. תמיד.

2

חסימה לא צריכה להיות הצעד האחרון, לפעמים טוב שהיא תהיה הצעד הראשון

מחרחרי המהומה נחלקים לכמה סוגים: יש בהם בעלי אינטרס (פוליטי, מסחרי, מקצועי או אחר) שפועלים בציניות. אלה, כך נדמה לי, מיעוט קולני, שגם יודע להפעיל ולהתסיס אחרים. הרוב הגדול הוא של מי שלוקחים ללב את האירוע המדובר (ולא משנה לצורך העניין מה טיבו) עד כדי כך שהם כבר לא מוכנים לדון בו יותר. מבחינתם יש אמת מוחלטת שאין בילתה, ולכן אין יותר על מה לדבר. אלה ואלה מסתובבים ברשת ומחפשים ליירט, ואם אפשר גם להשמיד, את כל מי שלא מסכים איתם.

אין שום טעם ואין שום הצדקה להתווכח איתם. זה פשוט בזבוז זמן מוחלט. גם אין שום סיבה להעניק להם במה ולאפשר להם להגיע דרכנו אל מעגל חברינו. חסימה היא הפתרון האלגנטי והצודק גם לאלה שמסתובבים ונובחים "מוזרקים" על כל אחד וגם לאלה שמסתובבים ונובחים "קובידיוטים" על כל אחד. אלה ואלה לא מעניינים וגם לא יגרמו לאיש להתפכח, להרהר מחדש בעמדותיו, או להבין משהו שהוא לא הבין קודם.

חסימה היא הפתרון האלגנטי והצודק גם לאלה שמסתובבים ונובחים "מוזרקים" על כל אחד וגם לאלה שמסתובבים ונובחים "קובידיוטים" על כל אחד. אלה ואלה לא מעניינים וגם לא יגרמו לאיש להתפכח

אלא מה: גם כאן יש בעיה. זה אף פעם לא פשוט. כי אלה שמשתייכים לקבוצת הנובחים הם לפעמים חברי ילדות, שכנים, או בני משפחה. ואותם אנחנו הרי לא רוצים לחסום. כי עוד נבקש מהם שיעבירו לנו את החרוסת בליל הסדר. לפעמים אין ברירה וצריך לחיות עם הרעש והמהומה סביבם. הכי טוב לעבור לשיחה פרטית איתם. ברגע שהפומביות נעלמת – הווליום יורד, כמעט תמיד.

3

שאלות "כן או לא" מתחזות לשאלות תמימות, אבל הרבה פעמים הן בכלל לא לגיטימיות.

אחת המלכודות השכיחות ביותר בוויכוחי רשת חסרי תוחלת, היא כשדוחקים אותך לקיר ודורשים ממך – לכאורה כדי לקדם את הדיון ולהבהיר עמדות מעורפלות – שתענה כאן ועכשיו ומייד ובלי להסס על שאלת "כן או לא" פשוטה לכאורה.

נדגים את זה על ויכוח פיקטיבי, כדי לא להיכנס למלכודות של הוויכוחים האמיתיים.

"לפני שנמשיך – תענה קודם בצורה הכי פשוטה והכי ברורה: אתה מוכן להתחייב שלא תמשיך יותר להתעלל בתינוקות ולהרוג ילדים? כן או לא?!"

והופ, אתה תקוע. כי איך אפשר בכלל לענות על שאלה כזו? אם תענה "כן" אתה מעיד על עצמך שהתעללת בתינוקות והרגת ילדים בעבר. אם תענה "לא", זה אומר שאתה מתכוון לעשות את זה בעתיד. אם תסרב לענות – זה אומר שבלי בושה ממש, אתה מנסה להתחמק מדיון אמיתי על התעללות בתינוקות ורצח ילדים! ולמה אתה מתחמק, אה? אולי יש לך מה להסתיר? אולי אתה מתבייש במשהו? בכלל, מה הסיפור שלך?

וכבר מגיעים נחילים של "מתנגדי רצח ילדים" ומתנפלים עליך. מעלים פוסטים עם תמונות שלך והשאלה "עוד רוצח ילדים?" הלך עליך, בקיצור. לפני שזה קורה – כדאי שתחזור לסעיפים 1 ו-2.

4

אפשר להתווכח רק עם אדם אחד בכל רגע נתון, לא עם מקהלה

מה שמוביל אותנו לעניין הבא שלא תמיד שמים אליו לב. אחד המאפיינים המעצבנים במיוחד של העידן הנוכחי הוא שכמעט כל ויכוח, גם כזה שנשמעים במהלכו דברי טעם, הופך במהירות לקקופוניה מוחלטת, כשבכל צד מתייצבים המון מגיבים, שחוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות על אותן טענות, ומדי פעם מקצינים אותן, כדי לבלוט. אי אפשר לנהל ויכוח עם אצטדיון. זה מאוד פשוט.

אם מי שמתווכח איתך מזעיק לעזרה את מקהלת הגיבוי, הוא לא רוצה להתווכח איתך. הוא רוצה למחוץ אותך. זה הזמן לחזור לסעיפים 1 ו-2.

5

מותר לשאול שאלות על כל דבר, אבל לפעמים עדיף לא לעשות את זה

שאלות הבהרה, שאלות המשך, ושאלות בירור וחידוד הן הלב של כל דיון. מותר וצריך להטיל ספק ולשאול שאלות ולברר עניינים. אי אפשר לקבור כל דיון תחת הבינאריות הקדושה של "מאמין לך" או "לא מאמין לך".

שאלות הבהרה, שאלות המשך, ושאלות בירור וחידוד הן הלב של כל דיון. מותר וצריך להטיל ספק ולשאול שאלות ולברר עניינים. אי אפשר לקבור כל דיון תחת הבינאריות הקדושה של "מאמין לך" או "לא מאמין לך"

מותר – לדוגמה – להאמין לכאבה של הנפגעת ובכל זאת לשאול שאלות על פרטי המקרה. מותר להאמין לכאבן הבלתי נתפס של משפחות יוצאי תימן על זוועות שעברו בשנות החמישים ובכל זאת לשאול שאלות על המסקנות הגורפות – שמדובר באירוע חטיפה מאורגן מלמעלה, שיוזמיו האשכנזים המרושעים הצליחו להתל עד כה בוועדות החקירה הממלכתיות, שאותן הן בכלל מינו בעצמם.

אלא שגם עניין שאלות ההבהרה, כמו כל סעיף ברשימה הזו, הוא טריקי ולא תמיד קל לקטלג אותו לצד זה או אחר. לא לגיטימי לשאול "האם חיסוני קורונה גורמים לצמיחת ראש שני?" גם אם השאלה מתבססת, נניח, על פוסט ב"רדיט" של מישהו בשם cvurt567 מסקוטלנד, שתיאר בפרטי פרטים איך לאח שלו צמח ראש שני אחרי שהוא קיבל את החיסון.

מי שמעלה שאלה כזו לדיון ציבורי במהלך התפרצות של מגפה, הוא פשוט אדם לא אחראי, שצועק "שריפה!" בתיאטרון הומה אדם. הוא לא יכול להסתתר מאחורי הטענה "אני רק שואל שאלות". במקרים כאלה כדאי לשקול לחזור לסעיפים 1 ו-2.

6

לא כל ביקורת על שאלות היא "סתימת פיות" ולא כל שאלת ביקורת היא "הכחשת שואה"

זה לא מקרי שהשואה זוכה למעמד מיוחד בוויכוחים הנפיצים של התקופה האחרונה. בוויכוחי הקורונה מרבים לערוך השוואות בין התו הירוק לטלאי הצהוב. בוויכוחים על גורלם של ילדי תימן מאשימים כל מי שמעז לנסות לברר פרט עובדתי כלשהו שהוא מכחיש שואה. הוויכוחים על לימודי ליבה לחרדים יגיעו כמעט תמיד לטענה על יהודים שרוצים להשלים את העבודה של הנאצים.

זה משונה למדי, כי דווקא בנוגע לשואה התנהלו ומתנהלים ויכוחים עובדתיים נוקבים. כל הזמן. ממש לאחרונה עלה סרטו של דוד פישר "המספר העגול", שבודק איך נולד המספר המקודש "שישה מיליון" ומה עומד מאחוריו. מדפי הספרים והסרטים מלאים בשאלות, דיונים וחקירות כמעט על כל פרט שנוגע לשואה.

כלל פשוט ומועיל מאוד בעניין הזה: אם מאשימים אותך בהכחשת שואה רק כי העלית תהיה בנוגע לליינאפ של פסטיבל "אינדינגב", החלטה פוליטית, או מדיניות משרד הבריאות: יכול להיות שזה שוב הזמן לחזור לסעיפים 1 ו-2.