מה היה אומר ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, לו היה היום בחיים והיה משקיף על מאות־אלפי המפגינים נגד חוקי ההפיכה המשטרית, שמאיימת לשלול מישראל את אופייה הדמוקרטי? מה הוא היה אומר לו היה שומע את הקריאות "דמוקרטיה או מרד", ואת הסיסמה: "ישראל לא תהיה דיקטטורה"?

באורח פלא – לשאלה הזו יש תשובה. חיבור שכתב בגין בשנת 1952 תחת הכותרת "השקפת חיים, השקפה לאומית", מספק תשובה חד־משמעית לשאלות הללו – אף שהן נשאלות שנות דור אחרי מותו בשנת 1992.

מחברי 'ההצהרה על זכויות האדם והאזרח' – ההצהרה הקלאסית של המהפכה הצרפתית הגדולה מהווה עד היום הזה מקור השראה לכל שוחרי החופש בעולם – 'העניקו' לאזרחים גם את הזכות למרוד במשטר, השולל מהם את חירויותיהם; ואילו מחבריה של 'הצהרת העצמאות' של 13 המושבות באמריקה קבעו כי בקום משטר עריצות, העם לא רק זכאי, אלא אף חייב להפיל משטר כזה.

במילים אחרות: התקוממות אל מול פגיעה בחירותו של אדם היא חובה – ולא רק זכות. גם פגיעה קטנה יותר ביסודות המשטר הדמוקרטי מאשר חוקי ההפיכה מבית היוצר של בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן – הייתה מצדיקה, לדעת בגין, את היציאה לרחובות. לא רק כדי למחות – אלא כדי להפיל את המשטר הדכאני. עד כדי כך.

בנימין נתניהו. ברקע: מנחם בגין (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

הקריאה בכתבי בגין מעוררת כמיהה עמוקה שגם נבחרי הציבור של ימינו – ובפרט אלה הרואים את עצמם כממשיכי דרכו – יאמצו את עמדותיו, הנטועות עמוק במורשת הליברלית, המכונה כיום "טרלול פרוגרסיבי"

הספר "דרך בגין" בהוצאת ידיעות ספרים – אוצר בלום שנחת בחנויות הספרים לפני כמה שבועות – כולל את אסופת כתביו, מאמריו ונאומיו של ראש הממשלה הראשון משורות הליכוד. הספר – פרי עבודת איסוף ארוכת שנים של מרכז מורשת בגין – פורש תמונה מהממת בעושרה של משנתו הלאומית והליברלית של בגין.

הקריאה בו מעוררת כמיהה עמוקה שגם נבחרי הציבור של ימינו – ובפרט אלה הרואים את עצמם כממשיכי דרכו – יאמצו את עמדותיו, הנטועות עמוק במורשת הליברלית, המכונה כיום "טרלול פרוגרסיבי".

עטיפת הספר "דרך בגין" (צילום: ידיעות ספרים)

באופן מעורר השתאות, רבים מניתוחיו של בגין בנושאים כמו זכויות האדם, עצמאות מערכת המשפט, היחסים הנאותים בין רשויות השלטון, תפקיד הכנסת מול הממשלה, חשיבות האופוזיציה – לא איבדו את חיותם ונקראים כאילו שנכתבו בימים אלה.

"עבור מנחם בגין", מציין במבוא לספר הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, "דרך החיים הלאומית והתפיסה הליברלית קשורות קשר פנימי עמוק, שלא ניתן לנתק. לא תיתכן שמירה על זכויות היסוד של היחיד ללא צדק חברתי, ללא הקשר לאומי ותרבותי".

"את הרוב בבית הנבחרים צריך להגביל ע"י עליונות המשפט"

אם יש קו אחד המחבר את כל כתביו ומשנתו של בגין, זהו הקו המעלה על נס את עצמאות מערכת המשפט, כעיקרון יסוד של הפרדת הרשויות וכמשקל נגד לרשויות הפוליטיות – הממשלה והכנסת. "עליי לומר שאחד החזיונות הנהדרים והאדירים במדינת ישראל הוא מערכת השיפוט שלנו", כתב בגין בעיתון "חרות" בדצמבר 1960.

כבר אז, אגב, בימי שלטון מפא"י, ראה בגין כיצד הממשלה משתלטת על הכנסת במקום שהכנסת תשמש רשות המפקחת על הממשלה. כחלק מאותו משקל נגד מול הרשויות הפוליטיות, ובמסגרת עליונות המשפט – שלטון החוק ולא שלטון האדם – צידד בגין במתן סמכות לבית המשפט העליון לפסול גם דברי חקיקה של הכנסת. בשנת 1951 כתב בגין:

עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על־ידי בית הנבחרים (והמתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה), מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו.

הנה היא כל התורה החוקתית: לבג"ץ צריכה להיות סמכות לא רק בתחום המנהלי – לבקר או לפסול החלטות של הרשות המבצעת – אלא גם סמכות בתחום החוקתי – לבקר או לפסול חוקים של הכנסת, הסותרים את חוקי היסוד או זכויות האדם הקבועות בהם.

מנחם בגין (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

"מהי עליונות המשפט?" שאל בגין בנאומו בפתיחת הוועידה החמישית של תנועת "חרות" בהיכל התרבות בתל אביב בנובמבר 1958, "אנחנו נציע שלבית המשפט העליון תינתן הסמכות, לאחר חקיקת חוקת היסוד, לקבוע אם החוקים המתקבלים על־ידי הכנסת עומדים בהתאמה לחוקה או סותרים אותה.

"יש לכך תקדים בארצות הברית של אמריקה. נכון, יש גם תקלות מסוימות הקשורות במוסד משפטי ואזרחי כזה. אבל הניסיון הוכיח שמעיקרו מוסד זה מבטיח את חירות האדם מפני התנקשות גם של רוב בבית הנבחרים. גם את הרוב בבית הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חירות האדם והאזרח על־ידי עליונות המשפט".

"הניסיון הוכיח שמעיקרו מוסד זה מבטיח את חירות האדם מפני התנקשות גם של רוב בבית הנבחרים. גם את הרוב בבית הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חירות האדם והאזרח על־ידי עליונות המשפט"

"ניסיון השתלטות על בית המשפט העברי"

ההרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים נקבע לראשונה בחוק השופטים בשנת 1953 – והועתק כפי שהוא ב־1984 אל חוק יסוד: השפיטה. המאבק הנוכחי סביב יוזמת החקיקה הממשלתית לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, תוך הענקת רוב אוטומטי לקואליציה בוועדה, באופן שיעניק לה שליטה מלאה במינוי וקידום שופטים חסר את קולו של בגין.

דברים שכתב ואמר בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת כאילו נכתבו היום, אל מול יוזמותיהם של נתניהו, לוין ורוטמן. בגין ראה כבר אז קשר ישיר בין עצמאות מערכת המשפט לבין מנגנון הבחירה והמינוי של שופטים.

ארכיון: בנימין נתניהו בטקס לציון 20 שנה למותו של מנחם בגין, 2012 (צילום: Marc Israel Sellem/The Jerusalem Post/Flash90)

"העיקרון הגדול של עצמאות בית המשפט, הקשור במינוי שופט לכל ימי חייו", אמר בגין ב־1962 מעל בימת הכנסת, "יש בו סיכון מסוים. יכול להתמנות שופט, אפילו על־ידי אותה ועדת מינויים אשר אנחנו מקפידים כל כך על הרכבה, ובהמשך מילוי תפקידו יתברר שאינו ממלא אותו כהלכה.

"אבל הפתרון לכך הוא בחוק השופטים. יש דרך לשחרר את המדינה משופט שאינו ראוי לתפקיד. קיבלנו על עצמנו סיכון זה משום שהסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

"קיבלנו על עצמנו סיכון זה משום שהסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו"

בשנת 1950 התמנה חיים כהן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד שבו החזיק במשך עשר שנים, עד שנת 1960 – אז מונה לשופט בית המשפט העליון. בחמש שנותיה הראשונות של המדינה לא היה כל חוק שהסדיר את אופן בחירת השופטים ומינויים לערכאות.

הליכי חקיקתו של חוק השופטים הפגישו, בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, את כהן ובגין, פעמים רבות משני צדי המתרס. "לא הכרתי את מר חיים כהן מקרוב, אלא בשבועות האחרונים, בהם הנני עובד יחד עמו בוועדת החוקה של הכנסת ובוועדות המשנה שלה, המטפלות בחוקים חשובים, יסודיים של המדינה", כתב בגין בעיתון "חרות" ביוני 1953.

חברי הכנסת מנחם בגין, דינה רזיאל נאור ובנימין הלוי בישיבת סיעת חירות בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, 14 בדצמבר 1969 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

"ודאי, בהיותו נציג של הממשלה 'הזאת', הוא מביע דעות שהן מנוגדות לחלוטין לדעתי, בייחוד במה שנוגע ליחסים בין שלוש הרשויות של המדינה: המחוקקת, השופטת והמבצעת". בגין הוסיף: "הוא, למשל, תמך בדעה שוועדת המינויים לשופטי ישראל צריכה להיות מורכבת מתשעה חברים ומהם שני שופטים בלבד.

"שבעת החברים האחרים יהיו, לפי הצעה זו: היועץ המשפטי, שני שרי הממשלה, שני חברי כנסת, נציג האוניברסיטה ונציב עורכי הדין. אם ניקח בחשבון כי 'חברי הכנסת' אלה יהיו למעשה נציגי הרוב בכנסת, יוצא כי בוועדת המינויים לדייני הצדק שלנו יהיה רוב מוחלט – חמישה נציגים – לממשלה.

"במילים אחרות, הממשלה היא שתמנה למעשה את שופטינו – והיועץ המשפטי תמך, לצערי, בהצעה זו הבאה להסוות, בלי הצלחה יתירה, את ניסיון ההשתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העברי – המבצר האחרון לחירות האדם במדינה, עליה מאיימת השררה הטוטליטרית".

לדעתו של בגין, ארבעה פוליטיקאים מתוך תשעה בוועדה לבחירת שופטים, בתוספת נציג חמישי של הממשלה וכשקיימת אפשרות סבירה שכל הארבעה יהיו נציגי הקואליציה – מהווים השתלטות על הוועדה

לדעתו של בגין, ארבעה פוליטיקאים מתוך תשעה בוועדה לבחירת שופטים, כשקיימת אפשרות סבירה שכל הארבעה יהיו נציגי הקואליציה, בתוספת נציג חמישי של הממשלה בדמות היועץ המשפטי לממשלה – מהווים השתלטות של הקואליציה על הוועדה, תוך יצירת רוב מוחלט בה לנציגי השלטון. מעניין מה הוא היה אומר לו היה מעיין היום בהצעת החוק של לוין ורוטמן.

"רוצים בחוק אשר יעמוד מעל הממשלה"

בגין האמין בכינון חוקה לישראל, והיה בין אלה שנטרו טינה לדוד בן־גוריון על סיכול המהלך בשנותיה הראשונות של המדינה. "רוצים בחוק חופשי עברי", הוא כתב במאמר בעיתון "חרות" בפברואר 1950, "בחוק צדק, שייתן לכל אזרח את המגיע לו, שיגביל את השררה, שלא ייתן להתקלס בכל איש, יהיה מי שיהיה, ותהיה השקפתו אשר תהיה.

"אנו רוצים בחוק אשר יעמוד מעל הממשלה, ואפילו מעל לרשות המחוקקת. זהו דבר החוקה, ומשום כך נילחם למען חקיקת חוקת יסוד למדינת ישראל". בראיון ל"קול ישראל" בינואר 1949, פירט בגין את חזונו באשר לתוכנה של החוקה העתידית:

אסור שהקונסטיטוציה שלנו תהא אוסף של סעיפים ונוסחאות הקובעים צורת ממשל דמוקרטית בלבד; היא חייבת להבטיח לעם תוכן חיים דמוקרטי. לפיכך נדרשות ערובות חוקתיות להפרדת רשויות המדינה. ריכוז הסמכויות ביד אחת, או אפילו בידי רשות אחת, מהווה סכנה חמורה ביותר לחופש המדינה ולחירות האזרח.

בגין נבחר לראשות הממשלה פעמיים, במהפך הפוליטי הראשון של שנת 1977, ושוב ב־1981. הוא פרש מראשות הממשלה ב־1983 אחרי שש שנות כהונה בראשות הממשלה. לו היה היום בחיים, מה הוא היה אומר על הכהונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, שנפרשת על פרק זמן מצטבר של יותר מ־15 שנים?

מנחם בגין נואם במצודת זאב עם הכרזת תוצאות הבחירות ב־30 ביוני 1981. יושבים מימין לשמאל: יצחק שמיר, דוד לוי, שמחה ארליך ומרדכי ציפורי (צילום: חנניה הרמן/אוסף התצלומים הלאומי)

בהסתמך על מראה עיניו בשנותיו הארוכות באופוזיציה, בגין ראה בשלטון ממושך מדי סכנה חמורה לדמוקרטיה. ב־1954 הוא כתב:

תמציתה של הדמוקרטיה היא האפשרות לחילוף שליטים. אפילו אם מצליחים השליטים במעשיהם, הרי שתבונתם של העמים החופשיים מכתיבה להם את הצורך להחליפם מדי פעם, משום שיש מידה גדולה של אמת בכך שיש בכוח כדי להשחית את אלה שבידיהם נתון כוח זה, ושלטון מוחלט מביא, בסופו של דבר, לידי שחיתות מוחלטת.

בשנת 1955 כתב: "כלל גדול הוא כי שלטון ממושך הוא סכנה לחירות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו, אך שלטון ממושך המרע לרוב האומה הוא רע שבעתיים. הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים.

"מהותו של שלטון עם הוא בחילופים. באין חילופים כאלה, באין רצון, או באין אפשרות לבצע אותם, קם במקום שלטון העם השלטון על העם, שחירותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה הרי למעשה".

הפגנה נגד המהפכה המשפטית בתל אביב, 11 במרץ 2023 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

בשנת 1966 כתב בגין בעיתון "היום": "בלי שאיפה לחילופי שלטון ובלי גורם הנושא אותה בעקשנות, יראה כל עם את חירויותיו בגסיסתן, אם לא בהעברתן. זוהי חוכמת העמים שלא סבלו, כמונו, מהפסקה של 1800 שנה בחיים הממלכתיים. כדאי ללמוד".

"כלל גדול הוא כי שלטון ממושך הוא סכנה לחירות האומה. שלטון ממושך מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים"