היה לי אח, זיו לוין ז"ל, או כפי שכולם קראו לו – זיוי. הוא נולד וגדל בקיבוץ אפיקים. בדיוק ביום הולדתו ה20 בסיומו של מבצע ליטני, ביציאה מלבנון באפריל 1978, הוא נהרג.

הוא היה עשוי להיות יזם הייטק מצליח ולפתח משהו מבריק;
הוא היה עשוי לעמוד בראש מפלגה פוליטית או עמותה גדולה;
הוא היה עשוי להקים חברת הפקה מוזיקלית;
הוא היה עשוי לפתח תוכניות לימוד ייחודיות ולשנות את כל צורת הלמידה שלנו;
הוא היה עשוי להיות עיתונאי, משורר, פילוסוף או עו"ד לוחם למען חלשים;
הוא היה עשוי להקים פרויקט לקידום נוער בסיכון, נזקקים, נכים, או חולים;
הוא היה כל כך מוכשר,

הוא היה עשוי להיות כל כך הרבה דברים,
וכל זה אבד לעד כי הוא נהרג למען מדינת ישראל.

הוא היה פציפיסט, אבל התגייס לצבא כמו כולם – כי עד שיהיה שלום צריך לתרום ולשמור על המדינה.

הוא היה עשוי להיות כל כך הרבה דברים, וכל זה אבד לעד כי הוא נהרג למען מדינת ישראל. הוא היה פציפיסט, אבל התגייס לצבא כמו כולם – כי עד שיהיה שלום צריך לתרום ולשמור על המדינה

היה לי דוד שלא הכרתי, סרן איתמר גולני, החלל הראשון של הצנחנים ב-1948, מפקד ומשורר, ותיקי נהלל עדיין זוכרים את המטוס הסובב סביב העמק ועליו תלוי צנחן המנסה להשתחרר מהמצנח. לבסוף השתחרר מעל לים שם נעלם, בן 20 במותו ורק אנדרטה נותרה על שמו.

איתמר גולני ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

היה לי דוד שהכרתי, רס"ן אורי ארבל (אלג'ם) ממשמר העמק, מוכשר ומנהיג. הוא נהרג בקרב בסואץ ב1973 ולאחר מותו קיבל צל"ש הרמטכ"ל.

אורי ארבל ז"ל (אלג'ם) (צילום: באדיבות המשפחה)

למען מי או מה, הם, כולם נהרגו? האם על מנת להציל אחרים? האם בגלל טיפשות מפקדים? בגלל תקלה?  טעות אנוש או משימה נועזת?

כל אחד מאיתנו, בני המשפחות השכולות שואל את עצמו את השאלות הללו, כמו גם – אם לא היה נהרג, מה הוא היה עשוי להיות?

כי האובדן הכי גדול הוא אובדן החלומות, מכלול האפשרויות שהיו בו – בבן, באב, באח שנהרג.

זה החלל שנשאר בחיינו ובליבנו, הגעגועים והכאב על מה שלא הספיק.

הכאב הנורא הזה הופך להיות נסבל (פחות או יותר) כאשר חושבים שזה למען המדינה, למען כלל האזרחים.

אבל,

אנחנו לא מוכנים שמותם של יקירינו ישרת שליט החושב שהוא מורם מעם. שמוכן להשחית את המדינה שבנינו על חרבנו, להשחית אותה בשביל כיבודים, מותרות ומימון לחיי פאר אישיים.

אנחנו לא מוכנים שמותם של בני משפחותינו יקדם שליטה של משיחיים המקדשים אדמה ומוכנים להקריב בשבילה חיים של אחרים, בעוד הם דוהרים על הגבעות, משתלטים על המדינה, הורסים את כלכלתה, את מערכת המשפט שלה ואת מערכת החינוך.

אנחנו לא מוכנים שיהרגו עוד מבנינו כדי להגן על חרדים הדורשים שצבא ההגנה לישראל יתקיים – רק לא איתם.

אנחנו לא מוכנים שמותם של יקירינו ישרת שליט החושב שהוא מורם מעם. שמוכן להשחית את המדינה שבנינו על חרבנו, להשחית אותה בשביל כיבודים, מותרות ומימון לחיי פאר אישיים

מדינת ישראל הוקמה כדי לחיות בה, לא כדי למות עליה.

מדינת ישראל צמחה והגיעה להישגים גדולים, כן. לעיתים על חרבנו.

ואנחנו שנותרנו פה בלעדי יקירינו לא נסכים לחיות תחת דיקטטורה, לא נסכים לחיות במדינת הלכה, לא נסכים לחיות במדינה משיחית, כי לא בשביל זה הם מתו.

לו היה זיוי אחי בחיים הוא היה ממובילי המחאה, ולכן בשמו אני מרשה לעצמי לצעוק "עד כאן, המהפכה הזו לא תעבור".

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.