היה לי אח, זיו לוין ז"ל, או כפי שכולם קראו לו – זיוי. הוא נולד וגדל בקיבוץ אפיקים. בדיוק ביום הולדתו ה20 בסיומו של מבצע ליטני, ביציאה מלבנון באפריל 1978, הוא נהרג.

הוא היה עשוי להיות יזם הייטק מצליח ולפתח משהו מבריק;
הוא היה עשוי לעמוד בראש מפלגה פוליטית או עמותה גדולה;
הוא היה עשוי להקים חברת הפקה מוזיקלית;
הוא היה עשוי לפתח תוכניות לימוד ייחודיות ולשנות את כל צורת הלמידה שלנו;
הוא היה עשוי להיות עיתונאי, משורר, פילוסוף או עו"ד לוחם למען חלשים;
הוא היה עשוי להקים פרויקט לקידום נוער בסיכון, נזקקים, נכים, או חולים;
הוא היה כל כך מוכשר,

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

יובל רפאל זכתה השבוע בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", אחרי עונה בסימן מלחמה וסיפורי תקומה. שני מועמדים בולטים אשר הגיעו לגמר היו: הזוכה, יובל רפאל שהייתה במיגונית הזוועות והצליחה לשרוד מתחת לגופות של צעירות וצעירים שבילו במסיבת הנובה, ניסו למצוא מחסה באותה מיגונית אך מצאו בה את מותם; ודניאל וייס מבארי, ששרד את אותה שבת השחורה, אך איבד את הוריו שנרצחו ב-7 באוקטובר על ידי בני עוולה.

מה שיובל ודניאל עברו הוא דבר מזעזע, פוצע וטראומתי מכל הבחינות. ראוי מאוד לספר את הסיפור שלהם, ראוי ונכון לתת להם כל במה אפשרית. מה שפחות ראוי בעיני היה הקידום המוגזם והשימוש התכוף בסיפורם.

מיכאל שמייצר הוא יועץ תקשורת ומנהל שיווק, יח״צ וסושיאל מרמת גן, מומחה לענייני אירוויזיון וחובב למעלה מ-10 שנים. ביקר בלא מעט תחרויות אירוויזיון וביניהם האירוויזיון האלמותי בתל אביב.

יש הפסקת לחימה. חמאס לא נכנע ונישאר לשלוט ברצועה עד להודעה חדשה. זה רע לישראל וזה רע לילדי עזה. המלחמה הזאת היא טרגדיה של קונספציה שקבעה שחמאס מורתע, שהזרמת כסף לארגון טרור בולמת טרור, ושההפרדה של עזה מיו"ש טובה לעתיד.

הממשלה עשתה כל מהלך שנתן חמצן לחמאס להמשיך את המלחמה בישראל ולשלוט בעזה. חתמנו על הסכם שהנשיא ג'ו ביידן הציע כבר לפני שנה, אבל עד שלא ניסינו את הדרכים האחרות של הרס ושכול לא הלכנו למהלך הנוכחי.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחר אישורי הקבינט והממשלה להסכם המיועד להביא להחזרת 32 חטופים, ועם חזרת שלוש החטופות הראשונות לישראל אחרי 15 חודשים, קשה שלא לצבוט את עצמך ולחוש – "היינו כחולמים".

עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, רעם הירי ברצועה וממנה נדם וילדי העוטף והוריהם יכולים לישון סוף סוף בשקט. ויותר מכך: סיום המלחמה בעזה (יש לקוות) והצבת רגלה המהוססת של הרשות הפלסטינית בסדק דלתה – כשברקע טקס ההכתרה לנשיאות של דונלד טראמפ – עשויים להיות צעד ראשון לשינוי דרמטי בהתייחסות ישראל לפלסטינים. ואולי גם חזרתה, בדלת הקדמית, של "עסקת המאה" של טראמפ לבמה המזרח תיכונית. זאת, עם סיכויי הצלחה טובים יותר מהניסיון הראשון, ומאלה של הסכם אוסלו.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.